הבלוג של עופר ישראלי

הגרסה האחרונה

אינטואיציה

לחיות מהראש או מתוך חיבור…

הקול הפנימי, הנקרא בטעות "אינטואיציה"

אני זוכר את עצמי עומד ליד חלון של חנות כלי נגינה במנהטן, רק לפני כמה שעות הגעתי מהחוף המערבי. אני רואה גיטרה בס וחושב על חברי ארנון הבסיסט, הלומד בבוסטון, שלא ראיתי שנים.

"בס מגניב." אני שומע את קולו… אני מסתובב ורואה אותו עומד מאחורי. איך זה יכול להיות? האם זה סתם מקרה? האם יש מקריות או אולי יש משהו המחבר בין הדברים ומאפשר לנו לדעת ולעשות דברים, מעבר לכל מה שאנו רגילים לראות כאפשרי….?

בספרו הנפלא "חוש השלג של העלמה סמילה", שם הסופר הדני, פיטר הוג, את המשפט הבא בפי הגיבורה האינואיטית (אסקימוסית) מגרינלנד: "ככל שמאבד האדם את החיבור עם משהו, מרגיש הוא יותר צורך ללמוד עליו". אם אצטרך להסביר זאת, אומר – "ביולוג חוקר את מה שפילוסוף מתאר את מה שחווה מאסטר הטאו…"

מה היא, אם כן, אותה חוויה המאפשרת לימוד מתוך חיבור, ולא על ידי פירוק וניתוח כפי שהורגלנו לעשות? מה הקשר בינה לבין אופן החיים הקדום?

DSC_0569 (2)

בפרקים קודמים הצלחנו להבין ש'משהו' אפשר ללקטים ציידים להיות מחוברים לסביבתם ברמה אותה רובנו לא מכירים היום. אותו 'משהו' אפשר להם 'לדעת' את העולם, במקום ללמוד עליו.

אותו 'משהו' נקרא על ידי האינדיאנים של צפון אמריקה 'הרוח שנעה בכל דבר'. כיום אנו מכירים אותו בשמות רבים: צ'י, קי, פראנה, כוח החיים של האדמה, או בקיצור – the force  ממלחמת הכוכבים…

מדובר בשדה אנרגיה הנמצא בכל מקום בו נמצא חומר ביקום. כצפיפות החומר כך עצמת השדה. (למעשה, בהמשך אנסה לטעון שזה השדה בתוכו נברא החומר ולא ההיפך, אבל אם זה נשמע מוזר, בואו נחזור לעניינינו.)

כחלק מתפיסת העולם האנימיסטית, זיהו התרבויות הקדומות את השדה המצוי בחומר, ומתוך היכולת לתקשר עימו, זיהו כל אלמנט בסביבתם, חי או דומם, כנושא ניצוץ אלוהי. כמובן שהתייחסות זו הכתיבה את אופן התנהלותם בעולם, ובכך כבר נגענו בפרקים קודמים. אולם ההשפעה הבסיסית של חיבור זה הייתה משמעותית גם בחיי היום יום. היא אפשרה להם לדעת את סביבתם ולהצליח לתפקד בה בקלות מדהימה, אליה אנו נוטים להתייחס היום בזלזול כאל "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". הרי לא ייתכן שאנשים חיו בעולם שאינו דורש מאבק מתמיד?! הרי ברור שהיו צריכים לעבוד קשה יותר מאיתנו כדי להשיג את מחייתם???!!? ומה עם תוחלת החיים והבריאות – בטח היו עלובות?!…. ובכן, התשובה לכל השאלות היא – לא!  יצורים המתקשרים עם סביבתם נוטים למצוא את הדרך הנכונה ביותר לחיות ללא מאבקי כוח גוזלי אנרגיה, ללא תחרות בזבזנית, והכי מוזר – הם יודעים לעשות זאת מתוך חיבור אל מאגרי ידע אותם מתחיל המדע להסביר רק כעת.

אם נתבונן, נוכל לראות את התקשורת עובדת בכל מקום סביבנו – כל היצורים החיים מחוברים ביניהם ברשת בלתי נראית, שהינה למעשה האינטרנט האמיתי והחינמי של העולם… במחקרים העוסקים בתקשורת בין צמחים הצליחו חוקרים להוכיח שמערכת תקשורת מאפשרת לצמחים להתריע על מזיקים, להגיב לשינויים במזג האוויר, ולהעביר הודעות ברחבי היער. בחלק מהמקרים הם משתמשים במערכת ה"חיווט" של קורי הפטריות הסימביוטיות המחוברות לשורשי העצים. ההודעות הועברו במהירויות "כימיות" איטיות יחסית, דבר השולל לכאורה קיומה של מערכת תקשורת אנרגטית מהירה יותר. אולם רבים מהחוקרים שזיהו את מערכת הובלת האינפורמציה כמערכת עצבים, נותרו מוטרדים מהעובדה שלא מצאו את המוח… התגובות של היער נראו כתגובות תבוניות המבוססות על בחירות אותן צריך לעבד… אבל איפה המעבד?

אחד המחקרים הידועים הראשונים שנעשו בתחום האבולוציה המחשבתית היה מחקר שנבע מהתבוננות בקופי מקוק יפניים. החוקרים שמו לב שחלק מהקופים באי מסוים בדרום יפן היו  שוטפים במים את שורשי הדיקון שהושלכו לעברם (דיקון – לפת יפנית). במשך הזמן עלה מספר הקופים ששטפו את הלפתות, עד שפתאום, ביום אחד, החלו כל הקופים לשטפן לפני האכילה. עד כאן הניסוי המוכר מוכיח שאבולוציה מחשבתית עוברת הלאה, גם אם אינה גנטית. אולם לגמרי במקרה שמו לב החוקרים שבדיוק באותו יום חל השינוי הזה גם אצל אוכלוסיית קופי מקוק שחיה בצידו השני של האי, מנותקת לחלוטין מהראשונה! האם מדובר בסתם מקרה, או שהידע הצבור בתת המודע הקולקטיבי של הקופים השפיע בצורה כל שהיא על קופים שמעולם לא פגשו?

החוקרים האוסטרליים שנתקלו בתופעה החליטו לבנות ניסוי שיבדוק האם קיים משהו כמו "מאגר ידע קולקטיבי", מעין "אינטרנט" המאפשר שליפה של ידע מכל נקודת חיבור. הם בחרו קבוצה של משתתפים באוסטרליה, והללו קיבלו תמונת מחזור של בית ספר שטושטשה בכוונה. מסביב לתמונה הופיעו תמונות פספורט (ברורות) של כל הנוכחים בתמונה. המשימה הייתה לנסות ולקשר בין כמה שיותר מהתמונות הקטנות לתמונה המטושטשת. הקבוצה הצליחה במשימה באחוזי הצלחה נמוכים. במקביל, קבוצה נוספת של משתתפים ביצעה את אותה משימה בעיירה קטנה בווילס. אחוזי ההצלחה היו דומים. חשוב לציין שאף אחת מהקבוצות לא ידעה על קיום הקבוצה השנייה.

בשלב הבא נתנו החוקרים "שיעורי עזר" למשתתפים מווילס – במשך שבוע הם עזרו להם לנסות לזכור כמה שיותר מ-150 הקווים האפשריים לצורך ההשוואה. לאחר שבוע נבחנו שוב שתי הקבוצות, ומה הייתה התוצאה? כמובן שהקבוצה שהתאמנה השתפרה, אולם התוצאה המשמחת הייתה שגם הקבוצה השנייה השתפרה כמעט באותה מידה, ללא כל אימון!

יותר ויותר תוצאות של ניסויים מוסברות כיום גם על ידי מדענים כתוצר של תקשורת "על מימדית" עם שדות ידע חיצוניים. אפילו בתחומים כמו פיזיקה גרעינית ראו החוקרים שחלקיק שפוצל לשני תתי חלקיקים עם ספין (מידה המתייחסת לכוון ותנע) הפוך/זהה, המשיך להגיב כחלקיק מאוחד: כשהופעל שדה מגנטי על חציו האחד בצורה שהפכה את הספין שלו, שינה מיד אחיו התאום את כיוונו בצורה זהה. זהו דבר מעניין כשלעצמו, אלא שבמקרה זה מעניינת יותר העובדה שבזמן השינוי החלקיקים היו במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני, בשני צידיו של מאיץ חלקיקים.

גם חיות ובני אדם משתמשים בחיבור לשדה על בסיס קבוע. כשהגעתי יום אחד לכפר אינדיאני בסורינאם כדי לפגוש את השמאן המקומי, מצאתי את בקתתו ריקה. לאחר המתנה של שעה בצל הלח, התחלתי להסתובב במחנה וגיליתי שאני לא לבד. בצילה של סככת המטבח ישבו "סבא וסבתא", הורי החמולה, זקנים עיוורים כמעט לחלוטין בשל קטראקט. מתוך נימוס אינדיאני הם העדיפו לא לפנות אלי למרות שישבתי בביתם, אך לאחר שהצגתי את עצמי ושאלתי אותם אם הם יודעים במקרה היכן ליאו, הם ענו לי מיד בהולנדית משובשת, "ליאו ביקש להתנצל שהוא מאחר לפגישה אתך. הוא התכוון לחזור מהעיר באוטובוס של 12 שיגיע בעוד 10 דקות, אבל נאלץ להתעכב… הוא יחזור באוטובוס של שלוש." הודיתי להם ונתתי להם להאכיל אותי ולהוביל אותי לערסל האורחים כדי לחכות לליאו. הכל נשמע פשוט ונורמאלי חוץ מהפרט הקטן, שלא היה במקום כל טלפון או טלפון נייד, והעובדה שליאו אכן לא ירד מהאוטובוס שבאופן מפתיע הגיע כמה דקות לאחר מכן. הוא הגיע באוטובוס של שלוש בדיוק כפי שאמרו. איך יכלו לדעת?!

למחרת, יצאו ליאו ואחיו לצוד קונקוני – מין ארנב חזירי. באופן נורמאלי הייתי מצפה שיצאו למסע ארוך ואיטי המערב גששות ביער השניוני (יער הגודל לאחר כריתה) המקיף אותם, שכן סבך בלתי חדיר של עשבי "האט קצת" קורעים אותך לגזרים בשיניהם החדות, בכל קצב תנועה מהיר מהתגנבות, והופכים גששות ביער כזה לעינוי בלתי סביר במקרה הטוב. אולם במהרה התברר שהחיבור לרשת מאפשר טכניקה אחרת… הם נעמדו במעגל, שרו כמה שירים, ואז יצאו לדרך. לאחר כשעה נשמעו יריות ממרחק של כמה קילומטרים. לאחר שעה נוספת הם הגיעו בחזרה למחנה, נושאים שק ובו כמה קונקוני שצדו… כמובן שסקרנותי התעוררה, וכשתחקרתי אותם קיבלתי את התשובה הבאה: "כשעמדנו במעגל, שרנו את השיר של הקונקוני. ביקשנו ממנו שישלח לנו, אם טוב בעיניו, כמה מבניו היות ואנחנו צריכים לאכול. כשיצאנו לדרך ראינו בליבנו בדיוק את המקום אליו אנחנו צריכים ללכת, ושם פגשנו את החיות."

 הדברים האלה הזכירו לי את אירוע "החתול הגדול":

בוקר אחד, גברת הולנדית זקנה יצאה מביתה הלבן והמטופח, בכפר קטן ליד אחד היערות היחידים שנותרו בפרובינציית לימבורח. והוציאה צלחת אוכל לחתול. לאחר מספר דקות הסתכלה החוצה, וראתה חתול אוכל את האוכל מהצלחת… חתול ענק, גדול בהרבה ממיצי שלה. כפי שהתברר, החתול הייתה פומה שחורה, ואת מזון החתולים אכלה כקינוח לאחר שאכלה את החתול… (די דומה להתנהגות הנמרים הישראלים. אני אישית לא ממש מבין את ההתנהגות המוזרה – למה לקלקל ארוחה טובה בקינוח "בונזו"!?)

לאחר שמקרים דומים תועדו בסביבה עוד מספר פעמים, נאלצו השלטונות להודות שהמדווחת הראשונה לא הייתה "סתם זקנה סנילית" כפי שניסו לטעון, ומדובר בפומה אשר כפי הנראה שוחררה על ידי אדם שגידלה כחיית מחמד. הם פנו לציידי חתולים מקצועיים – השזופים עם השפם מהסרטים – שבמשך כמה חודשים ניסו ללכוד את הפומה. לרוע המזל, יכולתם המתורגלת היטב בהצבת מארבים לא גובתה על ידי הגששים האפריקאים בהם היו תלויים ומורגלים ממסעות ציד האריות שלהם בסוואנות של אפריקה. היות והם עצמם לא ידעו להבדיל בין עקבה של כלב, פומה או לינקס (חתול גדול המצוי באופן טבעי באזור) הציבו את המארבים תמיד במקום האחרון בו נראתה החתולה….

אני לעומתם, הייתי ממש מוכן לחיפוש. באופן מקרי (האם יש כזה?) חזרתי שבוע לפני כן מארצות הברית, שם ביליתי עם חבר שבוע בהרים המושלגים של קולורדו ב….מעקב צמוד אחר אריה הרים. הוא נתן לנו ללכת במרחק אפסי ממנו (כפי שהרגשנו) ובמקרים מסוימים בהפרש זמן של דקות (כפי שאמרו העקבות), שיחק איתנו, מתבונן בנו מצידי הערוץ –  דבר שיכולנו לוודא היות והיינו מגיעים לשם כמה דקות אחרי שהמשיך הלאה… שקט ונסתר כל הזמן, מביט, אורב, ובלתי נראה.

במצב חיבור זה לא לקח לי זמן רב להרגיש את האזור שבו הסתובבה החתולה. יחד עם חוליית הגששים אותה אימנתי כמה שנים לפני כן, היינו מסתובבים ביערות, נעים על שבילי החיה וחווים את תחושת החופש המחודש שחוותה, תחושה שלוותה בחשש, אי שקט, עצבנות ודיכאון – כולם דברים הניתנים לפענוח בעקבות. החוויה החזקה ביותר התרחשה בלילה אחד בו ישנו ביער, למעשה ניסינו לישון – כל הלילה הרגשנו כאילו מביטים בנו ובוחנים אותנו. בבוקר, כשהתעוררנו, לא הופתענו לגלות את עקבותיה של החתולה מסמנות סביבנו מעגלים, ואפילו נקודה בה רבצה לידנו וישנה עד הזריחה…

סוף הסיפור עצוב. החתולה לא נראתה עוד בלימבורח. העקבות האחרונות שראיתי נראו כשל חייה מובסת, רזה בקילוגרמים רבים משהייתה, פצועה ברגלה האחורית השמאלית. הן הובילו מעבר לגבול לכיוון הארדנים הבלגיים. בתמונה האחרונה שלה שראיתי בעיני רוחי היא רבצה ללא תנועה בתחתיתו של מוליך מים מתחת לכביש. אבל אני תמיד מקווה שטעיתי והיא הצליחה בכל זאת למצוא את דרכה אל החופש של ההרים המיוערים….

סוג זה של הקשבה לסביבה היה למעשה הדרך היחידה בה יכלו ציידים לקטים לחיות בחוויית גן עדן. הם הקשיבו לעולם והוא סיפר להם את כל מה שהיו צריכים לדעת. אם נזכר בפרקים קודמים, הרי הגירוש מגן העדן היה תוצר של התפתחות המוח המנתח שלנו, שהחל לדבר במקום להקשיב. היכן אם כן שוכן 'מרכז ההקשבה' שלנו? האם אנו יכולים להתחבר אליו מחדש?

רוב האנשים יגדירו אינטואיציה כתחושה או קול פנימי, האומרים לנו דברים שאיננו יודעים במודע. חשיבות רבה כאן לעניין ה'ידיעה במודע'. ניקח כדוגמה טובה את השימוש שאנו עושים ביכולתנו לקרוא שפת גוף כחלק מרכזי בתקשורת שלנו עם הזולת. כולנו קולטים מסרים המועברים על ידי שפת גוף. לטענת מומחים, עד 80% מהתקשורת עם העומד מולנו מתבצעת באמצעות שפת גוף. העובדה שאנו לא מודעים לכך אינה משנה את העובדה שאנו קולטים אינפורמציה מאד ברורה באמצעות עינינו, ומשתמשים בה כדי לקבל החלטות מעשיות לגבי העומד מולנו: האם הוא דובר אמת? האם הוא מעוניין? האם הוא דומיננטי? תוקפני? מאוהב? אמיתי? עד כאן השימוש האינטואיטיבי בשפת הגוף. אולם כיום אפשר ללמוד על שפת הגוף מספרים, למשל. אם נעשה כן, יהפוך השימוש בה למודע, שכן אותה אינפורמציה תנותח ע"י מוח שמאל במקום מוח ימין… מכאן, שאנשי עסקים המשתמשים באינטואיציה שלהם אינם בהכרח מחוברים לכוחות רוחניים, אלא פשוט פועלים על סמך האינפורמציה שהצטברה אצלם, גם אם אינם יכולים להסביר בדיוק את המהלכים שהובילו לקבלת החלטה נכונה. אפילו גששים מקצועיים מפתחים 'אינטואיציה מקצועית' המבוססת על ניסיון העבר, המאפשרת להם 'לדעת' היכן ימצא מושא העיקוב שלהם, אולם גם כאן מדובר בידע קיים, אם כי לא בהכרח זמין, למוח החושב.

לאחר שהגדרנו 'אינטואיציה', נגדיר את מה שנקרא לו 'הראייה הפנימית': בשונה מאינטואיציה בהגדרתה המופיעה כאן, הכוונה היא למרכז התקשורת דרכו אנו מקבלים אינפורמציה שלא הגיעה דרך החושים הפיזיים שלנו. למעשה מדובר במשדר/מקלט המצויים במוח ימין, ומשמשים לנו לצרכי תקשורת עם העולם שמעבר לפיזי. כדי שנוכל להשתמש בתחנת השידור הזו חייבים להתקיים שני דברים:

א. אנו חייבים להיות במצב מדיטטיבי –  דמו מקלט רדיו קטן הקולט אינפורמציה כל הזמן ומצוי בסמוך למערכת הגברה של 1000W, המנגנת מוסיקת טראנס מחרישת אוזניים ללא הפסקה… יהיה קצת קשה לשים לב לתשדורות הנקלטות, למרות שהן שם כל הזמן. כזכור, מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מח שמאל –  לכבות את הרעש … כאן עלינו לעצור רגע ולעסוק בקונפליקט בין מוח ימין למוח שמאל. בודאי כבר לפני פרק זה שאלתם את עצמכם – "מה, אתה חושב שעלינו לזנוח את מוח שמאל לחלוטין? האם לדעתך עלינו להפסיק לחשוב?" העובדה היא שהעולם שאנו רואים סביבנו (וכנראה לא לגמרי מרוצים ממנו אם קראנו עד כה), הינו תוצר המוח החושב שלנו. כלומר, הצד של המוח שאינו מסוגל להרגיש ולכן יכול לקבל החלטות חסרות רגש או חיבור. מוח זה, הפועל היטב כמו מחשב, לא מסוגל לתפקד במרחב המופשט של אידאות ומוסר. האם הייתם מזינים למחשב את כל מה שאתם יודעים על אדם שפגשתם, ואז שואלים האם הוא האדם עמו עליכם לחלוק את חייכם? והרי אנשים רבים מקבלים החלטות מעין אלו בצורה "רציונאלית"… מצד שני, ברור שמוח ימין הרגשי לא ידע איך לבנות גשר ואפילו לא קשת.
כדי לחיות בעולם אנו חייבים לשלב בין שניהם בצורה מאוזנת, אולם לאור מצב העניינים כרגע בו אנו פועלים כפי שחינכו אותנו –  כמעט רק באמצעות מוח שמאל. עלינו למתוח את המטוטלת (או ליישר את החץ – כן, כך גם מיישרים חץ עקום) לצד השני – אל הצד הימני, ולהשאירה שם לזמן מספיק ארוך כדי שכשנעזוב היא תיעצר באמצע.
הבעיה היא שמוח שמאל התרגל להיות שליט רודני יחיד, ולא מוותר בקלות על מעמדו. הוא עושה ככל יכולתו כדי לגרום לנו להמשיך לחשוב שהוא יכול לספק כל אינפורמציה שנבקש בכל פורמט שהוא. כשאנו מתחילים להקשיב למשדר המצוי במוח ימין, אומר לנו מוח שמאל, "אה בוס, זה סוג הדברים שאתה אוהב עכשיו, סבבה, אני יכול לתת לך בדיוק כאלו, ואפילו לדאוג שהם תמיד יגידו בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע… למה לך להתמודד עם אמיתות מטרידות ולא ברורות המגיעות מאחי הרגשי?!"

