..הריח, 10 סוגי בשמים. חומרי חיטוי, גוונים שונים של ביוב והסחלה של מפרץ חיפה… הקולות – צפצופים של מוניטורים, זמזומי חשמל ומיזוג בתדרים מתאבכים… קולות מים זורמים בצנרת. הצינורות צועקים בקולות של ילדים מעצבנים. האם יש בחדר סודי כלשהו פילונים המקבלים טיפול רפואי במסגרת תיירות מרפא מזימבבוואה?!…. שינה…אלחמדוללה… אלחמדוללה… רוסית, רומנית, קצת עברית… ריחות אוכל מייצרים סיוטים. ריח קליפת בננה מייצר צבעים… הקיר הלבן זוהר בכתמי וורוד וירוק… הקירות בחוץ נוצצים בסגול חזק… כל פעם שאני עוצם את עיניי עולות תמונות ועולים חזיונות… כואב. קשה לנשום. ניסרו אותי כמו עוף לתנור – ניתוח מעקפים…
תמונה מהאינטרנט
למה? די ברור – שנים שאני לוקח את כל החרא של העולם ונותן לו לשקוע בלבי. בחלקים פועל כדי לנסות לרפא ולשנות, אבל לוקח גם את מה שאיני יכול לשלוט בו כאילו שזה שלי… מה אני? – אלוהים?… אלחמדוללה, אומרת אשתו של החולה המאושפז לצדי – ברצון האל – האם אל היה שולח מישהו לשכב בבית חולים ולהתדרדר מיום ליום? כמה אפשר להפיל עליו? האם יש לו זמן להתעסק בלעשות אותנו חולים? למה לו – הרי אנחנו עושים עבודה כל כך טובה…
ביתחולים – הם הצילו את חיי! הרפואה המודרנית הצליחה לעצור את לבי לפעימה אחת, להסיט את כל תעבורת הדם והאוויר למכונה ובתוך אותה פעימה במשך שעתיים, לתקן את כל מה שהחיים המודרניים קלקלו. בטון ופלדה, פלסטיק וחשמל, זכוכית ואלומיניום, אוויר מלאכותי, חמצן… כפתור מאפשר לי לסמם את עצמי במורפין לפי הצורך… לולא הניתוח הייתי עלול ליפול מת בכל צעד – 99% חסימה…. פסגת הידע והטכנולוגיה האנושית….. שדות אנרגטיים של מחלה, כאב, סבל, יוהרה, חמדנות… מרוכזים לרמת מיצוק במקום אחד…. מקום לחולים.
מחקרים חד משמעיים רבים מראים שהמחלות הקטלניות ביותר באוכלוסיה – מחלות כלי דם וסרטן, לא היו קיימות בתרבויות של לקטים ציידים. בניגוד לדעת ההדיוטות הגורסת שאנשים אלו מתו בגיל צעיר, מחקרים של שלדים מראים שרובם מתו בשיבה טובה, ואם מתו בצעירותם היה זה כתוצאה מתאונה שנבעה מסגנון חייהם האינטנסיבי והמסוכן. שלדים רבים של זקנים נמצאו עם צלקות רבות של שברים כולל פגיעות גולגולת מהם החלימו והמשיכו לתפקד. ללא מחלות שיניים, פרט לשחיקה שנבעה מאכילת אבנים אקראיות במזון… דיאטה דלת פחמימות פשוטות, עתירת עשבים, פרות וקצת בשר ושומן… חיים מחוברים לעולם האמתי. דאגו לאריכות ימים ובריאות טובה.
