הבלוג של עופר ישראלי

הגרסה האחרונה

ויז'ן קווסט 2 – להוולד מחדש

..הריח, 10 סוגי בשמים. חומרי חיטוי, גוונים שונים של ביוב והסחלה של מפרץ חיפה… הקולות – צפצופים של מוניטורים, זמזומי חשמל ומיזוג בתדרים מתאבכים… קולות מים זורמים בצנרת. הצינורות צועקים בקולות של ילדים מעצבנים. האם יש בחדר סודי כלשהו פילונים המקבלים טיפול רפואי במסגרת תיירות מרפא מזימבבוואה?!…. שינה…אלחמדוללה… אלחמדוללה… רוסית, רומנית, קצת עברית… ריחות אוכל מייצרים סיוטים. ריח קליפת בננה מייצר צבעים… הקיר הלבן זוהר בכתמי וורוד וירוק… הקירות בחוץ נוצצים בסגול חזק… כל פעם שאני עוצם את עיניי עולות תמונות ועולים חזיונות… כואב. קשה לנשום. ניסרו אותי כמו עוף לתנור – ניתוח מעקפים…

למה? די ברור – שנים שאני לוקח את כל החרא של העולם ונותן לו לשקוע בלבי. בחלקים פועל כדי לנסות לרפא ולשנות, אבל לוקח גם את מה שאיני יכול לשלוט בו כאילו שזה שלי… מה אני? – אלוהים?… אלחמדוללה, אומרת אשתו של החולה המאושפז לצדי – ברצון האל – האם אל היה שולח מישהו לשכב בבית חולים ולהתדרדר מיום ליום? כמה אפשר להפיל עליו? האם יש לו זמן להתעסק בלעשות אותנו חולים? למה לו – הרי אנחנו עושים עבודה כל כך טובה…

ביתחולים – הם הצילו את חיי! הרפואה המודרנית הצליחה לעצור את לבי לפעימה אחת, להסיט את כל תעבורת הדם והאוויר למכונה ובתוך אותה פעימה במשך שעתיים, לתקן את כל מה שהחיים המודרניים קלקלו. בטון ופלדה, פלסטיק וחשמל, זכוכית ואלומיניום, אוויר מלאכותי, חמצן… כפתור מאפשר לי לסמם את עצמי במורפין לפי הצורך… לולא הניתוח הייתי עלול ליפול מת בכל צעד – 99% חסימה…. פסגת הידע והטכנולוגיה האנושית….. שדות אנרגטיים של מחלה, כאב, סבל, יוהרה, חמדנות… מרוכזים לרמת מיצוק במקום אחד…. מקום לחולים.

מחקרים חד משמעיים רבים מראים שהמחלות הקטלניות ביותר באוכלוסיה – מחלות כלי דם וסרטן, לא היו קיימות בתרבויות של לקטים ציידים. בניגוד לדעת ההדיוטות הגורסת שאנשים אלו מתו בגיל צעיר, מחקרים של שלדים מראים שרובם מתו בשיבה טובה, ואם מתו בצעירותם היה זה כתוצאה מתאונה שנבעה מסגנון חייהם האינטנסיבי והמסוכן. שלדים רבים של זקנים נמצאו עם צלקות רבות של שברים כולל פגיעות גולגולת מהם החלימו והמשיכו לתפקד. ללא מחלות שיניים, פרט לשחיקה שנבעה מאכילת אבנים אקראיות במזון… דיאטה דלת פחמימות פשוטות, עתירת עשבים, פרות וקצת בשר ושומן… חיים מחוברים לעולם האמתי. דאגו לאריכות ימים ובריאות טובה.