 ב. אנו צריכים להיות מסוגלים לזהות האם האינפורמציה שקיבלנו היא אותנטית עבורנו ובאה מהמקור ממנו היינו רוצים לקבלה. מה הכוונה? רק לאחר אימונים רבים נגיע למצב בו אנו יכולים לכוון את המקלט לתדר מאד מדויק ולהישאר נעולים עליו. בשלב ראשון, בשל חוסר יכולתנו לשלוט בעומק המדיטציה שלנו, יהיה ניסיוננו לקלוט אינפורמציה דומה לניסיון להקשיב לרדיו בו חוגת ברירת התחנות מסתובבת כל הזמן. לפעמים היא נעצרת בתחנה מסוימת לזמן מה ולפעמים קולטת מילה מכל תחנה. איך נדע לאיזו תחנה אנו מאזינים? האם אנו שומעים את קול הבורא מדבר אלינו דרך הבריאה, או  קולות של מתווכים למיניהם? העניינים מסתבכים עוד יותר מכיוון שמוח שמאל משדר אלינו גם הוא כדי להעביר אינפורמציה שהיה רוצה שנקבל. מה שהופך את המצב ללא נעים בהחלט היא העובדה שלא כל מי שמנסה לדבר איתנו רוצה בטובתנו. אחת האמרות היפות אותן מצטט מורי, תום, ממורו 'מתגנב לזאב' היא: "זה שמישהו מת לא הופך אותו לחכם גדול!" למה הכוונה? דמו לעצמכם הולך בטל היושב בבתי קפה ופרלמנטים, שהיה מציק לסביבתו בעצות לא נחוצות. יום אחד הוא מת, ובשל טוויסט בזמן/מרחב מצא דרך להישאר בסביבה ולהמשיך להטריד עוברים ושבים. להפתעתו גילה שהעובדה שהוא מדבר עמם ללא גוף גורמת לאחדים מהם להתייחס אליו בצורה מיסטית, לרשום את דבריו, להוציאם בצורת ספר ולנהל את החיים על פיהם! לצערי עלי לומר שרוב ספרי התקשור שקראתי עומדים בקטגוריה הזו, ובכל זאת, הצמא להתחברות אל 'המעבֵר' הינו כה גדול שכולם יקראו ויקשיבו. אפילו ל"ישויות מהמימד השביעי החיות עמוק מתחת להר שסטה, מחנכות את ילדיהם בחינוך דמוקרטי, ואוכלות אוכל טבעוני "(בחיי שקראתי גם על כאלו!).
האם אנחנו רוצים באמת להקשיב לכל הקולות הללו?! איך נדע להבדיל בין החשוב לטפל, או יותר גרוע –  בין מי שרוצה בטובתנו לבין אלו המנסים רק להסיט אותנו מהדרך? אחד מחוקי האצבע שלי הוא לבדוק האם האינפורמציה מתייחסת באופן ברור לדברים הקשורים בהתפתחותי ובחיי כרגע. אם כן – מדובר במישהו המנסה לעזור. אם מדובר בפילוסופיה גבוהה לגבי החיים, היקום, וכל השאר – מדובר במישהו המנסה לפתות את האגו שלי לנוע למחוזות לא מעשיים, בהם יוכל לשכון לעד בלי להיבחן במבחן המציאות והתוצאה…
למזלנו, לא הושלכנו לעולם ללא הכלים המתאימים לצרכינו. כשם שיש לנו אף כדי להריח, בחדר התקשורת שלנו נמצא לצד המקלט מכשיר נוסף. נקרא לו "מאמת נתונים". לכל מסר הנקלט במשדר מדפיס המכשיר הזה מדבקה – נכון/לא נכון, אמת/שקר, רלוונטי לחיי/לא …כל שעלינו לעשות הוא לזהות את המדבקה ולפעול בהתאם. נשמע פשוט? כמובן שלא. מה היא המדבקה? איך היא נראית?

ובכן, הדרך הטובה ביותר לתאר אותה תהיה "תחושה אופיינית הנלווית לידיעת האמת": עקצוץ בעורף, לחץ בחזה (שאינו קשור באוטם שריר הלב), תחושת ידיעה, הכרת האופן בו מתקבלת התשובה – למשל, הדבר הראשון הקופץ לראש לאחר ששאלנו שאלה והתכווננו למציאת התשובה (זו מדבקה בעייתית, שכן מוח שמאל לומד לזייפה בנקל), או רגש חזק – (גם זה אלמנט לא מדויק תמיד, המסוגל לנבוע מהגוף הרגשי, עליו נדבר בהמשך). כל המדבקות הללו יופיעו בתחילה כמודפסות באפור בהיר על שקוף… קשות מאד לזיהוי. רק תרגול ממושך יאפשר לנו לזהותן בצורה ברורה יותר ויותר עם הזמן.

מה היא הדרך הטובה לתרגול? אם מדובר בשאלות ותשובות, עלינו למצוא שאלות לגבי דברים שמחוץ לטווח חושינו הפיזיים, אבל מספיק קרובים כדי שנוכל לבדוק את תשובת הקול הפנימי בטווח זמן בו עדיין נזכור את התחושה/מדבקה שהתלוותה לתשובה. אז נוכל להשוות בין אמיתות או אי אמיתות התשובה לאופי המדבקה. למשל, ניסיון להתחבר לידיעה של משהו הקורה באוסטרליה לא יהיה אפקטיבי במיוחד לצורך לימוד, אם אין לנו איש קשר הנמצא שם ליד טלפון. הרבה יותר פשוט יהיה להתחבר למה שקורה מעבר לעץ הקרוב, ואז ללכת מיד כדי לבדוק אם קיבלנו תמונה נכונה.

העולם הטבעי הינו מקום מצוין לתרגול מכמה סיבות – יש פחות הפרעות והסחות, יותר קל להיות בראייה רחבה, שהיא המצב המועדף לתרגולים הדורשים חיבור מדיטטיבי, ואיכות מעולה של תחנת הממסר שמהווים היער, המדבר או הים, בדרך אל הרוח שנעה בכל דבר. אולם אפשר לתרגל גם בעיר אם אין ברירה, זאת בהנחה שהמדיטציה שלנו חזקה מספיק.

DSC_0775

חשוב מאד להבין שבניגוד למשתמע מהכתוב למעלה בנוגע לתקשורים, רוב התקשורת המתבצעת דרך הידיעה הפנימית לא תתרחש בצורה מילולית! כפי שאנו כבר יודעים, מילים המתארות מושגים הינן הכלי של מוח שמאל, ואנו עוסקים בתקשורת ימנית… אז מה תהיה השפה?

השפה שמוח ימין יכול להבין ויתקשר עמנו היא שפה של סמלים, דימויים, חזיונות, תחושות, רגשות וחלומות. הוא ישאב אותם מכל הסובב אותנו, דואג לכך שהסמלים שבחר יהיו ברורים במידה כזו שגם אם לא נבינם מייד, נדע שמדובר בסמל משמעותי, ונמשיך לחפש את ההסבר עד שנבין. זכרו שקל מאד להסתובב בעולם בגישה שכל דבר שאנחנו רואים אומר לנו משהו. הבעיה היא שאם אנחנו מסתובב בלי שאלה ממוקדת, גם אם נקבל תשובה מדויקת לחלוטין כמו 42, לא נדע להבינה כי השאלה הייתה: "מה המשמעות של החיים, היקום, וכל השאר" (מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). כדי שנוכל להשתמש בעולם סביבנו כמרחב מציאת התשובות שלנו, עלינו לוודא שאנו מסתובבים עם שאלה אחת בכל זמן נתון ושהיא ממוקדת ככל האפשר!

ומה לגבי חלומות? רובם מהווים תהליך עיבוד של מה שלמדנו ביום שחלף לצרכי אחסון בזיכרון, חלקם טרדות ופחדים, ובודדים מהם בעלי משמעות. איך נדע? כשאנו מתעוררים מחלום בעל משמעות אנו נשארים עם הרגשה אחרת. אם נרדם שוב, הוא עשוי להימשך, גם למחרת… הידיעה הפנימית עובדת שעות נוספות כדי לנסות לגרום לנו לראות את מה שאנו עלולים להפסיד.

לאחר שלמדנו איך להקשיב, השלב הבא הוא ללמוד לשדר החוצה, כדי לשאול שאלות בצורה אפקטיבית. כמובן שכדי לעשות זאת לא נוכל להשתמש במילים אלא נצטרך לתרגם את השאלות לשפה של מוח ימין, שלגמרי במקרה היא גם שפת העולם, והבורא המדבר באמצעותו….

בטח ניסיתם זאת כשעצרתם טרמפים. אם כן, עליכם לבחון מחדש מה עשיתם, כדי להבין לאיזה מרחק אחורה בזמן שלחתם את בקשתם לטרמפ?

אני עומד בפינת הרחוב בו אני גר בחיפה. חזרתי מהצבא לרגילה ואני בדרך לסיני. אני מתכנן לטייל באזור מכרות הטורקיז בסרביט אל חאדם, בערך המקום הרחוק ביותר אליו אפשר להגיע בסיני, כ-1000 ק"מ מהבית. השעה 10 בבוקר והיום יום שלישי… סתם זמן באמצע החיים. אני עומד, מעלה את התמונות (כפי שלמדתי כבר אז באחד מהקורסים הרוחניים הבודדים שהועברו בארץ), שולח את הבקשה, משחרר את הרצון ומחכה. מכונית יורדת ממרכז הכרמל. אני לא מרים יד, עוד לא. זו לא המכונית שלי. מכונית נוספת ועוד אחת. בשלישית אני מרים את ידי. היא עוצרת ואני עולה.

"אפשר לרדת אתך למטה?" אני שואל.

"כן."

שתיקה קצרה.

"אתה מגיע במקרה לתל אביב?"

"כן."

אנחנו ממשיכים על כביש החוף לכיוון דרום.

"אתה במקרה ממשיך דרומה?"

"כן."

"עד אילת?" אני מפנטז ושואל.

"כן, אפילו הלאה."

"לאן?"

"א-טור."

אני המום, הכי קרוב שאפשר לחלום… מי יוצא דווקא בשעה כזו, ביום כזה למסע הזה? האם אני זימנתי אותו? אם כן, הרי שהוא יצא מהבית עוד לפני שעמדתי והתחלתי בהתכוונות שלי… למעשה, שלחתי את הבקשה אל העבר. או שאולי הבקשה סנכרנה אותי עם העתיד, דואגת שאגיע בזמן לנקודת המפגש?

וזה מביא אותנו לשאלה האחרונה – האם מותר לנו להתערב באופן זה בהתנהלות העניינים בעולם רק מפני שאנו יכולים?! האם אין מחיר אותו נשלם, או שישלמו אחרים עבורנו?

מדיטציה

לשמוע את העולם – מדיטציה אינטואיציה ותקשורת

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

התמונה באדיבות טל גליק

"מדיטציה היא כלי להרפיה… כלי להירגעות… כלי לטיפוח בריאות… טכניקה להתבוננות פנימית ועיבוד רגשות…" אלו הם רק חלק מהרעיונות ששמעתי לגבי אחת התרגולות הדתיות הבסיסיות ביותר, והקשות ביותר שהומצאו…

הרשו לי לפתוח בהגדרה שלי למדיטציה: מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מוח שמאל, כדי שנוכל לחוות את הבורא והבריאה באמצעות מוח ימין.

זו הגדרה מאד פשוטה ומאד פונקציונאלית. כלי – כמו מפתח שוודי… מפתח שתפקידו לפתוח בורג. יש מפתח שוודי, סגור, פתוח, בוקסה… כולם יפתחו בורג ביעילות זהה או משתנה, בהתאם למיקום שלו. אם מדיטציה מסוימת מכילה את כל האלמנטים הדרושים כדי לבצע את תפקידה, היא טובה כמו כל מדיטציה אחרת. אנשים רבים יתעקשו שרק המדיטציה שלהם עובדת, אבל אני לא מכיר אף מכונאי המכור למפתח רינג…

מח שמאל – אותו אנחנו כבר מכירים מהפרקים הקודמים – הוא מחשב משוכלל מאד, שמפאת חינוך לקוי בצעירותו לא למד לשתוק או לכבד את אחיו, מוח ימין, כשזה עסוק בעבודתו היצירתית/ תקשורתית. אבל אפשר לקרוא לו לסדר: ניתן לשסות בו מדיטציה.

חווית הבורא והבריאה – הדבר החשוב ביותר בקיומנו, מה שנועדנו לעשות כאן: החלק של "לעבדה" בציווי "לעבדה ולשמרה".

הדתות הקדומות ביותר – אם ניתן להגדירן ככאלו היות ולא היו להן ממסד, כללים או חוקים פרט לכבוד לבריאה – היו הדתות האנימיסטיות.  הן זיהו את הבורא בכל חלק מהבריאה. כל זמן שאנשים חיו כך, הם נעו במצב מדיטטיבי ללא צורך בתרגול היות ומוח ימין שלט. גם בתרבויות אלו היו אנשים בעלי יכולות גבוהות יותר שדרשו תרגולות נוספות על החיבור הפשוט לעולם. עבור שמאנים הייתה המדיטציה כלי שמטרתו לאפשר חיבור מהיר, רציף, ובלתי תלוי בדברים חיצוניים, לשני העולמות – העולם הפיזי ועולם הרוחות. המדיטציה הייתה צריכה להיות קצרה, חזקה ואפקטיבית, כלומר, כלי עבודה לביצוע תפקידם. אולם אף הם לא העלו על הדעת להסתובב ברחוב עם מפתח צינורות ששוקל 3 קילו שלא לצורך, ולמרות שמן הסתם יכלו לעשות זאת, הם לא נשארו במצב המדיטטיבי העמוק מעבר לנחוץ.

כל הדתות המודרניות שבאו אחרי השמאנים הקדומים, נוצרו כתוצאה מחיבור שחווה מייסדן עם הבורא, ולכן הציעו כלי שמאפשר לאדם להתחבר באופן ישיר לבורא. כלי זה היה המרכז, גרעין ההתהוות של הדת. אולם ברגע שהיו אנשים שזיהו את האפשרות לשלוט באחרים על ידי אמירות כמו "רק אני יודע לדבר עם אלוהים – הבא לי אוכל וכסף", הועלם הגרעין הזה כתרגולת מרכזית, ואת מקומו תפסו לימודי טכסטים של חכמים ופירושיהם לדברי הבורא.

הצורך בשליטה גרם לכך שרוב הדתות המונותיאיסטיות התפתחו לכיוון של "הכל או לא כלום": עליך לשאוף רק להארה, ועד שזו לא תגיע – אין בדרך כלום (כך לא פיתחו האנשים ציפיות, לא ניסו לברוא מציאות, קיבלו את חייהם העלובים כעובדה ואת השולט בתור המקשר הבלעדי לבורא). אולם גם בהן נותרו גרעינים אזוטריים כמו הקבלה, הסופיזם או הרוזנקרויצרים, שהבינו שהמציאות מורכבת מעולמות רבים בדרך בינינו לבין הבורא, וניתן לנוע ולפעול דרכם באמצעות מדיטציה. כך, למזלנו, נשאר הגרעין בחיים, ולכן ניתן לומר "שאפילו בדת העמוקה והמורכבת ביותר מסתתר גרעין של אמת".

במשך הדורות נבטו הגרעינים במקומות שונים והצמיחו עלעלים המתאימים לסביבתם. רגשות הזקוקים לטיפול; מכירת שינוי פיזי מדיד (השיווק של המדיטציה הטראנסצנדנטאלית בשנות השבעים); אנשים שלא מצליחים להירדם (השיווק של מכונות המדיטציה)… בתוך כל המיסוך נשכח ברוב המקרים תפקידו של הכלי, ונותרה רק האמונה שהכלי עצמו הוא החשוב.

"דמה לך, נכד," ענה 'מתגנב לזאב' לתום, כששאל אותו על תרגול המדיטציה, "שאתה חוסך כסף למסע ברכבת אל החוף המערבי, כדי לפגוש מורים בני שבטים אחרים. אתה הולך מלא התלהבות אל תחנת הרכבת וקונה כרטיס לנסיעה. מלא התלהבות אתה חוזר הביתה, מניח את הכרטיס על השולחן ומסתכל עליו זמן ממושך. בערב אתה מסתכל עליו שוב במשך 20 דקות ומחזירו למגירה. בבוקר אתה קם מלא ציפייה, מוציא שוב את הכרטיס ומביט בו בריכוז 20 דקות, וכך בערב, ובבוקר… שנים. הרי כך מתייחסים רוב האנשים למדיטציה – שוכחים שהינה רק כרטיס הנסיעה!"

כעת, לאחר ששברנו כמה מיתוסים הקשורים למדיטציה, בואו ננסה לראות מה הם המרכיבים הנחוצים למדיטציה כדי שתהיה יעילה ככל האפשר:

א. נוחות

הליכה על גחלים - תמונה מהאינטרנטאם שאלתם את עצמכם מדוע במזרח מודטים בישיבה מזרחית בדרך כלל, והמהדרין אף בישיבת לוטוס, התשובה היא עמוקה לאין שעור……………………….כי כך הם יושבים! עבורם אין בישיבה זו הפרעה, ולכן היא הנוחה ביותר למדיטציה. עבורנו עלולה ישיבה מזרחית להיות מאומצת וכואבת.  אני מכיר אנשים שנאבקו עם כאבי התופת שנגרמו מישיבה על רצפה קשה בתרגולת זן תשעה חודשים מתוך השנה בה שהו במנזר ביפן. חבל! אם אנו מסוגלים לשבת בנוחות על הרצפה, נהדר. אם לא, ואנו רגילים לשבת במשך היום יום על כיסא, כך גם נמדוט. נוחות כוללת גם ניתוק הטלפון, סגירת החלון כדי לחסום רעש, לבישת בגד נוח, חם או קר מספיק, להתכסות בשמיכה אם יש צורך, ולשלוח את הילדים לחברים… כשנהיה ממש טובים נוכל למצוא את הנוחות גם על מיטת מסמרים… אבל זה אחר כך.

ב. הרפיה

מוח שמאל עובד באופן הדוק עם הגוף הפיזי, הוא חווה את יכולתו להשפיע על העולם על ידי הנעת הגוף ממקום למקום ושימוש בשרירים לשם הנעת דברים אחרים… קחו ממנו את השליטה והוא מתחיל להתנדף! אנחנו צריכים ללמוד להרפות ולשחרר את כל המתחים שבגוף הפיזי, וכך נוכל לשחרר חלק גדול מהמחשבות המדמות "עשייה". כמובן שנרצה להגיע להרפיה אפילו כשאנחנו תלויים באצבע אחת על זיז סלע ומנסים לגייס את כוחות הרוח שלנו כדי להצליח לטפס ולהיאחז באבן הבאה… אבל זה אחר כך.

ג. נקודת מיקוד

כל התרגולות הרוחניות שלימדו מדיטציה הבינו שהדרך הקלה ביותר להתמודד עם חוסר השקט התמידי של מוח שמאל היא להעסיקו בעבודות רס"ר – לתת לו משימה מונוטונית וחסרת משמעות, אך דורשת מיקוד וריכוז. בין אם מדובר במנטרה (בניגוד לטענות על חשיבות המילים, אני נוטה לומר שכל מילה ארוכה מספיק תעבוד…), או במבט מרוכז בנקודה אחת, בבהייה באש, בשירת שירי דבּקות, בריקוד החוזר וחוזר על עצמו, בסיבובים במקום, בהקשבה לנשימה, ללב…. בכל המקרים הללו עסוק המוח לחלוטין בביצוע המשימה ולא מסוגל לחשוב על דברים אחרים.

התמונה באדיבות טל גליק

יש סיפור יפה על נקודת מיקוד הנקרא "השד והשערה":

חוטב עצים חזר לביתו לאחר עוד יום עבודה מפרך ביער. כשעמד לעבור בקרחת היער הבחין בדמות כפופה יושבת על גדם עץ. למזלו ראה אותו מאחור, ולמרות זאת – יכול היה לקבוע בוודאות שמדובר במכשף שפגיעתו רעה על פי כובעו המחודד!

'מזל שלא ראה אותי,' חשב לעצמו, 'בודאי היה הופך אותי לאבן או לצפרדע אם הייתי מפריע אותו ממחשבותיו. אבל איך אמשיך בדרך?!'

היות ומן האמיתות הידועות היא שמכשפים צריכים להזיז איבר כלשהו כדי להטיל כישוף, החליט חוטב העצים להתגנב אל המכשף מאחור, להתנפל עליו ולקשור אותו לפני שיספיק להזיז איבר – וכך עשה.

כשהמכשף המופתע מצא עצמו קשור ללא כל סיכוי להשתחרר, אמר, "תודה על שיעור חשוב בחלוקת קשב! שחרר אותי ואמלא אחר משאלה אחת שלך!"

חשב האיש, 'מה אבקש? כסף? לא, הוא יגמר!… נשים? לא, אני אגמר… מה אבקש?' ואז ידע!

"אני רוצה שיהיה לי שד משלי שיעשה כל מה שאצווה עליו."

"בקשה מעניינת," אמר המכשף, " אבל היות ואני רואה שאינך אדם רע במיוחד, אצרף למילוי בקשתך אזהרה – שדים צריכים תעסוקה כל הזמן."

"אל תדאג – יש לי בשבילו עבודה עד הודעה חדשה." ענה חוטב העצים ושחרר את המכשף, שנעלם מיד בעננת עשן. הוא החל ללכת לכיוון ביתו, תוהה האם עבד עליו המכשף, אולם לא צעד מספר צעדים ומולו ניצב על השביל –  רגלי עז עקומות, קשקשים ירוקים, קרניים חדות, זנב קלשון וכולו אמה לגובה – שד קטן ועצבני.

"אדוני, צווה עלי!" צייץ השד.

"אסוף את כל העצים שחטבתי היום, הבא אותם הביתה, בקע אותם והעמיסם על העגלה, מוכנים להובלה העירה." אמר האיש ולפני שסיים דבריו, נעלם השד.

כשהגיע הביתה, כבר ישב השד, שגדל קצת בינתיים, על עגלה מלאה עצים, מנדנד רגליו בחוסר סבלנות: "אדוני, פקודתך התבצעה, צווה עלי!"