המחלה התחילה במהפכה החקלאית – אבל את זה רובנו יודעים… ואז ככל שהתגברה, המציא המוח מרפא ופתרונות, הרפואה המודרנית נטשה את העשבים והתזונה והמשיכה הלאה. הרפואה של המאה ה-21 מסוגלת לפעול ברמה גנטית… אבל –
…תייר טייל ביער באפריקה וראה מקומי יושב ודג. לאחר שהסתכל עליו זמן מה אמר: אתה יודע – אם תשים כאן עוד חכה תוכל לתפוס עוד דג. ואז? שאל האיש. אז תוכל למכור אותו ולקנות עוד שני קרסים ומחר תתפוס 4 דגים! ואז? אז תמכור אותם ותוכל לקנות רשת ולתפוס 10 ק"ג דגים! ואז? אז תוכל למכור אותם לקנות סירה (כי בטח תדוג כבר את כל הדגים בנחל), לצאת לים ולדוג המון דגים, ואז תוכל לקנות כמה סירות… ואז תתן למישהו לנהל את כל העסק ולא תצטרך לעבוד יותר – תוכל לעשות מה שבא לך!!… ומה אני עושה עכשיו? שאל המקומי….
דייג על החוף בזנזיבר – תמונה מהאינטרנט
בתי החולים שלנו מרפאים בעיות שנוצרו באותם בתי החרושת בהם נוצרו החומרים והמכשירים בהם הם משתמשים… כמעט לומר – מייצרים מחלה לכל מרפא…
מערכת החינוך מכריחה ילדים לענות על שאלות מלאכותיות שהיא מספקת לאחר שלקחה מהילדים את הסקרנות הטבעית ואת הצורך לשאול שאלות…
ההבדל בין גפרור לבין מקדח יד הוא כל בתי החרושת בעולם
ההבדל בין בשר ציד לבשר חקלאי הוא כל התעשייה בעולם.
ילד חדש מגיע לעולם. מה הוא צריך?
פעימת לב… הנה החזרנו, אתה עובד בעצמך.
נשימה… הוצאנו את הקנה – אתה נושם לבד.
אוכל, שתייה – הנה, בוא תאכל, מגש האוכל על ריחותיו וטעמיו לצדך. מישהו בטח תכנן את הארוחות הללו…? איך אפשר לתת לחולה אחרי ניתוח כל כך הרבה דברים לא בריאים… עולם הדיאטות, עולם פסקני, משתנה קיצונית ואכזרי. מציע מגוון דיאטות לכל מחלה. אולם הקציצה של רמב"ם שורדת בו בלי למצמץ כבר לפחות 50 שנה… אני זוכר אותה בתור בן לאם עובדת בית חולים…. דווקא טעימה…
להשתין – הוצאנו את הקטטר – אופס… לא כל כך פשוט… בסוף מצליח! להשתין לבד!! מדהים!
לחרבן – מפחיד… אבל גם זה מגיע. מדהים איך הגוף מסרב לשתך פעולה עם תנועות שהוא יודע שיגרמו כאב…ממש מסרב פקודה
אחיות/ אימהות זרות רוחצות אותי, חסר אונים כמו תינוק בן יומו, יושב ערום על כיסא במקלחת… לא רוצה להיכנס – אתה חייב… מים חמים נעימים! לא רוצה לצאת – אתה חייב…
תמונה מהאינטרנט
כל היום מרחפות סביבך דמויות כחולות בדאגה מכאנית למדידות ותרופות… אהבה? תשומת לב? גם הן צורך ראשי – אבל איפה אפשר למצוא זמן לכך במשמרות לא שפויות של סגל מצומצם… חלקם מצליחים יותר, חלקם פחות… תמיד רצים… תמיד על הרגליים… אני מבין את הצורך של תינוק בקשר עין. במילה אישית… אין לי ברירה – אני חייב ליצור אותם בעצמי… כך הופכים תינוקות למניפולטיבים! הרגע הזה שבו אתה מבין שאתה צריך למשוך תשומת לב יותר מאלה שסביבך כדי לקבל צורך קיומי בסיסי!