המחלה התחילה במהפכה החקלאית – אבל את זה רובנו יודעים… ואז ככל שהתגברה, המציא המוח מרפא ופתרונות, הרפואה המודרנית נטשה את העשבים והתזונה והמשיכה הלאה. הרפואה של המאה ה-21 מסוגלת לפעול ברמה גנטית… אבל –

…תייר טייל ביער באפריקה וראה מקומי יושב ודג. לאחר שהסתכל עליו זמן מה אמר: אתה יודע – אם תשים כאן עוד חכה תוכל לתפוס עוד דג. ואז? שאל האיש. אז תוכל למכור אותו ולקנות עוד שני קרסים ומחר תתפוס 4 דגים! ואז? אז תמכור אותם ותוכל לקנות רשת ולתפוס 10 ק"ג דגים! ואז? אז תוכל למכור אותם לקנות סירה (כי בטח תדוג כבר את כל הדגים בנחל), לצאת לים ולדוג המון דגים, ואז תוכל לקנות כמה סירות… ואז תתן למישהו לנהל את כל העסק ולא תצטרך לעבוד יותר – תוכל לעשות מה שבא לך!!… ומה אני עושה עכשיו? שאל המקומי….

דייג על החוף בזנזיבר – תמונה מהאינטרנט

בתי החולים שלנו מרפאים בעיות שנוצרו באותם בתי החרושת בהם נוצרו החומרים והמכשירים בהם הם משתמשים… כמעט לומר – מייצרים מחלה לכל מרפא…

מערכת החינוך מכריחה ילדים לענות על שאלות מלאכותיות שהיא מספקת לאחר שלקחה מהילדים את הסקרנות הטבעית ואת הצורך לשאול שאלות…

ההבדל בין גפרור לבין מקדח יד הוא כל בתי החרושת בעולם

ההבדל בין בשר ציד לבשר חקלאי הוא כל התעשייה בעולם.

ילד חדש מגיע לעולם. מה הוא צריך?

פעימת לב… הנה החזרנו, אתה עובד בעצמך.

נשימה… הוצאנו את הקנה – אתה נושם לבד.

אוכל, שתייה – הנה, בוא תאכל, מגש האוכל על ריחותיו וטעמיו לצדך. מישהו בטח תכנן את הארוחות הללו…? איך אפשר לתת לחולה אחרי ניתוח כל כך הרבה דברים לא בריאים… עולם הדיאטות, עולם פסקני, משתנה קיצונית ואכזרי. מציע מגוון דיאטות לכל מחלה. אולם הקציצה של רמב"ם שורדת בו  בלי למצמץ כבר לפחות 50 שנה… אני זוכר אותה בתור בן לאם עובדת בית חולים…. דווקא טעימה…

להשתין – הוצאנו את הקטטר – אופס… לא כל כך פשוט… בסוף מצליח! להשתין לבד!! מדהים!

לחרבן – מפחיד… אבל גם זה מגיע. מדהים איך הגוף מסרב לשתך פעולה עם תנועות שהוא יודע שיגרמו כאב…ממש מסרב פקודה

אחיות/ אימהות זרות רוחצות אותי, חסר אונים כמו תינוק בן יומו, יושב ערום על כיסא במקלחת… לא רוצה להיכנס – אתה חייב… מים חמים נעימים! לא רוצה לצאת – אתה חייב…

כל היום מרחפות סביבך דמויות כחולות בדאגה מכאנית למדידות ותרופות… אהבה? תשומת לב? גם הן צורך ראשי – אבל איפה אפשר למצוא זמן לכך במשמרות לא שפויות של סגל מצומצם… חלקם מצליחים יותר, חלקם פחות… תמיד רצים… תמיד על הרגליים… אני מבין את הצורך של תינוק בקשר עין. במילה אישית… אין לי ברירה – אני חייב ליצור אותם בעצמי… כך הופכים תינוקות למניפולטיבים! הרגע הזה שבו אתה מבין שאתה צריך למשוך תשומת לב יותר מאלה שסביבך כדי לקבל צורך קיומי בסיסי!

הכאב – אי אפשר לדעת מתי יבוא. אני מסומם ברמות לא יאומנו. לוקח ביום יותר כדורים נגד כאב משלקחתי בשנים שלמות… ובכל זאת. באחת המדיטציות אותן אני מתרגל ומלמד יש חלק בו אתה מזהה את הכאב, ממקם אותו בצורה מדויקת בגוף  ואז מכווץ אותו לכדור קטן והולך ונותן לו להיעלם באדמה. אני מנסה את הטכניקה, ונזכר מיד שגם כשאני מלמד אותה אני אומר שהיא תעבוד לבעיות קטנות בלבד… לוקח המון זמן עד שהכדורים עובדים… אני משתגע, נאנח וגונח כמו ילד… אבל הכאב הוא לא יותר מ- 7 בסולם מ-1 עד 10. אז מה הסיפור שלי?!