"כנס איתי הביתה." אמר חוטב העצים.

נכנס השד, הסתובב בעצבנות גוברת והולכת, שבר שולחן, שרף את החתול, בעט בכלב…

"אוקיי, הבנתי, אתה צריך עבודה," אמר האיש, " בנה לי בבקשה את הארמון המפואר ביותר בעולם על הגבעה כאן ממול."

"אדוני, פקודתך התבצעה." אמר השד שכבר הגיע לגובה המותניים, ואכן, על הגבעה עמד ארמון כליל צריחים, חומות, מדרגות ודגלים כמו שהאיש לא ראה מעודו.

"אדוני, צווה עלי!" אמר השד, שכבר הגיע לקומת אדם, ושיניו, הקטנות פעם, נראו ממש לא ידידותיות.

"אה…גדל סביב הארמון גנים עם הצמחים האקזוטיים ביותר בעולם, מלא אותם בחיות ואנשי חצר, בנה סביב הארמון עיר צבא, לצבא החזק בעולם ו…"

"אדוני, פקודתך התבצעה." נחר השד שמילא כמעט את כל החדר, "צווה עלי מייד!"

"…משתה מפואר לכל מלכי העולם..?…!"

תמונה מהאינטרנט

וכבר ראה האיש שטיחים מעופפים מתקדמים לנחיתה בגנים המפוארים… לווייתנים נושאי אפריונים ממערב… פילים צועדים מדרום… ריחות של מטעמים ומשקאות, קולות אנשים חוגגים.

"אדוני, צווה עלי! או שאוכל אותך מיד."

לא נותר לאיש אלא להתחיל בריצה אל היער, כשהשד, הכבד בשל גודלו, כמעט משיגו. הוא הצליח להתחבא מאחורי עץ, אולם ידע שהשד יחזור אחורה לחפשו. נותרו לו דקות בודדות לחיות… ופתאום, ראה על השביל חכם זקן – תרבוש, זקן ארוך לבן והכול…

"הצילו! עזור לי, יש לי שד שרוצה לאכול אותי! עוד שנייה והוא כאן!!! מה אעשה?!"

החכם לא התרגש במיוחד, מרט שערה מתולתלת מזקנו, נתן אותה לאיש ואמר, "אמור לו לישר אותה."

"מה אתה, אידיוט?? הוא בונה ארמונות בקריצה," אמר האיש מתבונן על השערה שבידו, אולם כשנשא עיניו, נעלם החכם כלא היה, ונותרו רק הוא, השערה והשד שהופיע נוחר ונושף עשן מעבר לעיקול השביל.

"אדוני, צווה עלי או שאני אוכל אותך מיד!"

"אה…טוב, אז… קח את השערה, ו…אה… ישר אותה."

השד נטל את השערה ובנחירת זלזול יישר אותה: "אדוני, פקודתך התבצעה." שאג, אך ברגע שהרפה מאחד הקצוות שבה השערה לסלסולה… שוב יישר, ושוב הסתלסלה השערה… שוב, ושוב הסתלסלה…

לאחר כל ניסיון קטן השד במקצת ,עד שלאחר מספר פעמים הגיע לגודלו הטבעי. או אז לקח ממנו חוטב העצים את השערה וצעד חזרה הביתה כשהשד מרצרץ בעקבותיו. כשהגיע, שטף פניו, הוריד את חולצתו המיוזעת, נשכב במיטתו, נתן את השערה לשד ואמר "ישר אותה" ונרדם….

למען הסר ספק, הדמויות הפועלות הן:

1. האיש – אנחנו

2. השד – מוח שמאל, המוח החושב, הבורא מציאויות בקריצה, וחייב להמשיך בכך כל הזמן

3. השערה – נקודת המיקוד

בשומרי הגן אנו משתמשים במספר נקודות מיקוד אקטיביות המאפשרות מדיטציה בתנועה, בעיניים פקוחות, תוך כדי פעילות השגרה בשטח. אני מתכוון כמובן להליכת השועל או ההתגנבות, המכריחות אותנו להתמקד בו זמנית בכמה פרמטרים: על מה אנחנו דורכים, מה אנחנו רואים, ברכה לאדמה עם כל צעד, ובנוסף גם את הראייה הרחבה, שכזכור הינה סביבה שאינה מתאימה לפעילות מוח שמאל.

ד. טכניקה לטיפול בהפרעות

חשוב לי להדגיש שבניגוד לתרגולות תרפויטיות למיניהן העוסקות בהבנת המחשבות או בהתבוננות וקבלת הרגשות, אנו מדברים על מדיטציה כפי שהגדרתיה בתחילת הפרק: מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מוח שמאל, כדי שנוכל לחוות את הבורא והבריאה באמצעות מוח ימין. לכן אין מקום למחשבות או רגשות – אלו יוגדרו כהפרעה. את הטכניקות לטיפול בהפרעות אדרג לפי חומרתן.

לראשונה נקרא: "שמים כחולים – ענן לבן – שמים כחולים". הסתכלו מעלה אל השמים, והביטו על הכחול שלהם. כעת מופיע ענן בשמיים. העין מתמקדת בו ועוקבת אחריו מצד אחד של הרקיע ועד הצד השני. למעשה, זו מדיטציה (שמיים כחולים) שהופרעה על ידי מחשבה (הענן), שלא טופלה ולכן הפסיקה להיות מדיטציה והפכה להיות חשיבה. אם מטרתנו לצפות בכחול השמים, מספיק שניזכר בכך כל פעם שהעין תיתפס על ענן ונחזור אל הכחול… הענן ימשיך לדרכו… חדש יבוא… נשחרר גם אותו… טכניקה זו תצליח לטפל בכ-85% מההפרעות המחשבתיות והרגשיות.

אולם יש הפרעות שלא ימשיכו לדרכן ללא טיפול ממוקד. אני קורא להן "פיפי בלילה קר בשק השינה". אתם שוכבים בשק השינה החם ומתעוררים מלחץ בשלפוחית. אתם לא יוצאים משק השינה היות וקר בחוץ, אתם לא מצליחים לישון כי הפיפי לוחץ. אתם לא קמים ומקווים שתצליחו לישון והפיפי יעלם מעצמו… אבל זה לא קורה. למען האמת, זה נהיה גרוע מרגע לרגע, עד שאתם קמים, משתינים, וחוזרים לישון לאחר שסבלתם לשווא. מחשבות דחופות וחשובות לא ייעלמו מעצמן ללא טיפול נאות. דמו לעצמכם שאתם יושבים למדוט ביום שישי בשעות הבוקר המאוחרות (חזרתם לפנות בוקר ממסיבה ?!!?), אחרי שאתם נרגעים, נושמים ומתחברים, מופיעה מחשבה איומה, "?!!??#$ ** לא שילמתי ביטוח רכב, שיט! אני חייב לשלם עד שהדואר נסגר…" ואז האני המודט שלך אומר – תן לענן לחלוף… "אני חייב לשלם! הרי אנחנו נוסעים לסבתא מחר והביטוח נגמר אתמול." יהיה בסדר תמשיך למדוט…"השעה 10 והדואר נסגר ב-11…." אין שום אפשרות להיפטר מהמחשבה בלי לעשות משהו! בעצם המדיטציה היומית שלכם כבר מילאה את תפקידה – היא השתיקה את הרעש לרמה שמאפשרת לכם לשמוע את מה שמן הסתם ניסה לחדור לתודעתכם ולא הצליח. קומו, שלמו את הביטוח, ואם תספיקו – חיזרו למדוט, אבל זה כבר לא חשוב. סוג זה של מחשבות דורשות טיפול או התייחסות. הן מספיק חשובות כדי שלא ירפו מאיתנו. הדרך שלי להתמודד עמן היא להבטיח לעצמי שאטפל בהן לאחר המדיטציה, וחשוב לקיים את ההבטחה הזו היות ומוח שמאל הוא לא פרייר… אם לא תקיימו אותה כמה פעמים – הטכניקה תפסיק לעבוד. אפשרות נוספת היא להחזיק לידכם מחברת או טייפ מנהלים, ולכתוב/להקליט את המחשבה. לאחר מכן תוכלו לטפל בה בנחת.

בדרך טיפול זו כיסינו כ-10% נוספים מההפרעות – נותרו עוד 5%…

ההפרעות הנותרות הן הפרעות שליליות. מחשבות שליליות על עצמי או על אחרים, רגשות שליליים, דימויים שליליים. כל אלו, שאינם אורחים רצויים גם ביום יום, הופכים להרסניים במצב מדיטטיבי – כי אנו עלולים לעזור להם להתגשם! בניגוד לכל השיטות "הלא מדיטטיביות" שאומרות להתבונן בהפרעות אלו ולהכיל אותן, הצעתי היא – פוצצו להן את הצורה! אדו אותן, שירפו אותן, מוססו אותן באור לבן, שחררו אותן אל האדמה… אבל אל תתנו להן להישאר בתוככם ולזהם. דרך קצת פחות פרוזאית היא להניח לידכם נר (אם אינכם יושבים מול מדורת השבט) וכל פעם שיש צורך, לפקוח את העיניים (זאת במידה ואתם מודטים בעיניים עצומות, הרי אתם רוצים לדעת להשתמש במדיטציה שלכם גם תוך תנועה בעולם), ובעת הנשיפה – לנשוף את ההפרעה באמצעות העיניים אל האש, כדי שתכלה אותה.

ה. ראיה רחבה

זכרו את האפקט המנטרל של ראיה רחבה על מוח שמאל, ונסו להיות כל הזמן במצב זה – גם בעיניים עצומות אפשר. נסו לראות את שתי אוזניכם מבפנים…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

התמונה באדיבות טל גליק

כעת הגענו לקטע הטוב באמת: כדי שהמדיטציה שלנו תהיה אפקטיבית ככלי, אי אפשר שיעברו 20 דקות של תהליך לפני שנוכל לשאול שאלה או לבצע ריפוי… היא צריכה להיות מיידית! מסיבה זו, הסוד האמיתי הוא לחבר לסופה של כל מדיטציה התניה שתעביר את המוח למצב אפקטיבי (כלומר לאורך גל אלפא או תטא) באופן מיידי! בדיוק כמו ההתניה שעבדה אצל הכלבים של פבלוב, אוכל + פעמון = ריר. פעמון – אוכל = ריר. פעמון + מכת חשמל = עדיין ריר, לזמן מה! ניתן להתנות את מוח שמאל להיכנס מיידית למצב אלפא, על ידי קישור המצב מספיק פעמים עם "פעמון". אנשים רבים משתמשים בהתניות חיצוניות לחיזוק המדיטציה שלהם. אני מכיר אנשים המסוגלים להגיע לשקט מאד עמוק כשהם יושבים בפינת המדיטציה שלהם, על שרפרף המדיטציה, עטופים בשמיכת ה… שלהם, מול מזבח המדי…, עם קטורת ה…, ועם מוסיקת… קחו כל אחד מהמרכיבים מהמערכת והם לא יוכלו למדוט כראוי. אלו התניות חיצוניות שלא בהכרח ימצאו שם כשנצטרך אותן. ההתניה צריכה להיות כמה שיותר עדינה ופנימית, כמו למשל, התרכזות בלב, ראיה רחבה בעיניים עצומות תוך כדי נשיפת כל שאריות המתח שנותרו בנו (כך במדיטציה אותה אני מלמד), ספירה לאחור כמו בשיטת סילבה, או כל דבר אחר שעולה בדעתכם.

הכי חשוב לזכור כי אם לא ניתן להשתמש בהתניה ברגע שצריך, אם היא לא מתוחזקת, או חלודה, או חלשה… אין זה כלי טוב.

את טכניקת המדיטציה המסוימת בה אנו משתמשים לצורך התניה, ניתן למצוא תחת השםlong form meditation  בספרו של תום בראון ג'וניור – Awakening Spirits.

אש

"האדם גילה את האש, המציא את המכונה, גילה את האנרגיה הגרעינית המשחררת אש מהאין חומר, והשמיד את העולם… הבודדים שנשארו המשיכו לחיות כי התחברו לליבם, וגילו מחדש את האש האמיתית." (פילוסוף עתידי)

לילה. אנחנו נכנסים אל תוך הלהבות בתקווה שנוכל לעשות משהו. אני, שהתנדבתי, וקומץ כבאים שהיו עייפים מכדי להגיד לי לא, או לתהות האם אני מבוטח, ובכלל…

הם עובדים על השריפה מאתמול, מצליחים למנוע ממנה מלעבור את הוואדי. אין להם מה לעשות חוץ מאשר להסתכל באדישות עייפה איך עוד הר ועוד חלקת יער מתפוצצים בלהבות. האש יכולה לדלג מאות מטרים בעזרת "צמרות מעופפות", שניתקות ומתרוממות כמו בליסטראות אש, נישאות על זרמי אוויר הנוצרים בכבשן של 1000 מעלות. בשלב זה רק משוגע יתקרב לאש בלי דרך מילוט וודאית, שכן הלהבות עלולות לאגף מכל הכיוונים. מטוסי הריסוס מפזרים את ענני החומר הוורוד ובורחים מהעשן, ואנו נשארים למטה בלי לראות שום שינוי…

בלילה מבינים הכבאים שאין ברירה, ונופלת החלטה: נוסעים אל תוך האש. אחרי כמה מאות מטרים נשמעת חריקה איומה והכבאית נעצרת. הגיר התפרק. כמה אפשר להמשיך ולדרוש מכבאית נאמנה בת….25! כבאית נוספת מגיעה, אנחנו מצטרפים לצוות שלה וממשיכים במעלה ההר. עוברים 500 מטר והלא יאמן קורה – גם היא נתקעת. בכבאית השלישית נשארים רק הנחושים, השאר מנצלים את מה  שנראה כמו אזהרה ולא עולים.

אנו מגיעים אל עולם שחור. גחלים לוחשות מכל עבר ועצים בוערים בעדינות – האש כבר עברה הלאה, אולם אנו נשארים ומנסים למנוע ממנה מלהתלקח שוב, נעים בתוך עולם קשה, חם, ונטול אהבה. כל אחד מסוגר בעצמו ועסוק במחשבותיו, התקשורת היחידה בינינו נעשית במשפטים קצרים וברורים. צינורות, מים, צינורות, מעבר נקודה, ניסור עצים מפוחמים …. אנו ממשיכים כך עד הבוקר, אליו אנו מגיחים כמו רוחות רפאים מן השאול – פנים שחורות, עיגולים לבנים של שפשופי ידיים סביב עיניים אדומות ודומעות.

כמה פעמים כבר כיביתי שריפות שנולדו מטיפשות? הפעם היו אלה חיילים שירו לשדה קוצים של סוף הקיץ. לפני כמה שנים – מטיילים ששפכו את תוכו של המנגל הלוחש לתוך שיח והלכו (הרי לא יפה לשפוך באמצע השביל), ולאחרונה הנורא מכול: הצתות מכוונות – הרוג את הטבע המשותף לכולם וכך תתנקם באויב…

המשותף לכל המקרים הללו הוא שבכל אחד מהם האש נדלקה בשל שילוב של הזדמנות ושדה אנרגטי.

מכל האלמנטים – אדמה, מים, אוויר, ואש – האש אינה גשמית. היא  גם הקלה ביותר ולכן מושפעת בקלות יתירה משדות אנרגטיים אנושיים. במקום ספוג שנאה ותוקפנות כמו ישראל, מצליחה האש המתקיימת בשדות לא מאוזנים אלו להתחמק לעיתים תכופות, ולדרוש את כבודה כישות חיה. לא מקרה הוא שלאחר שריפה ארוכה מופיע גשם חזק שאינו בעונתו, לעיתים לא צפוי, , ומאזן את העולם. הרי בשביל גשם טוב צריכה האש שבשמש לעבוד יחד עם המים שבים והרוח שבאוויר.

לאחר שנים של שיחות עם מדורות לילה, מדורות בישול, ומדורות עבודה – חשבתי שאני מבין את האש די טוב. אולם רק מדורת-מחמד לימדה אותי שיחה עם אש מה היא…אני יושב לבד בלילה ליד מדורה שהגדול במקלותיה בגודל עיפרון. המשימה היא להאכיל את האש באצבעות – דבר המתאפשר בגלל גודלה המיניאטורי – ולהתחבר ל"מהות" שלה. המהות הינה אותה אישיות אנרגטית שיש לכל דבר בעולם. אישיות שהיא מעבר לאישיות תוצר האגו, האישיות האמיתית המבוטאת בשם האמיתי… שם שרק שמאנים, קוסמים, ואנשי עוצמה ידעו בעבר, ובידעם אותו קנו את היכולת לתקשר עם הדבר ולפעול עליו.

אני מדבר עם האש, מאכיל אותה כמו חיה קטנה. ובתמורה, היא מנשקת את אצבעותיי ומחממת אותי בליל החורף הקפוא, כפי שאחיותיה עשו משך אלפי שנים עבור סיירים אינדיאנים שהיו מדליקים מדורות כמו זו, עוטפים אותן בגלימתם וישנים בכריעה מעליהן. אני מספר לה על עצמי, שואל שאלות, מתייעץ,  וחש הקשבה עמוקה. אני מקשיב וחווה תקשורת שמעבר למילים. אני שומע סיפורים על זמנים רחוקים ואנשים אחרים שחיו בערבה הרחבה בה אני נמצא, אנשים שידעו לכבד את האש, להשתמש בה לצרכיהם ולהודות לה בחרדת קודש, כמו לכל כוח בורא אחר סביבם.

אני מבטיח לאש שלעולם לא אדליק או אכבה מדורה כלאחר יד, מבטיח להדליק מדורות טקסיות שיזכירו לי ולאנשים סביבי את מקומה המכובד והחשוב בחיינו.

מתעורר בי הצורך במציאת כלים להתמרת אש אגרסיבית לאש יוצרת ואסרטיבית . הכלי הטוב ביותר למטרה זו הוא חרב… אני מעמיד אדם מול קבוצת אנשים החוסמת את דרכו אל מה שהוא מגדיר כמטרה חשובה. אני מנחה אותו לדמות שהקבוצה היא המכשול העומד בדרכו ומונע ממנו להשיג את מטרתו ושינסה "לפרוץ אותו".  הוא מנסה לעבור בכוח אך ללא הצלחה רבה, שכן הקבוצה מפעילה "כוח סביר" ומתנגדת.  בשלב זה עליו לעצור, בעזרת הדמיה קצרה לשאוב כוחות מכל הסובב אותו. ולבסוף להשתמש בחרב כדי להתחבר לכוחו – הוא מניף אותה מול הקבוצה ו"חותך" את המכשול. לאחר שמניח אותה, הוא עובר דרך האנשים כסכין בחמאה, הם פשוט לא מסוגלים לעצרו… זה עובד – אפשר לקחת אפילו את האגרסיביות של האש ולהשתמש בה לצרכים טובים!

ואז מגיעה שוב שריפה, השריפה הגדולה באמת – בכרמל. אש המולך לא תכבה מעצמה, הפעם היא צריכה גם קורבנות אדם כדי להתרצות. גם לאחר השריפה הזו מגיע הגשם והפעם ברורה לי חובתי. ביום מולד האור – היום הקצר שאחרי השריפה, 21 בדצמבר, אני מצליח לארגן טקס המוני המזמן מעגל ענקי של מדורות סביב אזור השריפה, מעגל המורכב ממעגלים של אנשים, מורים ותלמידים של "לימודי החיים", שבאו מכל רחבי הארץ כדי להזכיר לאש שאנו מכבדים אותה וכך גם נמשיך.

הסדר חוזר על כנו… עד מתי?

יש הטוענים שהקו שהפריד את האדם משאר היצורים החיים היה המהפכה הלשונית. השפה אפשרה לבני האדם ליצור שיתוף פעולה בקהילות גדולות. יש הטוענים שהקו שנחצה היה הקו הטכנולוגי – יכולתו של האדם להתאים את סביבתו לצרכיו (או לנסות לעשות זאת עד שיגלה שהשיג את ההיפך).

לאורך ההיסטוריה האנושית היו תרבויות שהצליחו בזמן קצר יחסית להזיק למערכת האקולוגית שלהן עד לרמה שזו חדלה להיות "תומכת חיי אדם". ברוב המקרים חוסלו תרבויות אלו יחד עם המערכת שבה חיו, מותירים אוסף של שאלות לא פתורות בצורת ממצאים על תרבות שנעלמה בבת אחת… את  זאת הצליחו לעשות אך ורק באמצעות המוח שלהם, קצת כלי צור וכמה חניתות. לכן הדיון על הגדרת המונח "טכנולוגיה" הוא מורכב. חיות רבות משתמשות בכלים – שימפנזים משתמשים במקלות מסוגים שונים, דורסים משתמשים באבנים כדי לפצח עצמות ועוד. נקודת המהפך עבור תומכי תיאורית הכלים הייתה צריכה להיות הנקודה בה החל האדם להשתמש בכלים המאפשרים לו לפעול מעבר לכוחותיו הפיזיים: המצאת מטיל החניתות אטל-אטל או המצאת הקשת דורות רבים אחר כך. ואכן, כלים אלו הופיעו יחד עם שינוי אופן השימוש באלמנט אותו ביית האדם מליון שנה לפני כן – האש.

עד שפגש האדם את האש הייתה השפעתו מוגבלת. סוגי מזונות רבים, כמו זרעים מכילי חלבון ועמילן או אפילו בשר, היו חסומים בפניו. הוא היה כלוא בדיאטה מעוטת קלוריות שלא אפשרה לו להעמיד צאצאים רבים ובריאים, ולכן יכולתו הפוטנציאלית להזיק לסביבה הטבעית במהירות – הייתה קטנה והפיכה.