הכאב – אי אפשר לדעת מתי יבוא. אני מסומם ברמות לא יאומנו. לוקח ביום יותר כדורים נגד כאב משלקחתי בשנים שלמות… ובכל זאת. באחת המדיטציות אותן אני מתרגל ומלמד יש חלק בו אתה מזהה את הכאב, ממקם אותו בצורה מדויקת בגוף ואז מכווץ אותו לכדור קטן והולך ונותן לו להיעלם באדמה. אני מנסה את הטכניקה, ונזכר מיד שגם כשאני מלמד אותה אני אומר שהיא תעבוד לבעיות קטנות בלבד… לוקח המון זמן עד שהכדורים עובדים… אני משתגע, נאנח וגונח כמו ילד… אבל הכאב הוא לא יותר מ- 7 בסולם מ-1 עד 10. אז מה הסיפור שלי?!
לבעלי החיים כואב הרבה פחות. רואים זאת כשרואים חיות מסתובבות בשוויון נפש עם פצעים איומים שהיו גורמים לכל אדם לזעוק למורפיום… אין להן מוח שמספר להן שימשיך לכאוב להן ושהן עומדות למות בעתיד ואין להן זיכרון הצובר את הכאב מהעבר… הן חיות כאן ועכשיו. אני קולט שהתמקדות בכאב הופכת אותו לאירוע הצובר את כל מרכיביו… אני מתחיל להעמיק את המדיטציה, כאן ועכשיו… בין פעימת כאב אחת לשנייה יש שקט… מי אמר שהכאב יחזור…. זה עובד בשניות בהן אני מצליח באמת – הרי אנחנו מדברים רק על 7 מתוך 10… אבל לא דיברנו על הכאב הנפשי.
כבר יומיים אחרי הניתוח ואני לא מצליח ללכת מעבר לדלת החדר. חולשה נוראית, יאוש מחלחל לאחר האופוריה של להיות בחיים… אני מחליט לשבור התנזרות כפויה מקפה שגזרתי על עצמי (בעצמי) עת אושפזתי.
לגימה ראשונה – עיניי נפתחות!
לגימה שנייה – אני נהיה אופטימי!
לגימה שלישית – אני נתקף בקשקפת – אוסף הפטפוטים הבלתי נשלטים המגיעים כל יום עם הקפה של הבוקר.
לגימה רביעית – חזר התיאבון – אני אוכל ממזון הבריאות שלידי – השווארמה ששחף הביאה לי!
לגימה חמישית – לשירותים … לאחר יומיים.
כל אחר הצהריים אני מתרוצץ במחלקה…
אני מכור!!! חשבתי שאני חווה תסמיני ניתוח אבל חוויתי תסמיני גמילה! אומנם רק כוס אחת ביום – אבל קפה הוא בהחלט הסם של הבוקר… אין לי בעיה עם זה.
אז זהו? כל הבסיסיים וקפה?? בן אדם חדש חי בעולם?
גיליתי מחדש שלא. המחלקה נמצאת על החוף, צופה לים ולגלים. אני מרגיש כמיהה עצומה לעמוד שם ליד המים לשחות כפי שאני רגיל לעשות כל השנה… ניגש לחלון. הוא נפתח לכדי חריץ דק – שלא אתאבד חלילה וחס… מצמיד את אפי ונושם נשימה עמוקה של אוויר קר… גל בחילה עובר בי – רוח מזרחית מביאה את כל הסחלה של מפרץ חיפה לריאותי. אין לי אוויר! אני נגרר למיטה ומפעיל את מסיכת החמצן… גם אם הייתי בחוץ לא היה לי אוויר לנשום! הרי חיים כאן אנשים?! איך זה יכול להיות?! זכות קיום בסיסית… כן, נכון – אוויר יש אבל אוויר נקי, הזכות האמתית לה זכאי כל יצור חי ולא רק האדם. אין מצב… אפילו בפסגות הגליל בקושי…
ואז אני נזכר בערימות הפלסטיק והלכלוך אליהן אני נכנס ברוב הפעמים בהן אני נכנס לשחייה בים… ובמים העכורים רוב ימות השנה… ובכנרת אליה איני יכול להעלות על הדעת להכניס אצבע כבר 30 שנה לפחות… אבל גם לירדן איני נכנס – נהר של חנקות, רעלים, ביוב וחיידקי קולי… ואפילו בחצבני קשה לי להרגיש את המים החיים! אני מוצא תשובה לשאלה שאני שואל את עצמי רבות לאחרונה – הנה, כל כך קרוב – למה אתה לא יורד לטייל בשפך הירדן? למה לא להקים זולה בזאכי? כל כך פראי, כל כך הרבה חיות?