לבעלי החיים כואב הרבה פחות. רואים זאת כשרואים חיות מסתובבות בשוויון נפש עם פצעים איומים שהיו גורמים לכל אדם לזעוק למורפיום… אין להן מוח שמספר להן שימשיך לכאוב להן ושהן עומדות למות בעתיד ואין להן זיכרון הצובר את הכאב מהעבר… הן חיות כאן ועכשיו. אני קולט שהתמקדות בכאב הופכת אותו לאירוע הצובר את כל מרכיביו… אני מתחיל להעמיק את המדיטציה, כאן ועכשיו… בין פעימת כאב אחת לשנייה יש שקט… מי אמר שהכאב יחזור…. זה עובד בשניות בהן אני מצליח באמת – הרי אנחנו מדברים רק על 7 מתוך 10… אבל לא דיברנו על הכאב הנפשי.

כבר יומיים אחרי הניתוח ואני לא מצליח ללכת מעבר לדלת החדר. חולשה נוראית, יאוש מחלחל לאחר האופוריה של להיות בחיים… אני מחליט לשבור התנזרות כפויה מקפה שגזרתי על עצמי (בעצמי) עת אושפזתי.

לגימה ראשונה – עיניי נפתחות!

לגימה שנייה – אני נהיה אופטימי!

לגימה שלישית – אני נתקף בקשקפת – אוסף הפטפוטים הבלתי נשלטים המגיעים כל יום עם הקפה של הבוקר.

לגימה רביעית – חזר התיאבון – אני אוכל ממזון הבריאות שלידי – השווארמה ששחף הביאה לי!

לגימה חמישית – לשירותים … לאחר יומיים.

כל אחר הצהריים אני מתרוצץ במחלקה…

אני מכור!!! חשבתי שאני חווה תסמיני ניתוח אבל חוויתי תסמיני גמילה! אומנם רק כוס אחת ביום – אבל קפה הוא בהחלט הסם של הבוקר… אין לי בעיה עם זה.

אז זהו? כל הבסיסיים וקפה?? בן אדם חדש חי בעולם?

גיליתי מחדש שלא. המחלקה נמצאת על החוף, צופה לים ולגלים. אני מרגיש כמיהה עצומה לעמוד שם ליד המים לשחות כפי שאני רגיל לעשות כל השנה… ניגש לחלון. הוא נפתח לכדי חריץ דק – שלא אתאבד חלילה וחס… מצמיד את אפי ונושם נשימה עמוקה של אוויר קר…  גל בחילה עובר בי – רוח מזרחית מביאה את כל הסחלה של מפרץ חיפה לריאותי. אין לי אוויר! אני נגרר למיטה ומפעיל את מסיכת החמצן… גם אם הייתי בחוץ לא היה לי אוויר לנשום! הרי חיים כאן אנשים?! איך זה יכול להיות?! זכות קיום בסיסית… כן, נכון – אוויר יש אבל אוויר נקי, הזכות האמתית לה זכאי כל יצור חי ולא רק האדם. אין מצב… אפילו בפסגות הגליל בקושי…

ואז אני נזכר בערימות הפלסטיק והלכלוך אליהן אני נכנס ברוב הפעמים בהן אני נכנס לשחייה בים… ובמים העכורים רוב ימות השנה… ובכנרת אליה איני יכול להעלות על הדעת להכניס אצבע כבר 30 שנה לפחות… אבל גם לירדן איני נכנס – נהר של חנקות, רעלים, ביוב וחיידקי קולי… ואפילו בחצבני קשה לי להרגיש את המים החיים! אני מוצא תשובה לשאלה שאני שואל את עצמי רבות לאחרונה – הנה, כל כך קרוב – למה אתה לא יורד לטייל בשפך הירדן? למה לא להקים זולה בזאכי? כל כך פראי, כל כך הרבה חיות?