אולם גם אחרי המפגש עם האש, ולמרות הכוח האדיר הגלום בה, המשיך האדם לחיות באיזון שנים רבות, על כך דיברנו כבר בפרקים קודמים. מה הפך פתאום את השילוב אדם- אש להרסני?

אש – אפילו לפיזיקאים קשה להסביר בדיוק מה היא. מדובר בתופעה אנרגטית המתרחשת כאשר גזים לוהטים משנים את מצב הצבירה שלהם, משחררים חום ואור ונראים כמו… אש.

אם נבחן את התופעה כתופעת שחרור אנרגיה האצורה בחומר, נגלה שהאדם אינו הראשון שלמד להשתמש באש לצרכיו, או כדי לברוא מציאות חדשה בעולמו.

הראשונים שלמדו את השימוש באש היו הצמחים! כזכור, הצמחים אוספים לתוכם את ה"אש" – אור השמש – מלמעלה, ואת החומרים הדרושים להם מלמטה. על ידי הפעלת האש על חומרים אלו ושחרורה מחומרים עתירי אנרגיה בשעת הצורך הם "בוראים" מציאות. הם בראו את העולם שאנו מכירים, ובזכותם מתאפשרים חיים על פני כדור הארץ. למעשה, אפשר לומר שבמשך תקופה ארוכה מאד היו העצים היצורים המתקדמים ביותר בעולם, הן ברמה הפיזית והן ברמה האנרגטית – משלבים בין שמיים וארץ ויוצרים חיים. הופעתן של החיות לא שינתה מצב זה באופן משמעותי, שכן ללא הצמחים לא היה להן קיום והשפעתן על הסביבה הייתה הפיכה.

ואז הופיע האדם.

בסיפור המיתולוגי המוכר (כמו באחרים מוכרים פחות) גונב פרומתאוס את האש מהאלים ומביאה לבני האדם. הוא נענש על כך קשות, היות והאש היא סמל – היא אינה עוד כלי סתמי, אלא הכוח לברוא, הכוח לעשות אלכימיה – לבצע טרנספורמציה, ולכן היא כה מסוכנת בידיים הלא נכונות.

כפי שנאמר בפרק קודם, וסליחה לקורא המתמיד על החזרה הקצרה, אם נקרא את סיפור הבריאה התנכי בפירושו האיזוטרי נמצא בו עדות לכוחות הבריאה של האדם ולסכנה הגלומה בהם. אלוהים מעביר לפני האדם את כל החיות לראות "מה שם יקרא להן" (אברא כדברה), ועל ידי כך יגשים אותן בחומר: יעבירן ממהות אנרגטית – ליצור בשר ודם (מעניין שהזכות לפעול בצורה דומה על ממלכת הצמחים לא ניתנה לאדם – שכן הצמחים בוראים בפני עצמם!).

 בהמשכו של אותו הסיפור אנו פוגשים את חששם של המלאכים מהאדם הבורא, שעלול לחשוב שהוא "אחד מהם" בחלקו עימם את הכוח האלוהי. כאן כבר יש רמז למקור הסכנה האפשרית – אשליית החכמה הנובעת מעץ הדעת  משולבת בכוחות הבריאה. ואכן, בעזרת האש הצליח האדם לראשונה לרכז חומרים המופיעים בדרך כלל בצורה מפוזרת ומאוזנת בטבע, והחל להשתמש בברזל. משך תקופה ארוכה הייתה איכות הברזל אבן הבוחן לכוחה של תרבות.

מנקודה זו ועד למהפכה התעשייתית, ועד בכלל, ניתן לראות את עליית יכולת הנזק הסביבתי שלנו כפונקציה ישירה של כמות האנרגיה – אש – אותה אנו מסוגלים לרתום לצרכינו.

 * קריאה מומלצת: ספרו של טום הרטמן – The Last Hours of Ancient Sunlight

גם בתרבויות של הלקטים-ציידים היה מקום חשוב לאנשים שידעו לקחת את קסם האש ולעבוד עימו.  אלו היו אנשי הסגולה של השבט. הם ידעו שחומר הינו מלכודת לרוח, או אם תרצו "רוח מכווצת". הם ידעו שהאש האצורה בגופם מסוגלת לתת להם כוח בריאה רוחני השווה לזה של החזק במלאכים. מתוך ידיעה זו עסקו בתרגול עצמי והכשרה שנמשכו שנים, בסופן הגיעו לרמה בה יכלו לשלוט בחומר ולהמירו לאנרגיה לצרכיהם. אנשים אלו ביטאו בעצם קיומם את סופו של המסע הרוחני של הבריאה – מסע שהחל עם ניתוק החומר מהרוח לפני מיליארדי שנים, עת החל היקום להתכווץ ולהתגשם –  והסתיים עם הגיעו של האדם למצב בו הוא יכול להשתמש בחומר ולהפוך אותו מחדש לרוח על פי צרכיו.

ניתן להניח שידיעה זו, של מהות האדם כקוסם, הייתה הבסיס לדתות שהתפתחו בתרבויות אנשי האדמה. דתות שבמרכזן יכולתו וחובתו של כל פרט לעבור תהליך המלבה את האש שלו עד שיהפוך לסופר נובה…

כמובן שאדם הלוקח אחריות מסוג זה הינו אדם חופשי היכול לנוע בעולמות החומר והרוח ללא תלות בכוחות חיצוניים או בתיווך. לכן ברור מדוע עסקו כל הדתות הממוסדות הגדולות בחיסול אנשים אלו בכל מחיר – אם האדם חופשי לנוע, אין יותר צורך במתווכים.

כל מי שניסה אי פעם את ידו ביצירת אש "יש מאין", ללא גפרורים או מצית, יכול להעיד שמדובר בקסם. בשביל שקסם יעבוד צריך לבחוש את כל המרכיבים כראוי…

…אני ופרנק נמצאים בתחילתו של VISION QUEST /הישרדות שימשך שבוע. המטרה היא להתחבר לעצמנו ולעולם. בלי מילים, תוך תנועה העוסקת בצרכינו היומיומים בלבד – מחסה, אש, מים, אוכל – נהיה במצב הקשבה תמידי שיאפשר לנו לראות את הסימנים והסמלים שתשלח לנו הרוח הגדולה באמצעות שליחיה – החיות, הצמחים, המים, השמש.

אנו נמצאים ביער, בחוף המזרחי של ארה"ב. העונה – חורף. מסביב שלג והטמפרטורה כ-15מעלות.

בעזרת קשת וחיצים מיצור עצמי שהבאנו עימנו הצלחנו לצוד אייל. יהיה לנו מספיק אוכל לשאר השבוע. פשטנו את עורו והשתמשנו בו לבניית אוהל קטנטן, המתאים בדיוק להכיל את שנינו. העור קפא במהירות בצורה שעיצבנו אותו, ועליו העמסנו שלג בכמות שהביאה את הטמפרטורה בפנים לסביבות ה-0… נצליח להסתדר עם שק שינה. ואז, לאחר שגמרנו לפרק את הבשר במהירות שיא בטרם יקפא, התחלנו בהדלקת אש לבישול.

האינדיאנים השתמשו במגוון טכניקות לבישול ולצלייה, אולם בתנאי מחנה היה מקובל להשתמש בבישול "ארוך, מחטא ומרכך" של נזיד שערבב את הבשר עם העשבים והזרעים, וכך אפשר היה לבשל גם את החלקים הפחות נחשקים בחיה כדי לנצל את מתנת הבשר עד תום. טרם המצאת קרמיקה עמידה לאש (שלא הומצאה בכל התרבויות) נעשה הבישול בכלי עץ שעוצבו ע"י שריפה בגחלים (חציבה ללא קרדום ברזל נמצאת בפסגת הקושי של עבודת עץ לא טכנולוגית, שכן שיני בונה היוו תחליף מוגבל…). האוכל הוכנס לכלי עם מים ואז היו מניחים בפנים חלוקי נחל לוהטים, מסוג שאינו מתפוצץ בקירור שכזה, וממשיכים להחליפן באבנים לוהטות עד שהושלם הבישול. לכל עקרת בית הייתה ערימת אבנים בגדלים שונים ויכולת תפעול מופלאה של הגודל והתזמון, המקבילה ליכולתנו לשלוט בעוצמת האש בכירת הגז הביתית שלנו…

להדלקת האש היו משתמשים באחת מעשרות טכניקות של הדלקה באמצעות חיכוך, שהיו נפוצות ברחבי העולם. ביניהן – מקדח קשת, מקדח יד, מסור אש, מחרשת אש, רצועת אש, ואפילו בוכנת אש –הבסיס להמצאת מנוע הדיזל! כל טכניקה הייתה מותאמת במדויק לאקלים ולחומרים שהיו מצויים באותה סביבה. המשותף לכולן, מלבד הפשטות והדיוק, הייתה העובדה שסימלו עבור המשתמש את יכולתו להיות שותף לבריאה – שכן להדליק אש = לברוא.

אחת הטכניקות המקובלות ברוב חלקי העולם הייתה מקדח קשת. חלקי המקדח סימלו את מיתוס הבריאה.

הלוח היה האלמנט הנשי, ה"אם", ובו חור שבתוכו הסתובב המקדח – האלמנט הגברי. הידית הלוחצת אותם מעל, הייתה האלמנט האלוהי היוצר, המביא זכר ונקבה ביחד ומאחדם לצורך יצירת ילדים. עוצמת הלחץ חשובה מאד: יותר מדי לחץ יוצר אבק עץ חום שאינו נדלק אלא פשוט טוחן את המקדח והלוח, כמו החיים הטוחנים זוגות רבים. מעט מדי לחץ יגרום בדרך כלל למקדח לעוף החוצה ולהפסקת החיבור. הקשת סימלה את ההתערבות האנושית בתהליך הבריאה, והמיתר המלופף – את האחווה האנושית הדרושה כדי לתת לקבוצה את הכוח לברוא ולתחזק מציאות. האינדיאנים משבט הסו היו אומרים שראוי לאדם שיבחר לו רק חברים שחיו חיים קשים, והקשיים חישלו אותם כמו מיתר המתלפף סביב עצמו. רק אם תלפף שני מיתרים כאלו אחד סביב השני תקבל חבל חזק… כמובן שניתן להשליך אמירה זו גם על מספרים גדולים יותר, עד לקבוצה שבטית – אם רוצים לדמות חבל עצום הבנוי מגידים רבים של חבלים קטנים. האמונה המקובלת הייתה שאויב לשעבר יהיה חבר נאמן יותר מאוהב שחברותו לא חושלה במאבק.

התמונה באדיבות דני וולפשטיין

רק אם עוצבו כל חלקי המקדח בקפידה ובהכרת תודה והופעלו נכונה, הצטבר בחריץ מיוחד אבק פחם – העובר. ברגע מסוים, כתוצאה מהחיכוך נוצר ניצוץ – הנשמה החודרת לחומר – והוא מצית את אבק הפחם והופכו לגחל לוחש. כמו כל תינוק, כך גם גחל זה זקוק לעריסה הבנויה מסיבים עדינים, כדי לרפדו ולאפשר לו לגדול. גידולו נעשה על ידי נשיפה הולכת ומתגברת – "נשימת החיים" –  על ערימת הסיבים עד שלבסוף מופיעה להבה….

בשל הכבוד לאלמנט הבריאה שבאש, גם כל תהליך איסוף העצים והכנת המדורה נעשה תוך התכוונות והתבוננות. כל עץ שנאסף והונח במדורה היה מלווה בברכה ותפילה. כיום מקובל ל להכין כך מדורה רק כאשר בונים מדורה טקסית, אולם אל לנו לשכוח שבשל קדושת האש הייתה התכוונות לטקס מלא בכל מדורה קדומה,  גם אם הייתה "סתם" מדורת בישול.

טקס הינו שילוב של פעולות פיזיות והתכוונות רוחנית. באין איזון בין השניים, לא תעזורנה המחרוזות והנוצות… באחת ההזדמנויות בהן בניתי עם אנשים אש טקסית, אספו המשתתפים עצים בהתכוונות רבה ובנו בית אש מושלם ומדויק בצורת טיפי, שבתחתיתו מקום לערימת מחטים לצורך ההצתה. לבסוף הועברה פנימה להבה שננשפה מגחל, אולם האש לא נדלקה… חסרו בה עצים בגודל הביניים, שבין המחטים לבולי העץ. לרוע המזל, ענפונים בגודל זה הרבה פחות אטרקטיביים לאיסוף כשרוצים להיות "רוחניים"… עבורי היה זה שעור מדהים על הצורך לשלב בין כל הרמות כדי שהאש תידלק. לא מספיקה התכוונות רוחנית אם אין עבודת הכנה פיזית, בכל הרמות, שתאפשר לאש להפוך ללהבה גבוהה ויציבה. הנצה בתוכי התובנה שהמדורה מסמלת את כוח הרצון המשולב בתכנון, התמדה ודחף פנימי – הדרושים כדי להוציא פרויקטים מהכוח אל הפועל.

מבחינתי – מדורה היא האנלוגיה הטובה ביותר לתכנון ובניית פרויקט: אם לא תאסוף עצים בכל הגדלים ותסדרם כראוי בערימות לצד המדורה, אתה עלול להיקלע לקשיי "תזרים מזומנים": כשפתאום תזדקק לענף בגודל מסוים מאוד כדי להזין את האש. אם מדובר בקיץ ישראלי אולי אנו יכולים להתעלם מהצורך לעבוד מסודר, אבל אם  העצים רטובים או קפואים, רק דיוק בתכנון עד לשלב בו נצית את האש יאפשר לפרויקט שלנו לצמוח כראוי. הרי ברור לכולם שלא נדליק גפרור ואז נלך לחפש עצים!? לצערי לא תמיד זה כה ברור…

אני רואה איך בעידן בו עיקר המאמץ הנדרש כדי להצליח בחיים מתבצע בקצות האצבעות המקלידות על מחשב או מסך טלפון, מתקשה הדור הצעיר לבנות ולהזין את אישו כדי להביא דברים לסיומם. מאז אני מוצא את עצמי אומר בהזדמנויות רבות:"אל תחפש את העין השלישית לפני שמצאת את הגרב השנייה!"

פרנק ואני בוחרים להדליק את המדורה שלנו במקדח יד שפועל בדיוק כמו מקדח קשת אבל ללא הצורך ביצירת מיתר. החיכוך מתבצע על ידי הפעלת לחץ כלפי מטה תוך סיבוב המקדח במהירות בין הידיים.

מדורת הטיפי שלנו כבר מוכנה כראוי, בתחתיתה עריסה רכה ומזמינה לתינוק הגחל שלנו. אנחנו קודחים בתורות. יוצרים גחל אחר גחל, נושפים אותם ללהבה בתוך הסיבים היבשים שהצלחנו לגרד מקליפות פנימיות של עצים, מניחים אותם במדורה והיא לא נדלקת… החיכוך מכסה את כפות ידינו שלפוחיות ההופכות במהרה לדם. אנחנו מתחילים להבין שאם לא נצליח להדליק את האש בפעם הבאה – נשאר בלי אש, ללא אוכל, קפואים במערת השלג שבנינו.

ואז מגיעה התובנה:הקור מסביב כה גדול, עד שללהבה הקטנה שלנו אין מספיק אנרגיה אפילו כדי לחמם ולהצית את מחטי האורנים היבשים, האמורים לקלוט את הגחל. אנו חייבים להצליח לשמר את החום מספיק זמן בתוך המחטים, לפני שיעלה למעלה אל האוויר הקפוא!

עם הבנה זו יצאנו אל השלג וניצלנו את האור האחרון לאסוף קליפות של עץ השדר (המוכר לקורא הישראלי בתרגומו המוטעה כליבנה), ובנינו לטיפי שלנו קירות אמיתיים – ממש כמו אוהל קטן. עכשיו יזכה התינוק שייוולד לנו לבית חם ואמיתי, ואם נחשוב על זה – הרי לא היינו מניחים תינוק בעריסה באוהל המורכב ממוטות בלבד בטמפרטורה של מינוס 15מעלות?

ניסיון אחרון ואנחנו מצליחים להדליק את המדורה. עוד שיעור נלמד.

חיזוי העתיד הינה אחת מהמשימות שכל אדם בר-דעת ינסה להימנע ממנה כמיטב יכולתו. זאת מהסיבה הפשוטה שבכל רגע נתון נמצאים בכפיפה אחת הרבה 'עתידים אפשריים'. למרות שאחד מהם הינו העתיד הסביר, קשה מאד להתחייב על כך שיהפוך להווה. אפילו העתיד הסביר הופך להווה-בלתי-ניתן-לשינוי רק בהווה.

במציאות האנושית כיום אנו נמצאים בצומת דרכים קריטית. הגענו לשלב באבולוציה האנושית בו שני כוחות שתמיד התקיימו ביקום סביבנו ובתוכנו, פועלים בשיא העוצמה בניסיון לקבוע "מי ינצח בסיבוב זה של הבריאה".

האחד הינו הכוח המכווֵץ,  החומרי, שברמת האש יופיע כאש שהיא אנרגיה בלבד, ללא נשמה או רצון עצמי, ולכן אש זו יכולה להמשיך ולחסל את העולם כולו עד תום מקורותיה במעמקי האדמה.

השני הינו הכוח הרוחני, המרחיב והשואף אל האור. כוח שברמת האש הינו אהבה, חיבור, ונשמה.

לפנינו שני 'עתידים אפשריים' ההופכים מול עינינו לסבירים: הפיכת האדמה למקום שאינו תומך בחיי אדם, או עתיד של התפכחות המין האנושי, וניסיון לחיים ביחד עם שאר המינים החולקים עמנו את הפלנטה.

באיזה נבחר? וכמה אש נהיה מוכנים להשקיע בדרך שבחרנו כדי להפכה למציאות?

בסיפור אינדיאני קדום מופיעים שני זאבים, שחור ולבן, הנאבקים זה בזה ומנסים לחסל זה את זה. "מי מנצח?" שואל הילד את אביו, "זה שאתה מאכיל." עונה האב.

תרגיל: 

אש מקודשת מול סתם אש –

  1. מצאו מקום פתוח היכול להכיל שתי מדורות.
  2. בנקודה אחת בנו סתם מדורה – נכונה טכנית אבל ללא שום מחשבה והתכוונות מיוחדת – מוכנה להצתה
  3. את המדורה השנייה תבנו בכוונה מלאה – ברכו והודו על כל זרד ומקל שאתם אוספים, הניחו אותם בצורה שמרגישה לכם טכסית, השאירו פתח להצתה בכוון אותו אתם רוצים להזמין אל המדורה שלכם…הכי חשוב – קחו את הזמן לעשות זאת כראוי!
  4. הדליקו את שתי המדורות , שבו והסתכלו על שתיהן, גם עם לבכם, והרגישו האם יש הבדל…
  5. אל תכבו אותן במים! תנו לכל הגחלים להיאסף ולהיגמר ואם יש צורך – כסו באדמה.

מים

אנחנו מיובשים! אנו הולכים כבר 50 קילומטרים בלילה וביום עם תרמילים של 20 קילו על הגב – עוד אחד מהמסעות המפוארים של "חבורת קדר", שהיו מתחילים במעבר לילי לא חוקי של הגבול הלא נראה בקו אל עריש-ראס מוחמד, אל תוך השטח המצרי, וממשיכים בטיול נהדר בעומק ההר הגבוה.

צילום: חדוה שפרעם

…המים נגמרו כבר בצהרים. המדבר לוהט מסביב, מייבש את הנשמה. אם לא נמצא מים נמות, או שננסה לשרוד מסע לילי של כמה עשרות קילומטרים נוספים. בפעמים הראשונות היינו לוקחים מספיק מים למסעות הגילוי שלנו אל ה"ארץ הלא נודעת"- האזורים בסיני שלא מופו באמת. אך ככל שעבר הזמן עלה ביטחוננו ביכולת לקרוא את השילוב שבין הטופוגרפיה ומפות גיאולוגיות בקנה מידה גדול. התחלנו להמר… הפעם אנו מהמרים בגדול: בנקודה מסוימת אמורה להימצא 'תמילה' – בור מים בדואי חפור בחול. למרות שמדובר בניחוש בלבד, אנחנו מחליטים שיהיו מספיק מים להמשך. אנו מגיעים לנקודה בשארית כוחותינו. לא יכול להיות שזה כאן… יבש לחלוטין. האם באמת יש מים בתוך החול היבש?! אנחנו לא יודעים להריח אותם כמו שבטים מסוימים באפריקה, לא שומעים את קולם מדבר אלינו. בלית ברירה אנחנו מתחילים לחפור, בידיים, בציפורניים זבות דם. מתייבשים והולכים. כעת זה כבר הכול או לא כלום: לא נצליח לצאת משם. בזבזנו יותר מדי זיעה יקרה תוך כדי חפירה.

לאחר כמה שעות של חפירה ודיפון באבנים אנחנו מגיעים לבוץ רטוב. ניצלנו. אני חש הקלה רבה, אבל גם מרגיש טיפש – למה להמר אם אין לי את החיבור הבסיסי למים שמאפשר לי למצאם? אם אני איש שטח, אני חייב לגלות איך אוכל להתחבר אליהם.