אני נהיה מודע לכך שאני חש סלידה גוברת מהאדמה ברוב המקומות בהם אני מבקר. ספוגה ברעלים, חרא, ושרידי אדם… גם היא הפסיקה להרגיש מזמינה למגע מלטף של רגליים יחפות.
זה קרה בצורה כל כך הדרגתית עד שלא שמתי לב לחומרת העניין. אני מסתייג מהטבע סביבי (טוב, מרובו, למזלי אני מכיר כמה מקומות טהורים יחסית – אבל אפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת…) כל כך לאט שחשבתי שאיבדתי את זה… אז כן, איבדתי את הרגישות. את החיבור והשיחה של הנקודה הטהורה בנפש עם טוהר האוויר, האדמה, המים והאש. אבל משהו בתוכי לא אפשר לזיוף להתקיים וגרם לי להתרחק – לא לקבל את המצוי כסטנדרט ולהגדיר באמצעותו את עצמי – לא בסדר שאני לא מוכן לחלוץ נעליים…
הנה
חזרה הרגישות. עמה הכמיהה לזכות האמתית שלי כאדם – לא עוד אוויר, מים, אדמה, אלא – אוויר, מים, אדמה, נקיים וטהורים. זו הזכות האמתית. זו הזכות עליה אני מוכן להילחם. כל כך רחוק מהנורמלי שנשמע מוזר – אבל עדיין זכות מולדת של יצור שמגיע לעולם טהור ומאותו רגע מתחיל להתדרדר…
זה מצב האפס! משם אנחנו צריכים להתחיל כדי לזכור עבור מה אנו נאבקים! הכאב של הים המזוהם אותו חוויתי לפני שנים תוך כדי שחייה חזר! הזעקה השקטה והמיואשת של האוויר אותו אני נושם – שם בלבי החדש. פעימת האדמה המנסה לדבר אתי דרך גושי החומרים המתים שערמו עליה מגיעה לגופי… חייבים לומר את האמת – כמה עצים מסכנים העומדים בעצב לצד ערימות הזבל האנושיות אינם טבע! אז מה אם הם ירוקים?!
אנו חייבים להצליח לחזור אל הכאב שברגישות, ואל תטעו – זה כואב: בכיתי בוקר שלם כשנזכרתי למה אני חי…
אנחנו חייבים לחוות את זה מספיק עמוק עד שלא נאבד זאת שוב. ואל תטעו – לשבת בזולה בירדן זה לא זה!!! לשבת בזולה זה מה שאבי מכנה "לקחת את האידאולוגיה ולהפוך אותה לברדק ואז לקחת את הברדק ולהפוך אותו לאידאולוגיה"! מורה גדול לנינג'יטסו אמר פעם – "זה לא אימון שהופך אותך למושלם אלא אימון מושלם שהופך אותך למושלם"!
כל אחד מאיתנו חייב למצוא בעצמו את נקודות העצמה הטהורות בהן קיימים האלמנטים כפי שנבראו. עלינו לשבת שם מספיק זמן עד שהאיכות תחדור עמוק מספיק שלא נאבדה שוב. ומשם נוכל לדבר את דיבורי העצמה שלנו, לפעול את הקסמים שלנו שיצליחו לעשות את ההבדל! כל דבר פחות מזה הופך אותנו לחלשים ולא יעילים.
ילד חדש נולד. ילד שלא יוותר שוב על הטוהר.
מצב האפס 