אני נהיה מודע לכך שאני חש סלידה גוברת מהאדמה ברוב המקומות בהם אני מבקר. ספוגה ברעלים, חרא, ושרידי אדם… גם היא הפסיקה להרגיש מזמינה למגע מלטף של רגליים יחפות.

זה קרה בצורה כל כך הדרגתית עד שלא שמתי לב לחומרת העניין. אני מסתייג מהטבע סביבי (טוב, מרובו, למזלי אני מכיר כמה מקומות טהורים יחסית – אבל אפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת…)  כל כך לאט שחשבתי שאיבדתי את זה… אז כן, איבדתי את הרגישות. את החיבור והשיחה של הנקודה הטהורה בנפש עם טוהר האוויר, האדמה, המים והאש. אבל משהו בתוכי לא אפשר לזיוף להתקיים וגרם לי להתרחק – לא לקבל את המצוי כסטנדרט ולהגדיר באמצעותו את עצמי – לא בסדר שאני לא מוכן לחלוץ נעליים…

הנה

חזרה הרגישות. עמה הכמיהה לזכות האמתית שלי כאדם – לא עוד אוויר, מים, אדמה, אלא – אוויר, מים, אדמה, נקיים וטהורים. זו הזכות האמתית. זו הזכות עליה אני מוכן להילחם. כל כך רחוק מהנורמלי שנשמע מוזר – אבל עדיין זכות מולדת של יצור שמגיע לעולם טהור ומאותו רגע מתחיל להתדרדר…

IMG_20171121_105145.jpg

זה מצב האפס! משם אנחנו צריכים להתחיל כדי לזכור עבור מה אנו נאבקים! הכאב של הים המזוהם אותו חוויתי לפני שנים תוך כדי שחייה חזר! הזעקה השקטה והמיואשת של האוויר אותו אני נושם – שם בלבי החדש. פעימת האדמה המנסה לדבר אתי דרך גושי החומרים המתים שערמו עליה מגיעה לגופי… חייבים לומר את האמת – כמה עצים מסכנים העומדים בעצב לצד ערימות הזבל האנושיות אינם טבע! אז מה אם הם ירוקים?!

אנו חייבים להצליח לחזור אל הכאב שברגישות, ואל תטעו – זה כואב: בכיתי בוקר שלם כשנזכרתי למה אני חי…

אנחנו חייבים לחוות את זה מספיק עמוק עד שלא נאבד זאת שוב. ואל תטעו – לשבת בזולה בירדן זה לא זה!!! לשבת בזולה זה מה שאבי מכנה "לקחת את האידאולוגיה ולהפוך אותה לברדק ואז לקחת את הברדק ולהפוך אותו לאידאולוגיה"! מורה גדול לנינג'יטסו אמר פעם – "זה לא אימון שהופך אותך למושלם אלא אימון מושלם שהופך אותך למושלם"!

כל אחד מאיתנו חייב למצוא בעצמו את נקודות העצמה הטהורות בהן קיימים האלמנטים כפי שנבראו. עלינו לשבת שם מספיק זמן עד שהאיכות תחדור עמוק מספיק שלא נאבדה שוב. ומשם נוכל לדבר את דיבורי העצמה שלנו, לפעול את הקסמים שלנו שיצליחו לעשות את ההבדל! כל דבר פחות מזה הופך אותנו לחלשים ולא יעילים.

ילד חדש נולד. ילד שלא יוותר שוב על הטוהר.

אינטואיציה

לחיות מהראש או מתוך חיבור…

הקול הפנימי, הנקרא בטעות "אינטואיציה"

אני זוכר את עצמי עומד ליד חלון של חנות כלי נגינה במנהטן, רק לפני כמה שעות הגעתי מהחוף המערבי. אני רואה גיטרה בס וחושב על חברי ארנון הבסיסט, הלומד בבוסטון, שלא ראיתי שנים.