החיפוש מתחיל…

אני מבלה שעות במפגשים עם מים – נהרות וחופים הם בית הספר הנפלא ביותר שמצאתי במסעותיי… כשאני מתבונן במים זורמים אני יכול להבין את החיים. המים מייצגים עבורי את כל היצורים החיים. כולם נעים בנתיב המעגלי הבלתי נמנע, מהמקור אל הים הגדול.

מעולם לא נגמרו השיעורים החדשים שאני מקבל כל פעם שאני מקדיש את הזמן לשבת, לשאול שאלה ולחכות בשקט לתשובה.

הפעם, לאחר שהתמקמתי על סלע הצופה על אשדות הנהר ההררי, אני שואל על "כוח החזון להניע אנרגיה ממקום למקום".

הנביעה שלהם הייתה באגם כחול וקפוא. מאלו שיפגוש המטייל בפסגות ההרים הגבוהים – ממש מתחת לקרחון. צבעם הכחול של המים באגם הוא שיקוף של צבע השמים… צבעם האמיתי שקוף ומשקף.

באגם העמוק יכולים המים לשהות תקופה ארוכה מאד. למעשה – אולי אפילו לא ידעו על קיומו של הנהר היוצא מקצה האגם, לא כל שכן על הים הגדול במורד הזרם. טיפות המים נעות בעצלתיים ופתאום מוצאות עצמן בתחילתו של זרם הסוחף אותן למסען – אל הים. אל ההתמזגות הטוטאלית.

אני יושב על שפת הנהר ומתבונן בדגם הזרימה המשתנה לנצח במים המפכפכים בין הסלעים. בהתבונני, אני יכול להבין את השפעת כמות המים – רמת החיבור לחזון, הכוח המניע – על יכולתם של המים להתמודד עם המכשולים בדרכם, מציאות החיים.

כמות המים תכתיב אם בהגיעם לסלע יעקפו מימין או משמאל… לא משנה, מה יש בצידו השני של הסלע, התוצאה תהיה מערבולת, קצף, חוסר שקט, הנובעים מאי-חיבור זמני בין רבות מהטיפות לבין הזרם, וכתוצאה מכך חוסר יכולת לבחור בכוון זרימה משותף. אולי תוצאותיו של חילוק הדעות שגרם לפירוד לפני הסלע…

לעומת זאת, אם הכמות גדולה מספיק – יוכלו המים לעבור על פני הסלע. כל שייווצר הוא גל קטן המסמן את מקום המכשול והמים ימשיכו בדרכם.

ככל שנרגע הנהר ומתרחק מדחף הנעורים של לידתו בהרים, יופיעו יותר בריכות רדודות וגדות חול רחבות, מאטות-זרימה… בריכות אלו הן מלכודות נעימות וחמימות העלולות לגרום לטיפה לעצור במסעה, אולי אפילו לפרק זמן ארוך מספיק כדי לשכוח את כל סיפור המסע… למזלה של הטיפה, בשלב זה תאדה אותה השמש הרחומה, וכך תזכה לסיכוי נוסף כשתרד כגשם הררי במקורות הנהר. אך האם תשכיל לא להתעכב בדרכה גם הפעם? ואולי תרד כגשם בים ותגיע מיד לאיחוד הרצוי, אך ללא הזכות לאסוף ידע במהלך במסע…

80% מגופנו עשויים מים, וכך גם בשאר היצורים החיים. האם יכול להיות שהמטפורה המתייחסת אל המים כאל אנרגית החיים בתנועה אינה פילוסופית בלבד? האם יכול להיות שקודים קיומיים בסיסיים טבועים במים ודרכם הם מועברים בין כל היצורים החיים?

אולי משם נובע הצורך בחיבור ובאיחוד מחדש עם האלוהות של המים השואפים אל הים. האם החיבור האנרגטי ל'רשת', אותו חווים כל היצורים החיים חוץ מהאדם, נובע מהזרימה של כוח החיים – מי החיים המשותפים לכולם?

אני חייב ללמוד להתחבר עם המים ולבטוח בהם! זה לא קל. מאז שאני זוכר את עצמי אני מפחד ממים. במיוחד מעוצמתם הבאה לידי ביטוי בגלים ומערבולות. כילד אני מבלה ימים שלמים בצלילות בין סלעי החוף, גורר סירה קטנה הקשורה לרגלי, לא יוצא אלא לאחר ששפתי כחולות ואצבעותיי מקומטות… אני עדיין מפחד מהגלים. נכנס לים בשיא הסערה עם זוג אחים פגומים גנטית –אין להם פחד. שם המשחק: לעבור את הגלים הלבנים, שבשלב זה רוחבם כ-200 מטר, ולחזור בחיים. ברגע שנכנסים נעלמת האשליה הנעימה שיש שם מישהו שיוכל לעזור לי, כל אחד לעצמו. פעם אחר פעם אנחנו יוצאים בחיים אך הפחד רק מתחזק.

מים הם כמו רגשות היכולים לנער אותנו ולסחוף אותנו. להוציא אותנו משליטה ולהטביע אותנו. רגשות העלולים להתגנב אלינו ממעמקי ההדחקה החשוכים, כשאנו לא מוכנים להסתכן ואפילו לקלף את כל ההגנות שאספנו.כאותו כריש שהגיח מתחתי מאפילת המצולות בשעה שהתחלתי לצוף בסוף צלילת דיג בסיני. כריש לא גדול – אולי מטר וחצי. הוא אמור לפחד ממני, אבל הוא לא קרא את הספר… הכריש התקרב אלי, הריח את הדגים התלויים על חגורת הקרסים שלי ובלי עצירה קרע בנשיכה חצי לוקוס כאילו היה גוש חמאה. לא מעודד, אפילו בלי כוונה הוא עלול לעשות עבודה דומה על שריר הירך שלי. בלי להסס התרתי את חגורת הדגים ונתתי להם ליפול ממני. הכריש שכח אותי ונעלם במעמקים בעקבות הטרף. מאז לא דגתי יותר עם רובה, הפתעות מעין אלו שהים מזמן, לא ממש עוזרות לי להירגע לתוכו.


אני מחליט לנסות בנהרות "לבנים" – לפחות שם אני בסירה… אבל לא לאורך זמן. ברגע שאני מתהפך, אני מגלה שהדרך היחידה לשרוד היא לא להלחם במים. חייבים לצוף, ולתת למים לפלוט אותך בעדינות למים האפסיים. עם הזמן אני מתחיל להבין שאם אנקוט באותה אסטרטגיה כשאני עדיין בקיאק, אולי לא אצטרך להיפרד ממנו כל כך מהר.

השלב הבא – להיכנס למים בלי שום הגנה ולתת לזרם לקחת אותי.

אני עומד על שפת הנהר. מהגשר מסתכלים עלי כל החברים האמורים להיכנס למים אחרי, מחפשים בשפת הגוף שלי כל תנועה זעירה שתעיד על חולשה. כל דבר שיצדיק את פחדם שלהם ויאפשר להם להתחרט ברגע האחרון.

המקום: יער אמריקאי. המשימה: להיכנס לנהר בעיניים מכוסות, לשכב עם הראש במורד הזרם ולתת למים לקחת אותך, לצוף מרחק של כמה קילומטרים.

הנהר – רדוד, מסולע בחלקו, ולעיתים חסום על ידי גזעי ארזים נפולים, שענפיהם השבורים מחכים לך, כמו חניתות משחרות לדם על גדר ההגנה של כפר פרהיסטורי. טמפרטורת המים כ- 10 מעלות. יום קודם, לאחר תרגיל אחר שעשינו באותו אזור, ניסיתי להתרחץ בנהר. זה היה ממש בלתי אפשרי. פשוט כאב בכל הגוף. בשום אופן לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מכמה שניות. כעת אני שוב על שפת המים, כולם מסתכלים עלי ואני הולך לעשות מעצמי צחוק ולזנק החוצה בצרחות, כפי שכבר עשו לפניי…

עוד 10 שניות.

אני מחליט לבקש עזרה מהמים. נזכר בכל הפעמים בהן הצלחתי לשמוע אותם מדברים בתוכי בקול ברור, מלמדים אותי, משחקים לפני כדי להראות לי איך להבין ללא מילים.

אני עומד על שפת הנהר עוצם את עיני ומבטיח לו להפסיק להילחם – כניעה מוחלטת ולא פחות.

אני מהדק את כיסוי העיניים, נכנס לנהר ונשכב בזרם. המים סוחפים אותי מיד. אני מודע לכך שאיני מרגיש את התנועה – אין תנועה כשאתה חלק מהזרם! אני משחרר את הגוף לגמרי. כשאני מרגיש גזע, אני נותן לו ללטף אותי, עובר מעל חניתות הענפים בקימור גב עדין, בדיוק כמו הזרם.

אני טיפת מים. טיפה קטנה הנספגת באדמה שליד הנהר. אני חש את האדמה סביבי, משהו מושך אותי בעדינות לכיוון מסוים. אני נע בין גרגרי חול ואבנים קטנות, מסביב מחשיך והולך ופתאום אני מוצא עצמי בתוך צינור שקוטרו כקוטר גופי. אני מתחיל לנוע בתוכו, נמשך למעלה, מתחבר לעוד ועוד צינורות נושאי מים, צינורות הולכים וגדלים. אני נמצא בתוך מערכת השורשים של עץ, מרגיש אותו חלקלק וקריר מבפנים ונע מעלה, מעלה. אני לא שם לב מתי זה קרה, אבל פתאום אור ירוק הולך ומתחזק סביבי. והנה אני נמצא על פניו של עלה בצמרת העץ. משם אני יכול לראות את כל היער מסביב, את הנהר, את האנשים על הגשר… השמש מאדה אותי ואני מאבד את תחושת גבול הגוף – גוף הטיפה. אני אד העולה לשמים, אני נמצא בכל מקום ויכול לבחור להסתכל מלמעלה על כל נקודה בעולם… השמש הולכת ונעלמת ואני מוצא עצמי בתוך ענן. מסביב שקט ולח. אני לא יכול לעלות יותר – אני צובר משקל ומתחיל לפול. אני נופל מתוך הענן ופוגע באדמה. סביבי עוד טיפות רבות ההופכות לשלולית, ההופכת לזרזיף, ההופך לפלג המפכה בין אבנים. הפלגים מצטרפים והופכים לנהר שוצף… ושוב אני חש אובדן משקל, אני נופל במפל גבוה, הופך לרסס, מרגיש שוב את האוויר סביבי ומוצא את עצמי בבריכה עמוקה ושקטה. אני שומע תנועה בשיחים על שפת הבריכה, ואייל מפואר קרניים מופיע. הוא ניגש אל המים ושותה. אני נמצא בתוכו. אני האייל, מרגיש את עצמתו, רואה את העולם דרך עיניו. אני כל היצורים החיים – יכול לבחור להתחבר ולחוש דרכם את עולמם. אני כל הברואים שהיו אי פעם, יכול לבחור לנוע לעבר ולעצור בכל נקודה שאבחר…

צילום: חדוה שפרעם

פתאום אני מבין שלא קר לי. המחשבה מטלטלת אותי ממצב החיבור שבו הייתי ואני מצפה לחוות קור מיידי. אולם ברגע שאני מבין זאת, אני חוזר להיות המים וממשיך לצוף. מבין שאפילו במי האפסיים אני לא תקוע, אם לא אנסה בכוח – מה שיתקע אותי מיד בסבך הפטל בגדה.

כנראה שהגעתי לנקודת הסיום. זוג ידיים שולפות אותי מתוך הזרם. אני רוצה להיאבק בהן, לא רוצה להפסיק את החיבור עם העולם, אבל הידיים מתעקשות. אני קם מתוך המים ומוריד את כיסוי העיניים. באותו רגע מפסיק החיבור ותוך שנייה אני מתחיל לרעוד רעידות איומות ובלתי נשלטות. הגוף בשוק. אני רץ ונעמד ליד מדורה ענקית, מאד לא אינדיאנית, שהוכנה בדיוק למטרה זו. לאט אני נרגע…

בשנים שלאחר מכן העזתי כל פעם יותר, מותח את גבולות האמון. נכנסתי לנהרות לבנים ומפלים שוצפים, נתתי את עצמי בידי המים. אני יכול לעבור מכשולים מפחידים על ידי הרפיית הרצון, אבל לא הכול מצליח תמיד כמתוכנן, ואת סימני אי ההצלחה אני נושא עימי בצורת חבורות, פצעים מדממים וטראומות חדשות עימן צריך להתמודד…

גיליתי שאני יכול להתמודד עם טמפרטורות מאוד נמוכות על ידי הרחבת המודעות. לרוע המזל – לא תמיד, כמו באותה הפעם בה עמדתי על שפת אגם באמצע החורף. מסביב היה שלג, והאגם, שלא החליט אם הגיע הזמן לקפוא סופית, היה מכוסה בשכבת קרח דק. באזור בו עמדתי עדיין לא קפאו המים, הם נראים כמו מרק סמיך – ספק קרח ספק נוזל. בתוך המים ראיתי לוטרה, שוחה על גבה, משחקת, עושה גלגולים, מנקה עצמה תוך כדי שחיה. נראה כל כך כיף… כמה קר זה יכול להיות? חיכיתי לרגע של שמש, התפשטתי וקפצתי למים. הקור לפת את ליבי,סחט אותו, דמי קפא והרגשתי שזה הסוף… אם הייתי מטר אחד רחוק יותר מהגדה לא הייתי יוצא.

צילום: חדוה שפרעם

אני לומד לנצל את יכולות החיבור למים לשעת צורך, לתצפיות על אירועים המתרחשים במרחק גדול ממני. אני מגלה, שכפי שאמר מתגנב לזאב, "כגודל הצורך גודל התוצאה". כאשר יש לי סיבה טובה באמת, אני מעלה את תחושת החיבור מ"הציפה בנהר", שולח את עצמי כמים לכל מקום שאצטרך, ומקבל תשובה. לאחר בדיקה אני זוכה לגלות, פעם אחר פעם, שהאינפורמציה שקיבלתי הייתה מדויקת לחלוטין!

באחת הפעמים בהן התחברתי בצורה זו עם הים, חוויתי פתאום בהפתעה את כאבם הפיזי של כל היצורים החיים אותם אני צורב מדי יום בחומרי ניקוי, בסיסים ושלל זיהומים אחרים שאני שוטף אל הים בביוב שלי… פתאום הבנתי שאני לא שונה באמת מאותם אינדיאנים שזיהמו את הנהר אליו היו נוהגים להתפלל!

מאותו יום אני ממחזר כל טיפת מים בביתי ומשתמש רק בחומרי ניקוי אקולוגיים, אך הפעם כמשהו מחייב ולא כאופציה הנובעת מאידיאל…. החיבור עם המים מתחיל לזרום לתוך חיי היום יום שלי.

לבסוף – אני מפסיק להיאבק בפחד ומקבל גם אותו. אני מבין שסוף סוף אני נע בכוון הנכון… אני מכבד את המים.