"בס מגניב." אני שומע את קולו… אני מסתובב ורואה אותו עומד מאחורי. איך זה יכול להיות? האם זה סתם מקרה? האם יש מקריות או אולי יש משהו המחבר בין הדברים ומאפשר לנו לדעת ולעשות דברים, מעבר לכל מה שאנו רגילים לראות כאפשרי….?

בספרו הנפלא "חוש השלג של העלמה סמילה", שם הסופר הדני, פיטר הוג, את המשפט הבא בפי הגיבורה האינואיטית (אסקימוסית) מגרינלנד: "ככל שמאבד האדם את החיבור עם משהו, מרגיש הוא יותר צורך ללמוד עליו". אם אצטרך להסביר זאת, אומר – "ביולוג חוקר את מה שפילוסוף מתאר את מה שחווה מאסטר הטאו…"

מה היא, אם כן, אותה חוויה המאפשרת לימוד מתוך חיבור, ולא על ידי פירוק וניתוח כפי שהורגלנו לעשות? מה הקשר בינה לבין אופן החיים הקדום?

DSC_0569 (2)

בפרקים קודמים הצלחנו להבין ש'משהו' אפשר ללקטים ציידים להיות מחוברים לסביבתם ברמה אותה רובנו לא מכירים היום. אותו 'משהו' אפשר להם 'לדעת' את העולם, במקום ללמוד עליו.

אותו 'משהו' נקרא על ידי האינדיאנים של צפון אמריקה 'הרוח שנעה בכל דבר'. כיום אנו מכירים אותו בשמות רבים: צ'י, קי, פראנה, כוח החיים של האדמה, או בקיצור – the force  ממלחמת הכוכבים…

מדובר בשדה אנרגיה הנמצא בכל מקום בו נמצא חומר ביקום. כצפיפות החומר כך עצמת השדה. (למעשה, בהמשך אנסה לטעון שזה השדה בתוכו נברא החומר ולא ההיפך, אבל אם זה נשמע מוזר, בואו נחזור לעניינינו.)

כחלק מתפיסת העולם האנימיסטית, זיהו התרבויות הקדומות את השדה המצוי בחומר, ומתוך היכולת לתקשר עימו, זיהו כל אלמנט בסביבתם, חי או דומם, כנושא ניצוץ אלוהי. כמובן שהתייחסות זו הכתיבה את אופן התנהלותם בעולם, ובכך כבר נגענו בפרקים קודמים. אולם ההשפעה הבסיסית של חיבור זה הייתה משמעותית גם בחיי היום יום. היא אפשרה להם לדעת את סביבתם ולהצליח לתפקד בה בקלות מדהימה, אליה אנו נוטים להתייחס היום בזלזול כאל "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". הרי לא ייתכן שאנשים חיו בעולם שאינו דורש מאבק מתמיד?! הרי ברור שהיו צריכים לעבוד קשה יותר מאיתנו כדי להשיג את מחייתם???!!? ומה עם תוחלת החיים והבריאות – בטח היו עלובות?!…. ובכן, התשובה לכל השאלות היא – לא!  יצורים המתקשרים עם סביבתם נוטים למצוא את הדרך הנכונה ביותר לחיות ללא מאבקי כוח גוזלי אנרגיה, ללא תחרות בזבזנית, והכי מוזר – הם יודעים לעשות זאת מתוך חיבור אל מאגרי ידע אותם מתחיל המדע להסביר רק כעת.

אם נתבונן, נוכל לראות את התקשורת עובדת בכל מקום סביבנו – כל היצורים החיים מחוברים ביניהם ברשת בלתי נראית, שהינה למעשה האינטרנט האמיתי והחינמי של העולם… במחקרים העוסקים בתקשורת בין צמחים הצליחו חוקרים להוכיח שמערכת תקשורת מאפשרת לצמחים להתריע על מזיקים, להגיב לשינויים במזג האוויר, ולהעביר הודעות ברחבי היער. בחלק מהמקרים הם משתמשים במערכת ה"חיווט" של קורי הפטריות הסימביוטיות המחוברות לשורשי העצים. ההודעות הועברו במהירויות "כימיות" איטיות יחסית, דבר השולל לכאורה קיומה של מערכת תקשורת אנרגטית מהירה יותר. אולם רבים מהחוקרים שזיהו את מערכת הובלת האינפורמציה כמערכת עצבים, נותרו מוטרדים מהעובדה שלא מצאו את המוח… התגובות של היער נראו כתגובות תבוניות המבוססות על בחירות אותן צריך לעבד… אבל איפה המעבד?

אחד המחקרים הידועים הראשונים שנעשו בתחום האבולוציה המחשבתית היה מחקר שנבע מהתבוננות בקופי מקוק יפניים. החוקרים שמו לב שחלק מהקופים באי מסוים בדרום יפן היו  שוטפים במים את שורשי הדיקון שהושלכו לעברם (דיקון – לפת יפנית). במשך הזמן עלה מספר הקופים ששטפו את הלפתות, עד שפתאום, ביום אחד, החלו כל הקופים לשטפן לפני האכילה. עד כאן הניסוי המוכר מוכיח שאבולוציה מחשבתית עוברת הלאה, גם אם אינה גנטית. אולם לגמרי במקרה שמו לב החוקרים שבדיוק באותו יום חל השינוי הזה גם אצל אוכלוסיית קופי מקוק שחיה בצידו השני של האי, מנותקת לחלוטין מהראשונה! האם מדובר בסתם מקרה, או שהידע הצבור בתת המודע הקולקטיבי של הקופים השפיע בצורה כל שהיא על קופים שמעולם לא פגשו?

החוקרים האוסטרליים שנתקלו בתופעה החליטו לבנות ניסוי שיבדוק האם קיים משהו כמו "מאגר ידע קולקטיבי", מעין "אינטרנט" המאפשר שליפה של ידע מכל נקודת חיבור. הם בחרו קבוצה של משתתפים באוסטרליה, והללו קיבלו תמונת מחזור של בית ספר שטושטשה בכוונה. מסביב לתמונה הופיעו תמונות פספורט (ברורות) של כל הנוכחים בתמונה. המשימה הייתה לנסות ולקשר בין כמה שיותר מהתמונות הקטנות לתמונה המטושטשת. הקבוצה הצליחה במשימה באחוזי הצלחה נמוכים. במקביל, קבוצה נוספת של משתתפים ביצעה את אותה משימה בעיירה קטנה בווילס. אחוזי ההצלחה היו דומים. חשוב לציין שאף אחת מהקבוצות לא ידעה על קיום הקבוצה השנייה.

בשלב הבא נתנו החוקרים "שיעורי עזר" למשתתפים מווילס – במשך שבוע הם עזרו להם לנסות לזכור כמה שיותר מ-150 הקווים האפשריים לצורך ההשוואה. לאחר שבוע נבחנו שוב שתי הקבוצות, ומה הייתה התוצאה? כמובן שהקבוצה שהתאמנה השתפרה, אולם התוצאה המשמחת הייתה שגם הקבוצה השנייה השתפרה כמעט באותה מידה, ללא כל אימון!

יותר ויותר תוצאות של ניסויים מוסברות כיום גם על ידי מדענים כתוצר של תקשורת "על מימדית" עם שדות ידע חיצוניים. אפילו בתחומים כמו פיזיקה גרעינית ראו החוקרים שחלקיק שפוצל לשני תתי חלקיקים עם ספין (מידה המתייחסת לכוון ותנע) הפוך/זהה, המשיך להגיב כחלקיק מאוחד: כשהופעל שדה מגנטי על חציו האחד בצורה שהפכה את הספין שלו, שינה מיד אחיו התאום את כיוונו בצורה זהה. זהו דבר מעניין כשלעצמו, אלא שבמקרה זה מעניינת יותר העובדה שבזמן השינוי החלקיקים היו במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני, בשני צידיו של מאיץ חלקיקים.