 

~~~~~~~~

תרגיל – ריקוד הגשם

  1. צאו החוצה אל הגשם הראשון
  2. מצאו מקום פרטי ואם אתם מספיק אמיצים התפשטו לגמרי/ למינימום
  3. תנו לגשם לשטוף אתכם מאבקו וחומו של הקיץ. נועו ברוח ותנו לעצמכם לחוש תודה כמו שחשה האדמה לגשם ראשון זה
  4. בצעו את ריקוד הגשם הפרטי שלכם – לא משנה איך הוא נראה, ותנו לעצמכם לחוש את החיבור בין המים בפנים ובחוץ, עשו זאת עד שתרגישו מחוברים .
  5. בכל פעם נוספת שתעשו זאת תתקרבו יותר לאיחוד עם המים שיאפשר לכם בסופו של דבר לרקוד את ריקודכם לפני התחלת הגשם – כדי לעודדו!

*סוד מקצועי של מורידי גשם ושמאנים!! – הזמן הטוב ביותר לרקוד ריקוד הזמנת גשם הוא בדיוק 5 דקות לפני תחילתו……

 

תרגיל 2

חפשו את הסיפור האינדיאני על "ילד הגשם" ואם תרצו – לימדו את השיר הנלווה.

אדמה – הליכה

"כשאני הולך אני מברך את אמא אדמה בכל צעד." – 'מתגנב לזאב'.

"אל תדאג, אבא, אני הולכת בלחש, בלחש…" זו הייתה תשובתה של בתי בת השלוש לאזהרה שלי בעת שהלכה יחפה ביער, על קוצי הערמונים.

כולנו זוכרים את החוויה המדהימה בעת טיול, נוף פראי המתגלה לנו בכל פנייה חדשה, ובעיקר בכל פעם בה אנו עוצרים, מרימים את עינינו ומביטים סביב… אנו הולכים כמה דקות ופתאום רואים סלע מרשים, עוד כמה דקות ומגיעים לתחילתה של עלייה, מביטים למעלה – כנראה שיהיה קשה. עולים ושוב מביטים – איזה נוף נפלא. הבעיה היא, שלא ראינו את סביבתנו בכל אותו זמן שבין הפעמים הבודדות בהן הרשנו לעצמנו להרים את המבט מזווית 45 המעלות בו הוא היה מכוון לכיוון השביל.

בוודאי שאנו צריכים להתבונן מטה, אופן ההליכה שלנו הינו במצב הישרדות: הראש – המנהיג ובוחר את הכיוון – מתחיל ללכת קדימה, אחריו נופל החזה ורק לאחר מכן הבטן – מרכז הכובד שלנו. למעשה, אנו נעים לפני המרכז במצב נפילה מתמיד, לעולם נמצאים "שם ואחר כך". במצב זה, אם לא נראה בדיוק על מה אנו דורכים, אנו עלולים לפגוע ברגל ולמעוד, ועם תרמיל כבד על הגב הנזק יכול להיות קטלני!

בנוסף, במצב הישרדות זה, כשאנו שולחים את רגלנו קדימה אנו נוחתים על העקב, שהוא הנקודה הקרובה ביותר לאדמה כשרגלנו האחורית נעולה בברך (מצב שהינו תגובה לפחד מנפילה). העקב הינו עצם עם מעט עור המכסה אותה… בטח לא אזור המיועד לבלום זעזועי נחיתה. כל מכה אותה הוא סופג מועברת ללא בלימה לאורך עמוד השדרה אל הראש

ברור שאנשים לא הצליחו לנוע מהר מספיק במצב זה, ולכן החלו לפנות דרכים ולרצפן. כך הצליחו להגדיל את מהירות ההליכה, שהפכה למסוכנת יותר ויותר, ולכן במקביל החלו לנסות להגן על הרגל ועל העקב בסוליות ועקבים הולכים וגדלים. אך ללא הועיל – למעשה עקבים גבוהים מחמירים את נטיית הנפילה קדימה… לבסוף המציאו כל מיני בולמי זעזועים בעקב הנעל המאפשרים להגדיל את המהירות אפילו יותר, אולם מביאים אותה לרמה בה לא נעז לנחות על האדמה בלי בדיקה מדוקדקת באמצעות עינינו…

האם כך אמורה הליכה להראות? תנועה המחייבת מבט מטה? תנועה שאינה מאפשרת קשר רציף עם הסביבה? האם היו הלקטים-ציידים, 'שהקשבתם אומנותם', שורדים אם היו נעים כך בעולם?

אנשי שטח תלויים ביכולתם להתבונן. הם חייבים להיות בהתבוננות כל הזמן, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להוריד את עיניהם לאדמה. מכאן – לא יכול להיות שזו הייתה צורת הליכה שלהם.

אם כך, איך נועדנו ללכת? מבנה הרגל האנושית מאפשר נחיתה נטולת זעזועים על כריות כף הרגל, אזור הבנוי משתי קשתות – קשת הרגל וקשת האצבעות – המתיישרות עם הנחיתה ובולמות את המכה כמו קפיץ של רכב. כמובן, שאם אנו הולכים יחפים, או נעולים במוקסינים שסוליותיהם דקות, אין אנו יכולים לנחות גם על הכרית בלי לבחון על מה אנו דורכים. אולם אם נביט מטה, נשאר מנותקים מהסביבה… לכן אפשרו הצועדים היחפים לכף הרגל לבחון את הקרקע, תוך שמירת המשקל על הרגל האחורית, עד שיוכח שבטוח להעביר אותו קדימה. טכניקה הרבה פחות מסוכנת מ'הנפילה התמידית'. כך נשארו עיניהם סורקות את הסביבה, ורגליהם "הקשיבו" לאדמה וידעו היכן מותר לדרוך.

כשאנו הולכים בצורה זו, אנו נעים במהירות הטבעית של השטח. כל חיה הנעה בשטח נתון לא תנוע מהר יותר מהמהירות שתאפשר לה תנועה בטוחה. באופן טבעי, החיות הולכות במהירות המוכתבת על ידי רכות הכרית שלהן, שאינה קשה יותר מכרית רגלו של אדם ההולך יחף באופן קבוע. אפילו למפריסי פרסה יש כרית רכה מאחורי הפרסה. כשאנו הולכים יחפים בהליכת שועל אנו נעים באותה מהירות בה נעות החיות באותו השטח.

לעומת זאת, כשאנו הולכים עם נעליים, אנו נעים במהירות רצרוץ של חיה. בתור טורף העל במערכת – אם אנו רצים, כולם בורחים! זו הסיבה בגללה אנחנו תמיד רואים חיות רצות… חיות לא רצות סתם. הן רצות בשני מקרים – כשהן רודפות או נרדפות. הגנו לא יברח מהלביאות הנעות בשולי האחו. הוא ירוץ רק כשהן תעבורנה לריצה ויחדל מיד כשהצליחו לצוד, ולא אותו. אנרגיה היא המשאב היקר ביותר בטבע! אם ננוע במהירות הטבעית נגלה שהחיות לא בורחות מאיתנו. הן תקפדנה לשמור על בועת הביטחון שלהן תוך כדי תנועה מאיתנו הלאה. אם נתקרב, הן עשויות לנקוט בהתנהגות טריטוריאלית מאיימת… ראיתם פעם עכבר מאיים!?

למעשה, לראשונה בחיינו, נגלה שאותו יער בו היינו רגילים להסתובב שנים ונראה לנו שומם למדי, מלא חיות…

 כשאנו נעים בקצב הטבעי, אנו נמצאים בדיאלוג תמידי עם האדמה – מודעים לכך שאין שני צעדים זהים בחיינו, מודים לה על התמיכה שהיא נותנת לכל צעד ולעצם קיומנו, מעבירים את תחושת התודה דרך כף הרגל, כמו ליטוף לחיית מחמד הרובצת מתחת לשולחן, ומקבלים כוח בתמורה. אנחנו הולכים בלחש, בלחש – כפי שנועדנו ללכת.

ריצה

לאחר שהבנו איך נראית הליכה, לא נותר לנו אלה להגביר את הקצב ולעבור לריצה.

אם אשאל, "מי היא החיה היכולה לרוץ למרחקים ארוכים ביותר ללא הפסקה?" סביר שנקבל את כל התשובות הלא נכונות האפשריות – זאב, סוס, נמר… התשובה היא – אדם.

בגלל מערכת הקירור המשוכללת (אם גם בזבזנית) של האדם – ההזעה, ובגלל העובדה שבריצה נכונה על שתיים אין הפסד אנרגיה אדיר כמו אצל הרצים על ארבע, הנאלצים לנחות ולבלום את ריצתם לאחר מעוף באוויר בו מנותקות ארבע רגליים מהקרקע. נתונים אלו מאפשרים לאנשים לגבור על סוסים במרוצי סיבולת לטווח ארוך המתקיימים במקומות שונים בעולם. בריצה אנושית לא נכונה נתקל באותה בעיה כמו בהליכה – צעדים גדולים מדי הנוחתים הרבה לפני מרכז הכובד. כשמגיע מרכז הכובד אל הרגל, היא נאלצת לבלום את כל תנופת התנועה, ואז להניע מחדש בדחיפה… ריצה כזו הינה כמו נסיעה ברכב תוך לחיצה מתמדת על הבלמים… מחצית מכמות האנרגיה מתבזבזת על בלימה. היא מתאפשרת רק כשהרגל עטופה בנעל התעמלות עתירת משככים ובלמים… למעשה, השימוש ברגל אותו מעודדת הנעל הוא הרבה מעבר ליכולות הקצה הנורמאליות של הרגל. זה נשמע אולי טוב, 'פלאי הטכנולוגיה' וכו', אולם הנחיתה הלא נכונה נבלמת רק חלקית ע"י הנעל, ולכן, כמוכח במחקרים רבים, גורמת לאחוזי פציעות ריצה הגבוהים ב 75% מאשר אצל אנשים המתאמנים בריצה יחפה (ריצה בנעליים שסוליותיהן דקות מאוד וללא בולמי זעזועים).

התמונה באדיבותו של דני וולפשטיין

 בריצה יחפה יהיו הצעדים באופן טבעי קצרים יותר, הרגל תנחת ממש מתחת למרכז הכובד וכך תתאפשר דחיפה כמעט ללא בלימת התנופה. הרץ נמצא במצב של נפילה קלה מאד קדימה (להבדיל מריצת ההישרדות עם נעל) המספיקה בדיוק כדי לנצל את כוח הכובד כדי להניע אותו קדימה.

נשאלת השאלה, "האם מאפיינים טכניים אלו של הריצה האנושית מספיקים כדי לאפשר לאדם לרוץ יותר מהר מזאבים המכסים עשרות קילומטרים בליל ריצה, או מסוס, שגם הוא יודע להתקרר ע"י הזעה?"

אם נחקור את ההיסטוריה של השימוש האנושי בריצה, נגלה ששבטים של לקטים-ציידים במקומות שונים בעולם הוקירו את יתרונותיה וטיפחו אותה בקרב אנשיהם. בספר הביוגראפי של הסייר האפאצ'י האחרון שיצא לקרב נגד הלבנים – ג'רונימו, הוא מספר על הדרך בה התאמן בילדותו, "אבי היה מעירני עם שחר, מוציאני מהאוהל ומצביע על הרי הסיירה שמעבר לערבה, במרחק 30 מייל מאתנו. הוא היה משקה אותי בלגימת מים, אותה היה עלי לשאת בפי ולבלוע רק כשאגיע להרים טרם שאסתובב לרוץ חזרה.".. סיפור שהיה יכול להישמע מופרך אלמלא תיעדו הלבנים את יכולות הריצה המדהימות של האינדיאנים. ביצועים אלו תועדו במהלך אפיזודה בת שנה וחצי, בה העסיק ג'ירונימו, יחד עם כ-50 לוחמים, שתי חטיבות פרשים אמריקאים שלא הצליחו לנצח אותם עד שלקחו את משפחות הלוחמים כבני ערובה. היות והיו יוצאים לפשיטותיהם בריצה, הצליחו האינדיאנים להשיג את הפרשים פעם אחר פעם. בזמן שהפרשים היו נאלצים לנוח או להקיף אזורים בלתי אפשריים למעבר סוסים, היו האינדיאנים ממשיכים לרוץ. מתוך התיעוד אפשר ללמוד כי המרחק הגדול ביותר שהלוחמים האפאצ'ים עברו באופן רצוף ומהיר, כלומר בריצה, היה 120 מייל!

בשנים שלאחר תבוסתם, המשיכו חלק מהאינדיאנים לעבוד כדוורים אצל הלבנים, והיו רצים על בסיס יומי מרחק השווה למרתון, עמוסים בתרמיל דואר כבד.עד היום משמשים אנשי שבט הטראומרה החיים במקסיקו, באזור הררי תלול שיפועים, כסבלים ושליחים הרריים המבצעים את תפקידם בריצה. אנשים שהתחרו עמם באולטרא מרתון מספרים שהם הגיעו לקו הסיום הרבה לפני כולם, כשהם רצים בסנדלי הווארצ'י שלהם, ומקשקשים אחד עם השני בניחותא…

ריצת סיבולת ארוכת טווח נמצאה בשימוש עד לתקופה האחרונה אצל הבושמנים במדבר הקלהארי. הם השתמשו בריצה כדי לצוד אנטילופות בטכניקה פשוטה, יעילה, ואכזרית – הם היו בוחרים יום חם במיוחד, נוטלים עמם בקבוק מים, וכשאיתרו אנטילופה היו מתחילים ברדיפה אחריה. כמובן שבטווח הקצר השיגה אותם החיה ללא בעיה, אולם הם היו ממשיכים בריצה בקצב קבוע, שעה אחרי שעה, תוך שהם מגששים ועוקבים אחרי החיה. באופן טבעי, כל פעם שהתקרבו נאלצה החיה להמשיך לרוץ, לא מסוגלת להתקרר, לא מסוגלת להשיג נוזלים או אוכל. לאחר יום של ריצה בשמש הלוהטת של המדבר, הייתה החיה נעמדת, ומחכה שהצייד יבוא ויגאל אותה מייסוריה…

האם אנו יכולים להסביר את היכולות המדהימות לריצות מעין אלו, הרחוקות כל כך מהמוכר לנו, כיכולות פיזיות נרכשות? ברור לי שלא!

כפי שיתאר זאת גם כל אצן מרתון 'רגיל', כדי להצליח ולגמור את 42 הקילומטרים, ואפילו את עשרות הקילומטרים אותם אתה רץ בשבוע לצורך אימון, אתה צריך להיות ב-ZONE… מדובר ברמת חיבור אחרת אותה חווה הרץ כשהגוף מגיע לקצה יכולתו, ונאלץ לגייס כוחות ממקור לא פיזי. כשאני יוצא למסע האמור להביא אותי מעבר לקצה, אני עוצר ומחפש את תמיכת הכוחות שמסביבי. ה'צייד בריצה' עושה זאת ע"י תפילה לפני צאתו לצייד, ומתאר את חווייתו כחוויית 'נשיאה על כפי האדמה'.

לאחרונה, לאחר עשרות שנים של ריצה יחפה שהייתה טבעית לי בתור מי שגדל על חוף הים, אני מוצא את עצמי מתמכר ל'ריצת הצבי במדבר'. אני מגיע לאזור שקט ורחוק מהפרעה, מוצא שביל צבאים ראשי, ומתחיל ללכת עליו נעול מוקסינים דקים, תוך קריאת עקבות וחיבור עם החיה. ככל שאני מתקדם אני רואה את הצבי נבנה בתוך העקבות… בתחילה אני צריך לעצור ולהסתכל, לאחר מכן הופך הצבי למוחשי יותר ויותר. אני פשוט הולך ומרגיש את התנועה בגופי. לפעמים אני עוצר, זוקף את אזני, מרחרח, מתבונן לאן שהתבונן הצבי, בוחן את השטח – האם יש בני אדם בסביבה, האם אני בסכנה? אני יכול לזהות כל אחת מתנועותיי בעקבות הצבי. אני מוצא את עצמי רוקד את תנועתו בעזרת תנועות כף היד והאצבעות, העוזרות לי להתחבר להיותי בעל ארבע רגליים… אני מתחיל לרוץ, מרגיש את האדמה מניעה אותי ובוחרת עבורי את נתיב הריצה בדיוק כפי שהיא עושה עבור החיות… אני הופך ל"כלי עליו מנגנת האדמה", וכשאני מגיע לפיצול בשביל אני לא צריך לעצור ולחשוב. אני יודע. אני מנוגן לכיוון הנכון וממשיך לרוץ. לפעמים מטפס השביל במדרון סלעי תלול. בתור אדם, הייתי מתעייף ועוצר…אבל אני צבי, אני ממשיך לרוץ כמעט בלי להתנשף. אני יורד ירידות תלולות שהיו מרסקות אותי בריצה רגילה, בלי להאט וכמעט בלי להעיף מבט למטה. אני רץ הרבה מעבר למה שהייתי יכול לרוץ על החוף בבית. לא מתעייף, מלא סקרנות, מודע ודרוך עד כאב. קולט כל פרט מסביבי, כל אבן מתחתיי…

בשלב מסוים אני מגיע לגבול. גם במצב חיבור זה הגוף מתחיל לבגוד. ואז מגיע רגע הקסם – אני מדמה את האדמה שמתחתי לכדור גומי ומרגיש איך היא דוחפת אותי באוויר במקום שאני אדחוף את עצמי… אני מרגיש כאילו אני מרחף באוויר… אני רץ על הילת האדמה ולא עליה פיזית. לפעמים כשאני יוצא ממצב זה ומסתכל אחורה, אני לא יכול למצוא את עקבותיי. אפילו לא בחול… אני יכול לרוץ יום שלם! אני חי עם האדמה, אמאדמה.

בלילה של יום כזה אני מחליט שהגיע הזמן לקורבן המוחלט. למיזוג הסופי – אני מחליט לקבור את עצמי כדי להפוך לאדמה מבפנים. אני חופר בור עמוק מספיק כדי שאוכל לכסות את עצמי בשכיבה. אני מדבר עם האדמה, מסביר לה את כוונתי, מבקש לימוד ותמיכה. אני נשכב בבור ודני, שעוזר לי, מכסה אותי… פני מכוסים בחולצה ורק קצה אפי נשאר חשוף. הלחץ הולך וגדל, אני מרגיש את לחץ הדם עולה ואת הדופק פועם בכל גופי. אני לא יכול לזוז, אפילו לא אצבע. אני שומע את העולם כמו ששומעת האדמה… בכל גופי. אני מרגיש צעדים ממרחק עצום. שומע את העקבות בהיווצרם. יכול לראות את משטחי החול נעים עת דוחפת הרגל עצמה קדימה מעבירה כוח לאדמה. אני מבין את העקבות כמו שמבינה האדמה, אני מרגיש אנשים ההולכים נעולי נעליים, עמוסי משקל, צועדים ללא מודעות, מניחים את רגליהם באגרסיביות, בבעלות. אני יכול לסלוח, מלא נכונות לקבל את כל העוולות אותן מביאים עלי בני האדם מידי יום – הם לא מודעים אלי כישות חיה… אני מרגיש ליטופים של רגל יחפה מרפרפת על עורי, נוגעת נגיעת אהבה וברכה, אני מתמלא בחמלה, אני רוצה לתמוך.

לאחר זמן מתחיל גופי למות. קופא ומתאבן. אני מתמלא בפחד מוות… בניסיון להתגבר על הפחד, אני נותן לתודעתי לשאת אותי יותר ויותר עמוק. אני מרחיב את עצמי אל האופק…חווה את עצמי עוטף  את הארץ… כמה אני קטן על פני הכדור הענק המסתובב בחלל, ועם זאת אני חלק שווה – אני הכול…

אני מרפה. חושך בפנים וחושך בחוץ. הפחד נעלם – הרי בעצם, אני לא יכול למות, אני כבר מת, לפעמים רוח ולפעמים חומר, לפי בחירת תודעתי – הפכתי בחזרה לאדמה… כי מעפר אתה ואל עפר תשוב.

אדמה – גששות

 "האדמה היא לא שלנו אנחנו של האדמה היא לא שלנו אנחנו של האדמה היא…"  

צילום: חדוה שפרעם

אדמה – גששות

זה סיפור רגיל, מאלו שאנו שומעים כל כך הרבה פעמים וממשיכים הלאה… "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר…" אך הפעם אנחנו מעורבים.

המידע שאספנו תוך כדי תחקור האנשים מסתכם בפרטים הבאים: בחורה צעירה נראתה מגיעה למושב, לא ברור אם היא דיכאונית או סתם מבולבלת כעירונית המגיעה לכפר. היא הייתה צריכה להגיע לפגישה עם מעסיק פוטנציאלי, וכאשר לא הופיעה ולא ענתה בבית ההורים או לנייד – החלה ההיסטריה.

כשמוכרז חיפוש אחר נעדר מתגייסים כל "כוחות הביטחון" למחלקותיהם השונות ומנהלים את העניינים, כל גוף על פי דרכו, כולם ביחד, ולאו דווקא תוך תיאום או פרגון. בדרך כלל, בשלב שבו יתנו לגשש לחפש עקבות, כבר הסתובבו בשטח כל כך הרבה מחפשים, שהסיכוי למצוא משהו יהיה קלוש במקרה הטוב.

הפעם התמזל מזלנו. חוליית הגששים שלנו נמצאת במושב בתרגול, ואנו הראשונים לשמוע על המקרה. פרטים נוספים מגלים שהבחורה "עירונית, אוהבת טבע, מכירה אותו בצורה מוגבלת, וללא ניסיון בטיולים; נעלה נעלי התעמלות וכובע צמר; נשאה תרמיל עם חטיפי אנרגיה; דומיננטיות שמאלית (רגל/יד)"… אנחנו עוצרים את שלב הדיבורים הפנימיים והחיצוניים ומתחברים לדמות כפי שאנו רואים בתמונה על מסך הטלפון (מה היינו עושים בלעדיו). חייבים להיות יעילים – השמש תשקע עוד מעט… אני מקבל תחושה ברורה של כיוון – כך אני רגיל לחפש, אחרי שכבר לפני שנים גיליתי שיכולתי בגששות הרוחנית עולה על היכולת הפיזית, אז אני 'הולך עם זה'.

אנו מתחילים ללכת וכבר בשביל המוביל מהצרכנייה אנו מזהים עקבה המתאימה לסוג הנעל שהיא נועלת. גשם מתחיל לרדת ואנו מבינים מיד שהעקבות ייעלמו עם כל דקה שעוברת. אנחנו ממש מתחילים לרוץ עם התחושה, נעצרים מפעם לפעם לוודא שעדיין רואים עקבות. הנתיב מוליך לאזור לא בנוי בראש ההר. למזלנו, האדמה רכה מכמה ימי גשם, אני רואה שקצב ההליכה שלה הואט. היסוס נראה באופן בה הרגל הונחה. היא נעצרה והתבוננה לצדדים. פנתה כמה צעדים שמאלה, מנסה לראות בין השיחים לאן תמשיך, מתאים לאדם שמאלי – בנקודה כמו זו, בה אין שום מגבלת שטח שתכפה פעולה מסוימת, יהיו בחירותיו שמאליות בלי לחשוב. היא חזרה לשביל והחליטה לנוע בצעדים בטוחים לעבר הצוק הצופה על הנוף. אני נרגע, סתם מבולבלת שהלכה לטייל. כמה צעדים אחר כך אנו מוצאים עטיפה של חטיף אנרגיה. מתאים! אנו מגיעים לראש ההר. היא לא שם. באור אחרון מתקרבים בזהירות אל שפת המצוק… על סלע רואים כובע אדום… מתאים. מתקרבים ומגלים עקבות בוץ על הסלעים. הרבה יותר מדי קרוב לשפה שאינה יציבה בנקודה זו. אני לא הייתי חושב לעמוד שם, אבל אני לא עירוני… אנחנו לא מוצאים שום עקבה נוספת.