גם חיות ובני אדם משתמשים בחיבור לשדה על בסיס קבוע. כשהגעתי יום אחד לכפר אינדיאני בסורינאם כדי לפגוש את השמאן המקומי, מצאתי את בקתתו ריקה. לאחר המתנה של שעה בצל הלח, התחלתי להסתובב במחנה וגיליתי שאני לא לבד. בצילה של סככת המטבח ישבו "סבא וסבתא", הורי החמולה, זקנים עיוורים כמעט לחלוטין בשל קטראקט. מתוך נימוס אינדיאני הם העדיפו לא לפנות אלי למרות שישבתי בביתם, אך לאחר שהצגתי את עצמי ושאלתי אותם אם הם יודעים במקרה היכן ליאו, הם ענו לי מיד בהולנדית משובשת, "ליאו ביקש להתנצל שהוא מאחר לפגישה אתך. הוא התכוון לחזור מהעיר באוטובוס של 12 שיגיע בעוד 10 דקות, אבל נאלץ להתעכב… הוא יחזור באוטובוס של שלוש." הודיתי להם ונתתי להם להאכיל אותי ולהוביל אותי לערסל האורחים כדי לחכות לליאו. הכל נשמע פשוט ונורמאלי חוץ מהפרט הקטן, שלא היה במקום כל טלפון או טלפון נייד, והעובדה שליאו אכן לא ירד מהאוטובוס שבאופן מפתיע הגיע כמה דקות לאחר מכן. הוא הגיע באוטובוס של שלוש בדיוק כפי שאמרו. איך יכלו לדעת?!

למחרת, יצאו ליאו ואחיו לצוד קונקוני – מין ארנב חזירי. באופן נורמאלי הייתי מצפה שיצאו למסע ארוך ואיטי המערב גששות ביער השניוני (יער הגודל לאחר כריתה) המקיף אותם, שכן סבך בלתי חדיר של עשבי "האט קצת" קורעים אותך לגזרים בשיניהם החדות, בכל קצב תנועה מהיר מהתגנבות, והופכים גששות ביער כזה לעינוי בלתי סביר במקרה הטוב. אולם במהרה התברר שהחיבור לרשת מאפשר טכניקה אחרת… הם נעמדו במעגל, שרו כמה שירים, ואז יצאו לדרך. לאחר כשעה נשמעו יריות ממרחק של כמה קילומטרים. לאחר שעה נוספת הם הגיעו בחזרה למחנה, נושאים שק ובו כמה קונקוני שצדו… כמובן שסקרנותי התעוררה, וכשתחקרתי אותם קיבלתי את התשובה הבאה: "כשעמדנו במעגל, שרנו את השיר של הקונקוני. ביקשנו ממנו שישלח לנו, אם טוב בעיניו, כמה מבניו היות ואנחנו צריכים לאכול. כשיצאנו לדרך ראינו בליבנו בדיוק את המקום אליו אנחנו צריכים ללכת, ושם פגשנו את החיות."

 הדברים האלה הזכירו לי את אירוע "החתול הגדול":

בוקר אחד, גברת הולנדית זקנה יצאה מביתה הלבן והמטופח, בכפר קטן ליד אחד היערות היחידים שנותרו בפרובינציית לימבורח. והוציאה צלחת אוכל לחתול. לאחר מספר דקות הסתכלה החוצה, וראתה חתול אוכל את האוכל מהצלחת… חתול ענק, גדול בהרבה ממיצי שלה. כפי שהתברר, החתול הייתה פומה שחורה, ואת מזון החתולים אכלה כקינוח לאחר שאכלה את החתול… (די דומה להתנהגות הנמרים הישראלים. אני אישית לא ממש מבין את ההתנהגות המוזרה – למה לקלקל ארוחה טובה בקינוח "בונזו"!?)

לאחר שמקרים דומים תועדו בסביבה עוד מספר פעמים, נאלצו השלטונות להודות שהמדווחת הראשונה לא הייתה "סתם זקנה סנילית" כפי שניסו לטעון, ומדובר בפומה אשר כפי הנראה שוחררה על ידי אדם שגידלה כחיית מחמד. הם פנו לציידי חתולים מקצועיים – השזופים עם השפם מהסרטים – שבמשך כמה חודשים ניסו ללכוד את הפומה. לרוע המזל, יכולתם המתורגלת היטב בהצבת מארבים לא גובתה על ידי הגששים האפריקאים בהם היו תלויים ומורגלים ממסעות ציד האריות שלהם בסוואנות של אפריקה. היות והם עצמם לא ידעו להבדיל בין עקבה של כלב, פומה או לינקס (חתול גדול המצוי באופן טבעי באזור) הציבו את המארבים תמיד במקום האחרון בו נראתה החתולה….