אני מקשיב לציפורים, הן תספרנה על כל תנועה חריגה באזור. מאחר ואנו נעים מתוך הרגל בהליכת שועל מתמזגת, לא יוצרים הפרעה, מדברים בשקט… אם הציפורים מספרות על מישהו, זה לא יהיה עלינו – אני שומע מהומת ציפורים בתחתית המצוק, זו חייבת להיות היא… בזהירות רבה אנחנו מתקרבים לשפה. סימני דרדור טריים ניכרים במצוק – אנו רואים דמות שוכבת ללא תנועה בתחתית המצוק… צעד אחד יותר מדי. החיפוש נגמר.

"עקבה היא מה שאמא אדמה חושבת על ההולך עליה." כך היה אומר 'מתגנב לזאב'.

גששות הינה מדע במיטבו – שילוב מושלם של תצפיות רצופות וסבלניות, עם עולם החלום המאפשר גישור על פערי ידע. למעשה, אני טוען שגששות היא המדע המדויק היחידי שקיים! מדע שכל תכליתו "למצוא את העקבה הבאה".

אסביר: כל מדען יסכים שהמדע המודרני שאנו מכירים הינו אוסף של תיאוריות המופרכות חדשות לבקרים. אולם כל עוד לא הופרכו הן משמשות לבניין אין-ספור תיאוריות אחרות על גבן. לעומת זאת, מדע הגששות, שבמקרי קצה הגיע לרמה מורכבת בה יכלו גששים, כמו הסיירים האפצ'ים למשל, לקרוא עד 5000 סימנים שונים מעקבה אחת, לא מכיל אף תיאוריה. חיי הגשש היו תלויים ביכולתו למצוא את העקבה הבאה, ולכן לא היו קיימות בגששות שום תיאוריות. להבדיל ממדענים מודרניים המקבלים משכורות גם על ביצוע ניסויים שהוכיחו את ההיפך מהמכוון (לצערנו לא במספיק מקרים – מחקר אנונימי שנערך בקרב מדענים בארה"ב העלה ש 75% הם זיפו תוצאות כדי להוכיח את התזה שלהם בשלב כל שהוא! השאלה למי שייך המחקר…), גשש שלא הצליח לצוד – מת מרעב. היות וכדי לקבל אישה היה על נער להוכיח שהוא יכול לדאוג למשפחה, מי שלא הצליח לגשש, לא היה מעמיד צאצאים. כך שלמעשה, עד לפני זמן קצר, היו ה"גנים הגששים" מצויים באוכלוסיה. התלות הקיומית הכתיבה את הרמה – אצל רועים, בדואים למשל, הפסיק הקיום להיות תלוי בגששות. להבדיל מצייד, בדואי שלא ימצא את העז האובדת לא ימות באופן מיידי, ולכן אי אפשר להשוות את יכולתם, אותה אנו מעריצים, ליכולתו של סייר אינדיאני.

כדי להבין איך התפתח מדע אמפירי זה ננסה לדמות את המקרה הבא: צייד הלך בעקבות צבי, בשלב מסוים הוא שם לב שבכל עקבה של רגל ימין האחורית מופיע סימן (בדרך כלל ברמת המיקרו – צורה מסוימת של תנועת כמה גרגרי חול) שאינו קשור לקצב ההליכה, לכיוון המבט או לרגשות החיה. כאשר הצייד צד את הצבי לבסוף, הוא פרק אותו וראה שיש בכבד דפורמציה כתוצאה ממחלה ישנה. את הידע הזה הוא העביר הלאה. כמה שנים לאחר מכן אולי שוב נצפתה התאמה דומה; אלף שנה אחרי כן נצפו התאמות רבות עקב מגיפה… וכך משך עשרות אלפי שנים! המידע היה מועבר בציורים על מגילות קלף, והפך לשפה הכתובה הראשונה והיחידה שהתקיימה אצל הציידים. ניתן להניח שחלפו שנים רבות טרם איבדה פיסת האינפורמציה הזו את הכוכבית הצמודה המסייגת אותה כתיאוריה. היכן עומדות 200 שנות המדע המודרני ביחס לכך?!

היכולות נשמעות מוגזמות? בואו נעשה ניסוי קטן: עימדו במקומכם. נסו להרגיש את כפות רגליכם על האדמה. וכעת בצעו סדרת פעולות תוך כדי תשומת לב להתנהגות כפות הרגליים – הרימו יד מהר; הסתכלו אחורה; למטה חזק; למעלה; תנו אגרוף; השתעלו; דמו צורך לשלוט בשרירים הסוגרים… הרגשתם מה קרה ברגליים!? יופי – אם הייתם עומדים על חול והייתם יודעים מה לחפש, הייתם יכולים לקרוא את כל התנועות בעקבה שלכם! …אפשר להמשיך?

מה היא עקבה? עקבה היא סימן שהשאיר כוח שפעל בעולם: המים משאירים עקבות, הרוח, הכוחות הטקטוניים וכמובן גם יצורים חיים, אולם אנו צריכים להבין בשלב זה שגששות היא הרבה יותר מלמצוא עקבות של בעלי חיים. למעשה, הגשש מסתכל על העולם תוך שהוא נע בו עם שאלה מתמדת, משולשת: מה קרה כאן? איך זה קרה? מה אני לומד מזה?

"מה אני לומד מזה?" (צילום: חדוה שפרעם)

כשאנו נעים כך בעולם לא יעבור רגע בלי שנלמד משהוא. אפשר לשאול את השאלה על כל ענף מנוסר שאנו רואים ביער, על כל מדורה שאנו מוצאים. אחד התרגילים החביבים עלי הוא גששות מדורות – אנו הולכים לחוף לאחר החגים ומנסים לבנות פרופיל של קבוצה ומסיבה על פי ממצאי הזבל שעל החוף. מדהים לאיזו רמת דיוק ניתן להגיע! כאן תאמרו – אבל זו רק ספקולציה… לא בדיוק: בעבר הייתי הולך לצפות על הקבוצות לפני שהייתי מביא אנשים לתרגול ,כדי שאוכל לאמת את הממצאים… אין אפשרות לקפיצות דרך. כדי שלא תרמה את עצמך עליך להשקיע זמן בניסויים ותצפיות, עליך לראות את העקבות נעשות ואז ללכת ולנתחן.

טום מספר שכשהלך יום אחד עם סבא באחת מדרכי החול הראשיות ביער מגוריו מצאו פחית בירה זרוקה בצד הדרך. סבא שאל: "אמור לי נכד: מי זרק את הפחית – גבר או אישה? חזק או חלש? ימני או שמאלי? מרכב נוסע או עומד? אם נסע – באיזו מהירות? כמה פחיות שתה לפני כן? באיזה מצב רוח היה?" לאחר סדרת השאלות, נעלם בשיחים, וטום ידע שלא יופיע שוב עד שלא ימצא את כל התשובות! באותו רגע הוא החל תצפית ומחקר ארוך על אנשים שותים, זורקים פחיות, מכופפים אותם בכעס, ועוד אין ספור תצפיות אותן ביצע חבוי בשיחים… הוא אפילו נאלץ לקנות לאביו שישייה ולעודד אותו לשתות אותה בלי להסביר… רק כשמצא את כל התשובות 'הופיע מתגנב לזאב' עם השיעור הבא.

אם נתבונן היטב ונשאל כמות גדולה מספיק של שאלות, נוכל לבסוף לעשות את הדבר שאנו נוטים לעשות בכל מקרה, אך ללא הבסיס הנחוץ – נוכל לעבור להכללות. על כך מעיד הסיפור הבא:

יום אחד הלך טום עם סבא ברחוב העיירה שלו. סבא הצביע על איש שיצא מחנות ואמר: שים לב, נכד, האיש הזה עומד ללכת עד קצה הרחוב, שם, ברווח בין שתי המכוניות האחרונות, יחצה את הכביש באלכסון אל ראש מעבר החצייה ממול, יסתובב ויחזור לחנוּת כאן מעבר לכביש… כמובן שכך היה. כששאל טום הנדהם, "אבל סבא, איך ידעת? אתה מכיר את האיש?" ענה לו סבא, "לא, אבל אני מכיר את הסוג"… נשמע מופרך? בואו נראה, כל הידע טמון ביכולת לקרוא שפת גוף וקוד לבוש. על פי שפת הגוף ידע סבא לאן רוצה האיש ללכת, לפי הלבוש הסיק שהוא "יורם" במידה מספיקה שלא לחצות את הרחוב שלא כחוק ולכן ילך עד למעבר החצייה, לפי שפת הגוף זיהה שהאיש ממהר במידה המספיקה כדי לחפף קצת בחצייה, אבל לא מספיקה כדי למנוע ממנו לפעול לפי הרגלו… כמובן שאנו לא היינו יכולים לעשות זאת, אבל אנחנו לא סיירים אינדיאנים עם שמונים שנות ניסיון בתצפיות על היצור האנושי. אנחנו כן יכולים לשאול את השאלה המשולשת לגבי כל זר היושב מולנו ברכבת, הולך ברחוב או משאיר עקבות על החוף. ואם אנו מספיק חוצפנים, נוכל אפילו לשאול אותו בסוף מי הוא ומה הוא ולנסות לאמת את תצפיתנו… כמו שעשיתי יום אחד תוך כדי ריצה על החוף:

צילום: חדוה שפרעם

רצתי לאורך נתיב עקבות שהשאיר גבר מבוגר, וקלטתי את שינוי הלחץ בין רגל לרגל, את תנועת הפתיחה הקלה ימינה של רגל ימין, את השטח המת בשמאלה של הכרית השמאלית. לאחר כמה דקות כשהגעתי אל האדם שהלך לפני ביקשתי ממנו רשות לשאול שאלה, ושאלתי אם הייתה לו בעבר בעיה בכתף שמאל. הוא היה המום וחשדן, לא הבין איך ידעתי. הסברתי לו שאני גשש, וזה גרם להמהום של התפעלות… אבל לפעמים אני מופתע גם לכיוון השני, כשאני מגלה כמה בעלות יכולים אנשים להפגין על עקבותיהם או על עקבות כלבם, בעוד שרגע לפני כן אף לא היו מודעים לעובדה שיש להם כאלו….

אבל הדבר המדהים ביותר בגששות הוא השלב שבו נוצר החיבור הרוחני.

תרגיל הבוקר התרחש במקום שזכה לשם החיבה המפוקפק "הסדן", אזור הבנוי מזיפזיף מוקשה במלחים ותחמוצות מתכת. כל כך קשה שאם הייתי מחפש שם עקבה שלי, לא הייתי מוצא! טום הביא אותי ואת שלושת חברי חולית הגששים שהייתי שייך אליה לנקודה מסוימת, הוציא מקלות ארטיק מחודדים בהם אנו מסמנים עקבות, התכופף לאדמה, הניח שני מקלות ואמר: "רגל ימנית אחורית של עכבר, עוד ימנית אחורית בסט העקבות הבא… תמשיכו הלאה." והלך…….?!??

לקח לנו כשעה להסכים שכולנו רואים את העקבה הראשונה באותו מקום. עוד שעה לראות את שאר שלוש העקבות בסט, עוד שעה לראות את הסט הבא… היום התחמם, לקראת הצהריים הטמפרטורה מגיעה ל32 מעלות 90% לחות….הצלחנו להתקדם באיטיות מרגיזה. עוד סט ועוד סט… המריבות בינינו הלכו והתרבו – אנחנו פשוט התחרפנו מהריכוז ומהחום. בשלב זה, כשאני צרוב מחום ועיניי עיוורות מבוהק החול הלבן אפילו דרך משקפי השמש, עברתי לעמדה אחורית בחולית הגששים – עמדת היהלום: תפקידי היה לראות את השטח במבט כללי, לחשוב כמו החיה, לראות איך החיה תהיה "מנוגנת" ככלי על ידי השטח…

הבטתי מסביב בראיה לא ממוקדת, נותן לעיניים לנוח, ופתאום ראיתי את העכבר מקפץ בתוך העקבות שסימנו, וממשיך הלאה… לא לכיוון שבו שאר החברה רוכנים, ורוטנים בתסכול בניסיון לסימון, אלה לצידו השני של השיח… בלי להסס, חטפתי צרור מקלות והתחלתי לסמן את הנקודות בהן ראיתי את מה שאין לי דרך אחרת לתאר אלא "רוחו של העכבר" קופצת.

שקט השתרר. כולם הסתכלו בי במבטים מזרי אימה. עברתי על הכלל החשוב ביותר בגששות – לעולם! אבל לעולם! אינך צועד מעבר לעקבה המוסכמת האחרונה… חיי בסכנה. כבר היו מיקרים בעבר שבשלב זה של היום – חום, תסכול והכול – החלו אנשים להכות אחד את השני. החברה החלו לקלל בשקט וקמו לעברי עם רצח בעיניים. התחלתי לסגת… ניצלתי ע"י טום שהגיע סוף סוף לבדוק מה עשינו. הוא הסתכל על העקבות המסומנים, כולל אלו שסומנו מעמקי דמיוני לפני שניות, אמר, "יופי, תמשיכו." והלך… כולם היו בהלם. פרנק גמגם "איך..איך עשית את זה, תראה לנו איפה העקבות!"

"וואוו, חברה, אל תטעו, זה לא שאני רואה את העקבות יותר טוב מלפני כמה דקות, פשוט ראיתי את העכבר…" ניסיתי להסביר. כך גיליתי את היכולת לגששות רוחנית.

 בהמשך גיליתי שכל פעם שאני מתרכז מספיק זמן בעקבות חיה ומעייף את המוח עד כלות, מוחי ההגיוני מפסיק לעבוד ואני מצליח לראות את החיה.

כשבני היה צעיר, הייתי לוקח את אותו מבית הספר כשירד שלג והיינו מבלים ימים של גששות פיזית/ רוחנית משולבת.

באחת הפעמים הלכנו על עקבות אייל, ונעצרנו ביחד – הכיוון לא הרגיש נכון, האייל הרגיש לנו כבר בכוון אחר מהכיוון אליו הובילו העקבות. חתכנו את כתף הגבעה על פי תחושתנו, ואכן עלינו מחדש על הנתיב בצידה השני… אבל גיליתי שכדי שאוכל לאמת את תחושותיי עלי להעלות את רמת הגששות הפיזית שלי – איך אדע אם העקבות שאני מוצא הן של האייל שלי ולא אחר?

וכך, כמה שנים לאחר מכן, אני מוצא את עצמי שוב ב"סדן", בסדנת גששות מתקדמת. גם הפעם טום שם מקל על עקבה של עכבר, כמו לפני שנים, ואני נותרתי המום – ראיתי אלפי עקבות של עכברים. זה שביל עכברים ראשי אותו לא יכולתי לראות שנים לפני כן. טום אמר, "מצא את העכבר שלך בין כולם." ואני הבנתי שהפעם היכולת הרוחנית שלי לא מספיק מדויקת. אני צריך להיות מסוגל להתחבר לחתימת אנרגיה של עכבר אחד מתוך אלף… צריך לחזור לעבודה – והפעם ברוח…

כך הפכה הגששות למיומנות היחידה המקדמת את הכיוון הרוחני והפיזי במקביל – אֵם המיומנויות. ותמיד נשאר האתגר הסופי – לגלגל את חוט העקבות מספיק טוב ומספיק מהר עד שבסוף, כשארים את עיני מהעקבה האחרונה, אראה את רגל החיה שרק התרוממה ממנה. כמובן בלי שהיא תרגיש שאני שם…

תרגיל גששות זבל:

  1. לכו לטייל.
  2. מצאו אתר בו בילו אנשים בפעילות "סביבתית" כמו מנגל או מדורה.נסו להתבוננן במבט רחב ולהעריך את הטווח בו הסתובבו מסביב למרכז האירוע
  3. התקרבו בזהירות והתבוננו בסימנים שהשאירו  – סיגריות, אוכל, משקאות, בגדים, עקבות, נסו לבנות פרופיל לקבוצה – וכמה אנשים היו שם.
  4. התבוננו במדורה – נסו להבין מה היתה רמת השדאות שלהם.
  5. איך הלכו לשירותים – מה רמת המודעות שלהם לסביבה ולעצמם
  6. שבו בשקט ועם כל הפרטים שאספתם בנו פרופיל כמה שיותר מפורט לקבוצה.
  7. אם תעשו זאת מספיק פעמים תראו שאין שתי קבוצות זהות, אולם יש טיפוסי קבוצות…וההבדל יכול להיות קיצוני!

פחד חיים

אנחנו יושבים במים, מרחק של כלום מהגשר ומהדרך העוברת עליו. אחד המקומות היחידים ברמת הגולן שאינו מלא אנשים בחום אוגוסט. שיירות של ג'יפים ממוזגים עוברות בדרך, מתמודדות בחדווה עם "קטע העבירות" האחרון ונעצרות ליד הגשר להתרעננות. למרות החום הנורא, רק חלק מהאנשים טובלים בבריכה מתחת לגשר, במקרה הטוב. כמעט ואין מעיז להמשיך עוד כמה עשרות מטרים בודדים במורד הנחל, ללכת דרך המפלונים ולגלות את הבריכות המדהימות בהן אנו יושבים. איך זה יכול להיות?!

אני חוזר בזמן.  לפני כמה שנים, אני בנגב עם קבוצת נוער. יש לנו בעיה – המאבטח שלנו סובל מאגרופוביה חמורה. הוא מסרב לשבת על האדמה כי היא מלוכלכת, הוא לא אוכל כי האוכל מלא אבק, הוא לא מסוגל לישון בשכיבה על האדמה ולבסוף הוא מצליח לחטוף תנומה בישיבה בג'יפ הסגור. אבל גרוע מכל – הוא לא שתה מאתמול… ברור שלא נוכל להרשות לעצמנו לקחת עליו אחריות, תוך שעות נצטרך לפנות אותו. אני מדבר עימו והוא מספר שמעולם, בכל ימי חייו, לא ירד ממדרכה או מכביש סלול! עירוני מוחלט מבאר שבע, גם כן עיר…

פתאום מתגבשת במוחי תובנה: למעשה, חיים כיום בעולם כמה מיליארדי אנשים שחווית המציאות שלהם דומה לשלו! מעולם לא יצאו מעיר, לא ראו שדה, לא התלכלכו בבוץ – כמו בני כיתתו של הבן שלי, בני השמונה, שניסיתי ללמד "הסוואת בוץ". להפתעתי הרבה, בניגוד לכל מה שידעתי על ילדים שאוהבים להשתולל ולהתלכלך – מתוך כיתה שלמה הסכימו רק שלושה ילדים להסתוות בעוד האחרים לא היו מוכנים לעשות אפילו את מה שנראה כחלומו של ילד – למרוח לחבריהם בוץ על הפנים… כנראה שמעולם לא חוו חושך מוחלט של לילה אמיתי ללא תאורת רחוב או הילות אור של ישובים, אף פעם לא ראו את שביל החלב.

זו הסיבה שאנשים המספקים את צרכי החיים שלהם במנותק מהדבר האמיתי לא מסוגלים להבין את הקשר בין החומר שהם צורכים לבין העולם; את השפעת הלקיחה על המקום ממנו נלקחה… הם חולפים דרך העולם בכלי הרכב שהמציאו, לפעמים עד צידו השני, רק כדי להגיע בתום הנסיעה לחדרים, ארוחות, מחנות, שאינם שונים מאלו שעזבו.

'מתגנב לזאב' אמר, "האדם הלבן חי בעולם כאמודאי – מחובר לחייו דרך צינור האוויר אליו דוחסת הסירה שמעליו את צרכיו. אם ייחתך הצינור ימות – שכן לא למד להיות דג…"

כשאמר זאת, התכוון לכל פרט מייצור תעשייתי שהאדם מביא עמו ביציאתו אל הטבע. מבחינתו לא היה שום הבדל בין חדר במלון, בית נגרר בצורת קרוון או תרמיל גב קטן ובו ערכת "טיול קל" – פאר חיסכון המשקל והמזעור התעשייתי. הוא הבין שהניתוק מהחיים האמיתיים יהיה דומה.

'מתגנב לזאב' היה פיוריסט (טהרן). מבחינתו אם יצאת לטבע עם סכין – יצאת לפיקניק… לגביו, לא הייתה שום סיבה סבירה שאדם יזדקק לכל דבר שהוא שאינו יכול לייצר מיד במקום בו הוא נמצא, וכמובן להשאירו אחריו כשימשיך הלאה, ללא צורך בסחיבת משקל רב. הוא נע בעולם, לובש חולצת עורות איילים שעיבד בעצמו, נועל מוקסינים. מעבר לכך היה מסתדר תוך תנועה – צד ומלקט לפי צרכיו.

כששאל אותו טום, תלמידו, בעיצומו של החורף המזרחי (°20-) " סבא, איך אתה לא קופא?" ענה, "נכד, אני לא מפחד מהקור כי הוא אמיתי!"

האם אנו עוסקים בסתם עוד קיצוני קנאי? ולמה לא להסתובב עם סכין – הכלי החשוב ביותר אותו אנו יכולים לקחת עמנו ביציאתנו ל"חיים של אמת" בעולם?

כדי לענות על שאלה זו, אולי נוכל להתחיל בבחינת פריט פחות חשיבות מסכין – גפרור…

כשאנו רוצים להדליק אש אנחנו מוציאים גפרור מהקופסה, מחככים אותו בצידה והרי לנו להבה. 'מתגנב לזאב' היה משתמש אף הוא בטכניקות שדרשו מיומנות בחיכוך מקלות מסוגים שונים. המשותף לכולן היא הקלות המדהימה בה אתה מצית האש.

אם אשאל מה ההבדל בין הטכניקות, התשובה הראשונה תהיה "הגופרית" – אותו חומר לא ברור המרוח על הגפרור ועל הקופסה. אולם התשובה האמיתית לשאלה תיקח אותנו עמוק ורחוק הרבה יותר. אז הנה – זו הזדמנות – הפסיקו לקרוא ברגע זה, צאו לאוורר את הראש וחיזרו עם התשובה…………………..

קדימה ……………………………………. באמת!

ובכן, התשובה המנצחת היא: "כל בתי החרושת בעולם"! בכדי ליצר גפרור אחד אנחנו מפעילים את כל מערך היצור של החברה התעשייתית! איך זה יכול להיות?!

הגפרור מיוצר בבית חרושת המשתמש במכונות אותן ייצרו במכונות אחרות, שאותן יצקו בבתי יציקה; לצורך כך כרו עפרות ברזל; שאבו דלק; הובילו מכונות וחומרים ממקום למקום; בנו כלי רכב; הפיקו חשמל; השתמשו במחשבים; ייצרו פלסטיק; בנו מבנים; מכירה; הובלה; חנויות; מוכרים וקונים המגיעים אליהן ממרחק ברכב… אפשר להמשיך ולפרט לנצח, ולהבין שאין כמעט שום חלק ממערך היצור העולמי שאינו שותף לפעולה.

למעשה, ההשוואה בין סכין פלדה וסכין צור תהיה דומה. כך גם בין מכונית להליכה ברגל. ההבדל בין הפרטים יהיה כמותי לא איכותי/עקרוני.

אין צורך להיכנס בשלב זה של הדיון לוויכוח על "מידת ההשפעה הסביבתית של כל מערך היצור שלנו, על יכולת המשך הקיום שלנו כמין בכוכב ארץ". אני נוטה להניח שהקורא מבין שאנו בבעיה חמורה – שאם לא כן כנראה שלא היה מגיע לקריאת שורות אלו.

השאלות שכן חשוב לשאול הן: איך יוצאים מהברוך? האם אפשר לצאת ממנו בלי לחזור אל תקופת האבן? ועוד שאלות רבות הקשורות בעתיד.

אני חושב שכדי להבין את העתיד עלינו לנסות להבין איך הגענו למצב בו אנו נמצאים. היכן ומדוע החל השינוי הערכי שלקח לקט-ציד המתמזג עם סביבתו, והפכו לחקלאי המתאים את סביבתו לצרכיו? באיזה שלב הפכנו מילדי האדמה החיים בעולם של שפע מוחלט – לעבדי האדמה, הנלחמים בה כמו באדון אכזר ובלתי צפוי, כדי להמשיך ולהאכיל כמויות גדלות והולכות של ילדים הדרושים ככוח עבודה ליצור עוד מזון, ליצור עוד ילדים…? האם מדובר רק בשינוי ערכי או ממש באבולוציה?!

גזעים של יצורים "קדם אנושיים" חיו על פני האדמה במשך תקופה ארוכה למדי, הנעה בין 4 מיליון שנים ל-2.4 מיליון שנים ועד 100.000 שנים – תלוי בחוקר המתבונן. המשותף לכל הגזעים הללו הייתה היכולת לספק את צרכיהם לא רק ע"י שימוש באינסטינקטים ושרירים כשאר החיות, אלא בעזרת כלי משוכלל להפליא שניתן להם/ התפתח אצלם (תלוי אם אנו מאמינים באבולוציה ככלי בורא מינים…) מסיבה לא לגמרי ברורה – המוח החושב. ההומו הביליס, "האדם המיומן", ידע לייצר כלי צור ומן הסתם כלי עץ, חבלים אולי אפילו בגדים ושאר דברים שימושיים (אמנם פרט לכלי הצור לא נמצאו פריטים אורגניים היות והתפרקו, אולם אין זה אומר שלא יוצרו – הרי אפילו שימפנזים נושאים עמם כמה סוגי מקלות בהלכם לצוד טרמיטים).

משך מיליוני שנים המשיכו היצורים האנושיים להשתמש באותן טכניקות ששימשו למטרה מסוימת, משכללים אותן ומתאימים אותן מקומית לחומרים המצויים ולצרכיהם, עד שהגיעו לשיא האיכות הדרוש והאפשרי באותה הטכנולוגיה.

אנו, הבאים מהחברה הטכנולוגית האמיתית, מקבלים כאקסיומה את ה"קידמה" כדבר החייב להתקיים, שבלעדיו נידרדר חזרה "אל המערות". לכן עלינו לחשוב ולמצוא דרכים איך לעשות "יותר טוב" מחר את מה שעשינו אתמול (זאת למרות שאפילו אנשי המחשבים הבינו ש"אם זה עובד אל תיגע בזה"). אך האם אין זה בסך הכול מסר מהמערכת התעשייתית הכלכלית החרדה שתחדל להתקיים אם נפסיק לרצות לקנות כל שנה מכונית משוכללת יותר…?

האם בכלל אנו באמת עושים "יותר טוב"? כשהגיעו הלבנים בשנת 1492 לאמריקה בפעם ה…שלישית, הם פגשו שם תרבות שחיה בתקופת האבן. אולם כפי שאמרנו, בידי תרבות זו היו הטכנולוגיות המושלמות ביותר למטרתן. חשוב להבין שתרבויות אלו היו פרגמאטיות להפליא – מה שלא עבד הכי טוב, פיזי או רוחני, ננטש מיד. שימור אנרגיה היה הערך העליון.

אחד הכלים המעניינים שפגשו הלבנים היו סירות, הקאנו האינדיאני והקיאק האסקימוסי. סירות אלו היו עשויות מסגרת עץ קלה שעליה מתוחה קליפת עץ השדר הלבן (בתרגומים הספרותיים של ספרות רוסיה קוראים לו בטעות לבנה) או עור חיה, המשומן בטכניקה מיוחדת.

סירות אלו היו הכלים הקלים והמהירים ביותר שפגשו המתיישבים החדשים. הן היו מסוגלות להעביר 10 אנשים וציוד בנהרות שוצפים, וניתנות לסחיבה על הגב ללא בעיה עת הפכו המפלים לגדולים מדי. לא מפתיע, אם כן, שברגע שזיהו הלבנים את עדיפותן של סירות אלו על דוגיות העץ הכבדות שלהם, החלו להעתיק ולייצר את הדגמים האינדיאנים, למעשה עד עצם היום הזה.

האם באמת הכלים היום "יותר טובים"? אני חושב על מכונית פולקסווגן גולף משנות ה-80 שהייתה מסיעה משפחה בצריכת דלק של  1/16ולפעמים 1/20… כיום , לאחר כל השכלולים, היא כבדה פי שניים ובקושי מצליחה לעשות 1/15. בשביל 1/20 אנחנו צריכים מכונית היברידית…

מה גרם לאותם לקטים-ציידים להסתפק בטכניקות אליהן הגיעו בעוד אנו חיים בחוסר מנוחה מתמיד, בצורך אינטלקטואלי "לשפר", "להתקדם", "לפתח", לנצח לא מסופקים מה"כאן ועכשיו", כל הזמן משכללים את ה"שם ואחר כך"…?

העדויות הארכאולוגיות האחרונות מאתר בשם גובקלי טפה בטורקיה מראות שבניגוד לאמונה קודמת, שהניחה שרק חברות חקלאיות יצרו דתות – הרי שלפני פרוץ המהפכה החקלאית הגיע שינוי תפיסתי שיצר דת מתוחכמת עד כדי יצור מקדשי ענק… כבר לפני 13000 שנה! כלומר , במילים אחרות, המהפכה לא הייתה מגיעה ללא שינוי בתפיסת העולם! מה זה אומר לנו?

היות ואת העולם אנו תופסים במוחנו, אולי כדאי שננסה לבחון את תהליך השינוי התפיסתי ביחס לשינוי גודלו ומבנהו של הכלי. כמובן שנאלץ לעשות זאת דרך התבוננות בגולגולות מאובנות שנמצאו, היות ומוחות מאובנים יש רק באקדמיה…

בחינת מחקרים שנעשו לגבי שינוי גודלו של המוח לאורך השנים מעלה כמה עובדות מעניינות:

כבר עם מוח בגודל של 380-530 סמ"ק, לפני 4.4 מליון שנים, יכול היה האוסטרלופיתקוס ליצר כלים. למעשה, כיום הצליחו מדענים ללמד את השימפנזה הננסי לסתת צור, ליצר שבבים, ולהשתמש בהם לחיתוך יריעת עור החוסמת את דרכו למזון.

מינים שונים של הומו ארקטוס, בעלי מוח בגודל שבין 900 – 1200 סמ"ק, שחיו במקביל למיני אדם נוספים, יצרו כלים מרשימים.

האדם הניאנדרטאלי, שגודל מוחו הממוצע היה גדול במקצת מהומו ספיינס (1200-1900 מול 1200- 1800), יצר כלים בטכנולוגיות לא פחות משוכללות. ה'הוביטים', מין אנושי גמדי שחי באינדונזיה עד לפני כמה עשרות אלפי שנים, היו בעלי מוח קטן כשל ההומו הביליס (האדם המיומן) שקדם להם במיליון שנה, אבל ייצרו כלים משוכללים כשאר קרובי המשפחה ה"מתקדמים בהרבה".

אם כך, הגודל לא קובע. אז מה כן?

יהיו שיטענו שהתפתחות שפה. שפה אפשרה עבודה קבוצתית מורכבת בעת הצייד. אולם, לפי הבנתי, כדי לשרוד לאורך הדורות, היה גם על הניאנדרטאליים לפתח תקשורת מספיקה, אפילו אם לא הייתה שפה מדוברת כשלנו.

בואו נסתכל על נתונים שנאספו לגבי מבנה המוח. אם נבחן גולגולות מאובנות שנמצאו, נגלה שהשינוי שאפיין את הומו ספיינס היה גולגולת בעלת אונות מצח מפותחות, בעוד שבמינים קודמים/אחרים היה המצח שטוח יחסית ורוב נפח המוח התקיים באחורי המוח. הדוגמה המוכרת לנו היא הפרצוף הניאנדרטאלי הטיפוסי שאם גם נראה קצת אחרת מ"דימוי הגורילה" של העבר לאור הדמיות מודרניות,  עדיין שונה בעליל מראש מוכר… ושוב –  כזכור, בעל אותו נפח מוח כשלנו, למרות המראה השונה.

האם יש הבדל בין תפקודיי המוח הקדמי והאחורי? קיימות מספר דרכים מדעיות או פסאודו-מדעיות לחלק את המוח לפי אזורים. אחת מהן היא קדמת המוח, אחורי המוח והאונות הרקתיות, אחרת היא "מוח ימין ומוח שמאל". בלי לטבוע במעמקי חקר המוח, נבחר כרגע בחלוקה הקדמית/אחורית. בימין/ שמאל עסקנו בפרק אחר.

חלקו הקדמי של המוח עוסק בחשיבה רציונאלית ובכישורי שפה. חלקו האחורי עוסק בפעילויות מופשטות יותר שיוגדרו כאן כ"עולם החלום". בפרק העוסק בחושים הבנו שכנראה שאנו בוראים את המציאות שלנו בעצמנו באופן שאנחנו תופסים אותה., אם כך, בואו ננוע לסיפור הבריאה…

מתי, היו היה – תמיד, כאן, אז… היצור האנושי נע בעולם, ומחובר אליו דרך עולם החלום שבתוכו.

האינדיאנים ראו את החיים בכל דבר קיים, וחיו בחוויית ה"כוליות". האבוריג'נים חוו את עצמם כבוראי העולם. עולמם היה מורכב מרשת שבילים טבועים בשירים. ברשות כל משפחה היה "קטע שיר" (SONG LINE) שהיה חלק משיר העולם הראשוני, באמצעותו שרו האבות הקדומים – יצורים/ אנשים בעלי סגולות כוח של חיות – את העולם אל המציאות: הם נעו וכל מה ששרו נברא. כל אבוריג'יני המשיך לשיר את שירו ביודעו שזו אחריותו לתחזוקת המצב שנתפס כ"בריאה מתחדשת" – בריאת העולם כאן ועכשיו.

ה'ממה', אנשי הרפואה של שבט הקוגי מקולומביה, מאמינים שהעולם נברא ע"י סיפורים יוצרי חלומות ומתוך החלום נוצרת המציאות. ע"י חיזוק כוח ההדמיה שלהם והתחברות אל מצב החלום הם יכולים להשפיע על יצירת המציאות אותה הם בוחרים. לצורך כך היו מגדלים ילדים שנבחרו במערה מבודדת במשך 9 שנים. המטפלים של הילד היו מתארים לו את העולם בחוץ ואת עולמות הרוח בסיפורים, וכך התחזקו כוחות הדמיון שלו עד לרמה של בריאת מציאות, שהייתה זהה ברוח ובעולם החיצון.

צילום: חדוה שפרעם

יצירת מציאות מודעת היא מצב קיום מורכב. כדי להיות בורא חייב אדם להיות מחובר לציר הזרימה האנכי שלו – באמצעות החיבור מעלה, אל מרכז היקום ואל הרוח הגדולה, הוא מקבל השראה והנחיות, ומלמטה, מאמא אדמה – שואב את אנרגית החיים, על מנת לממש במציאות את החלומות, התמונות, שקיבל מלמעלה.

אחינו העצים עושים פעולת בריאה זאת רק ברמה הפיזית – הם מחברים את החומר שמלמטה עם אנרגית השמש שמלמעלה ויוצרים את החוליה הראשונה בשרשרת החיים. אנו, לעומתם, היחידים בכל שרשרת הבריאה (להוציא דולפינים ולווייתנים, עליהם אנו יודעים כה מעט והרוב הוא טעמם בצלחת), המסוגלים להיות שותפים פעילים ומודעים לנס של הפיכת רעיונות מופשטים מרוח לחומר.

למעשה, אנו מוצאים שרידים מתועדים לשיתוף האדם בבריאה אפילו במיתוס הבריאה היהודי/אשורי בתנ"ך: האלוהים מוליכים את החיות לפני האדם ומאפשרים לו להשתמש במילה – בכוחו לברוא באמצעות השפה, "מה שם יקרא להן", ובעצם קביעת השם מגדיר האדם את מהות היצור.

כמובן שכל המתואר לעיל לא התקיים בתוך המוח החושב אלא במוח החולם! כל זמן שהאנשים שהסתובבו בעולם הופעלו על ידי מוח זה, הם בראו בו מציאות של חיבור, ממלאים את תפקידם החשוב כחלק מהכוחות המתחזקים אותו.

ואז, יש מאין, ואין דרך טובה יותר לתאר את הופעתו של הומו ספיינס, הופיע קוף חדש בשכונה. מוחו היה שונה – אונה קדמית מפותחת ודומיננטית. אונה קדמית זו החלה לגרום לו לנסות, להבין, ולנתח, להמשיג, ולהסביר את העולם סביבו. אם נחזור לסיפור הבריאה המוכר לנו – "ידע טוב ורע". לראשונה מצא עצמו האדם מתמודד עם מציאות דואלית –

מוחו החושב החל לייצר רעש רקע הולך וגדל: יפה/ לא יפה; חכם/ טיפש; יום/ לילה; אוהב/ שונא… וכן הלאה. הגישה שהחלה להתפתח הייתה "יש לי פתרון לכל בעיה".

כתוצאה מתהליכי החשיבה האינטנסיביים, הנמשכים יום ולילה ללא הפסקה, החל המוח של ההומו ספיינס לאבד את יכולת ההקשבה השקטה לעולם החלום. 'העצם החלולה' שהיה האדם לפני כן – שנתפס במסורת האינדיאנית ככלי עליו מנגן הבורא, ותפקיד האדם הוא לשמרו נקי – החלה להיסגר בקודקודה עד למצב בו הפסיק האדם לשמוע את קול הבורא!

התוצאות היו הרות אסון: האדם החליט שאין מי שינחה אותו בעולם, ובכלל "אין בעל בית". משם קצרה הייתה הדרך לתובנה שעליו לקבל החלטות ולנהל את העולם בעצמו. מוחו החושב, שזיהה את ההזדמנות להפוך לשליט הבלתי מעורער, אמר מיד "לא לדאוג, הרי בשביל זה אני כאן".

וכך, לאחר כמה אלפי שנים, החל האדם להשתכנע שכל הסיפור על הבריאה והבורא הוא קשקוש, והחליפם באלוהים חדש – אלוהי השכל, המדע.

כמובן  שלמרות שחשב שהוא המנהל, נתקל האדם בעוד ועוד בעיות – חווית השפע נעלמה ובמקומה הופיע חווית ניכור ופחד. אבדו האמון והבהירות שביחסים עם האדמה, האמא שמרעיפה מטובה.

הידע, איך לספק את צרכיו, הפך לחוכמה קרה המנסה לשרוד תוך מאבק בעולם קר ומאיים, או כמו שאומרים "האדם הפך לפיקח היודע לצאת מבעיות שחכם לא היה נכנס אליהן…"

גם דרך ההתנהלות בעולם החדש הפכה ליהירה ואנוכית, ולראייה, המשפטים הקיומיים אותם אומר אדם לעצמו, אותם משפטים המעצבים היום את חיינו הם, " לעולם אין לי מספיק"; "אם הצלחתי להשיג משהו, כדאי שאשיג ממנו הרבה כי אין לדעת מתי אמצא עוד"; "אם יש לי משהו כדאי שאגן עליו בכל מחיר".

מתוך אמונה במשפטים אלו החל האדם להשתמש לא רק במשאבים שנועדו לצריכה עצמית, אלא  גם בכל המשאבים הדרושים לכל שאר היצורים החיים סביבו, היות ואלו היוו לא רק תחרות ישירה, אלא גם תחרות משנית עם חיות הבית שלו וגידוליו המבויתים. כמובן שככל שהתרחק האדם מהאדמה פחתה יכולתו לקבל מממנה, וכך הפכה כל פעולה למאבק לחיים ולמוות – אלימות ופחד.

צילום: חדוה שפרעם

האדם השלים את התהליך, והפך מ'עצם חלולה' ל'פירמידה מעופפת' – מרחף בבסיסו מעל האדמה, מנותק ממנה, שוכן בבדידות מזהירה בקודקוד הפירמידה המחודד, מניח שאם אינו בקשר עם "אף אחד שם למעלה" כנראה שהוא הבוס של העולם, הוא המנהל את העניינים וחורץ גורלם של מינים שלמים לשבט או לחסד… כלום אין זו התממשות חששם של המלאכים שאם, יאכל האדם מעץ הדעת "יהיה כאחד מאיתנו"? האם אין הכוונה לידיעה, אך בלי הלב המחובר של מלאך…?

האם הסיפור חייב להסתיים כך? אולי לא. לקטים-ציידים מודרניים בני מיננו הצליחו כאמור לשמר את החיבור למרות מוחם המפותח והחושב. נראה שהם ידעו לחשוב ולפתור בעיות, אבל ידעו גם לשים את המוח במקומו ולא להמשיך מעבר לנקודת האל-חזור של ניתוק מהבורא.

כמובן שיש בסיפור המטפורי הרבה נקודות לא פתורות. שאלות רבות מתעוררות: למה זה קרה? האם כל התרבות האנושית המפוארת היא סתם טעות? האם ניתן לחזור אחורה בצורת החשיבה ולחוות את העולם כפי שחווינו אותו כתינוקות, או בגלגולנו הקודם כלקטים-ציידים, וזאת, בלי לאבד את כל ההתפתחות המנטאלית?

דבר אחד ברור – עולם הפחד והאלימות אותו יצרנו נע כבר שנים בנתיב של "משוב מתכנס". איננו יכולים להילחם בכל הבריאה ולקוות שבסוף ננצח!

אני מאמין שאפשר להתחיל בפתיחת חלון הג'יפ, ואז, כשבפנים ממילא לא יותר קר מבחוץ, לעצור, לרדת אל המים, להתחיל ללכת בסבך, להישרט קצת, להתחלק פה ושם על סלעים רטובים ואלי אפילו ליפול ולקבל מכה… מכה אמיתית…

במהלך תהליך החיבור האישי שלי עניינו אותי המיומנויות הרוחניות המאפשרות חיבור ישיר לכוחות החיים של העולם. לא היה לי עניין במיומנויות הישרדות פיזיות, כפי שתפסתי אותן אז… כבר בקורס הראשון, כולו פיזי, שאלתי את מורי, טום, "האם עלי לעשות יותר מדיטציות כדי להתחבר לעולם, אולי 'בקתת הזעה' או 'חיפוש חזון'"?

תשובתו הייתה: "הדבר שיחבר אותך הכי טוב לעולם, יהיה לצאת לשבוע, בלי כלום, למצב חיים מלא…"

כששמעתי זאת לא האמנתי. חשבתי שהוא רק מנסה לגרום לי להרגיש טוב למרות שהייתי בקורס פיזי.

עברו שנים, וראיתי שכל מיומנות חיים נוספת שהטמעתי והפכתי לשלי, אפשרה לי לנתק עוד אחד מהסיבים בצינור האמודאים שלי… נשארו פחות ופחות צרכים אותם לא יכולתי לספק ביער בו הייתי. שמתי לב שהעולם הפסיק לאיים עלי – לאט לאט, לאחר תקופה של התבוננות ובחינה חשדנית שבמהלכה צפו בי כל כוחות היער בדממה, התחלתי לשמוע אותו מדבר… בסוף יום שלם של גששות בקור, ולמרות שהייתי בעיצומו של חורף, בלי אוכל, בלי שק שינה – לראשונה, לא חשתי שום רצון לחזור הביתה אל התה החם, התנור וארוחת הערב. חשתי שאם אעזוב את היער, אעזוב את הבית כדי לחזור אל המבנה אותו כיניתי ביתי. חבל הטבור ניתק. הפסקתי לפחד מהעולם – הוא אמיתי.

צילום: חדוה שפרעם

ולבסוף, כמו בסיפור טוב, רק כאב אמיתי הביא לכך שהצלחתי להבין את מהות השינוי שעברתי: יום אחד הלכתי לטייל ביער עם בסטיאן, חבר לדרך. בצד השביל נח גזע נפול, מכוסה חציו בעלים רקובים. כשנגשנו אליו ראינו שמדובר בעץ מסוג הידוע כמצוין לקשתות. נשאנו אותו עמנו בכבוד, חזרנו הביתה, ביקענו את העץ ובסטיאן ש"ראה אותו ראשון" זכה בחלק הלא רקוב שהיה מונח מעל הקרקע… הוא התכוון לזרוק את החצי השני לערימת עצי ההסקה כשעצרתי אותו באמרי שאני אקח אותו לעשות ממנו קשת.

 "העץ רקוב לגמרי, בחיים לא תעשה ממנו קשת."

"מעץ טוב אני כבר יודע לעשות קשת, אנסה הפעם מעץ לא טוב." השבתי, ונסעתי הביתה.

כשנכנסתי הביתה עם העץ פגש אותי בני בן ה-11, שכבר בנה את הקשת הראשונה שלו.

"מה זה"?

"עץ לקשת."

"???…בחיים לא תצליח להוציא מהחתיכה הרקובה הזו קשת!"

"מעץ טוב הצלחתי, עכשיו אנסה מזה."

לקחתי את העץ לגינה. בחנתי אותו לראשונה בעיון רציני ותוך כדי כך דיברתי איתו…"אעשה ממך קשת." אמרתי.

"אין מצב" ענה העץ.

התיישבתי והתחלתי בתהליך של גירוד שכבות טבעות הגידול כדי להגיע לטבעת לא רקובה. זה היה תהליך איטי ומייגע שלקח שבועות. גירדתי את העץ שכבה אחר שכבה, בלי לפגוע בטבעת הבאה, שכן ברגע שנפגעה, לא תוכל להחזיק את מתח המיתר. כל פעם שחשבתי שהגעתי לשכבה בריאה גיליתי ריקבון שהכריח אותי לגרד עוד אחת. גירדתי והמשכתי לדבר עם העץ… לאט לאט הלכה ונעלמה התנגדותו להיות קשת. ואז, ביום שהצלחתי להגיע לשכבת טבעות שלמה שמעתי אותו אומר, "אני מסכים – אהיה לך לקשת!"

הקשת שנבנתה ממנו הייתה יצירת אומנות. מקל צר וארוך, מפותל ומעוקם סביב ריקבונות  ו'עיניים' ענקיות ובלתי אפשריות לכאורה. הייתה זו קשת המכונה "קשת אופי". כמובן שמי שאין לו עין של בונה קשתות לא יכול היה להבחין בעובדה שלמרות הכול היא ממורכזת לחלוטין, או אפילו לחשוד בתפקידו של המקל העקום… כשמתחתי עליה לבסוף מיתר, הייתה זו הקשת הרכה והנעימה ביותר שמתחתי עד אז (ומאז!)

באותו היום הגיע אלי לביקור חבר, שהיה תלמיד בעבר, אך החיים ניתקוהו מהיער בשנים האחרונות.

"קשת מדהימה." אמר, ובלי לשאול לקח ומתח אותה. בקול חריקה מחליא, כשל רגל נשברת, נשברה הקשת!

רגליי חלשו ונפלתי. למזלי הייתה ספה מאחורי. ניסיתי להבין מה קרה. זה היה פשוט. הוא לא ידע את שפת העצים – שפה, שבשלב זה הייתה שפתי זמן ארוך כל כך עד שהנחתי שכולם מבינים אותה…

היזהרו עם קשתות העץ שלכם מאנשים שאינם דוברים את שפת העצים!

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 112 שכבר עוקבים אחריו