אני לעומתם, הייתי ממש מוכן לחיפוש. באופן מקרי (האם יש כזה?) חזרתי שבוע לפני כן מארצות הברית, שם ביליתי עם חבר שבוע בהרים המושלגים של קולורדו ב….מעקב צמוד אחר אריה הרים. הוא נתן לנו ללכת במרחק אפסי ממנו (כפי שהרגשנו) ובמקרים מסוימים בהפרש זמן של דקות (כפי שאמרו העקבות), שיחק איתנו, מתבונן בנו מצידי הערוץ –  דבר שיכולנו לוודא היות והיינו מגיעים לשם כמה דקות אחרי שהמשיך הלאה… שקט ונסתר כל הזמן, מביט, אורב, ובלתי נראה.

במצב חיבור זה לא לקח לי זמן רב להרגיש את האזור שבו הסתובבה החתולה. יחד עם חוליית הגששים אותה אימנתי כמה שנים לפני כן, היינו מסתובבים ביערות, נעים על שבילי החיה וחווים את תחושת החופש המחודש שחוותה, תחושה שלוותה בחשש, אי שקט, עצבנות ודיכאון – כולם דברים הניתנים לפענוח בעקבות. החוויה החזקה ביותר התרחשה בלילה אחד בו ישנו ביער, למעשה ניסינו לישון – כל הלילה הרגשנו כאילו מביטים בנו ובוחנים אותנו. בבוקר, כשהתעוררנו, לא הופתענו לגלות את עקבותיה של החתולה מסמנות סביבנו מעגלים, ואפילו נקודה בה רבצה לידנו וישנה עד הזריחה…

סוף הסיפור עצוב. החתולה לא נראתה עוד בלימבורח. העקבות האחרונות שראיתי נראו כשל חייה מובסת, רזה בקילוגרמים רבים משהייתה, פצועה ברגלה האחורית השמאלית. הן הובילו מעבר לגבול לכיוון הארדנים הבלגיים. בתמונה האחרונה שלה שראיתי בעיני רוחי היא רבצה ללא תנועה בתחתיתו של מוליך מים מתחת לכביש. אבל אני תמיד מקווה שטעיתי והיא הצליחה בכל זאת למצוא את דרכה אל החופש של ההרים המיוערים….

סוג זה של הקשבה לסביבה היה למעשה הדרך היחידה בה יכלו ציידים לקטים לחיות בחוויית גן עדן. הם הקשיבו לעולם והוא סיפר להם את כל מה שהיו צריכים לדעת. אם נזכר בפרקים קודמים, הרי הגירוש מגן העדן היה תוצר של התפתחות המוח המנתח שלנו, שהחל לדבר במקום להקשיב. היכן אם כן שוכן 'מרכז ההקשבה' שלנו? האם אנו יכולים להתחבר אליו מחדש?

רוב האנשים יגדירו אינטואיציה כתחושה או קול פנימי, האומרים לנו דברים שאיננו יודעים במודע. חשיבות רבה כאן לעניין ה'ידיעה במודע'. ניקח כדוגמה טובה את השימוש שאנו עושים ביכולתנו לקרוא שפת גוף כחלק מרכזי בתקשורת שלנו עם הזולת. כולנו קולטים מסרים המועברים על ידי שפת גוף. לטענת מומחים, עד 80% מהתקשורת עם העומד מולנו מתבצעת באמצעות שפת גוף. העובדה שאנו לא מודעים לכך אינה משנה את העובדה שאנו קולטים אינפורמציה מאד ברורה באמצעות עינינו, ומשתמשים בה כדי לקבל החלטות מעשיות לגבי העומד מולנו: האם הוא דובר אמת? האם הוא מעוניין? האם הוא דומיננטי? תוקפני? מאוהב? אמיתי? עד כאן השימוש האינטואיטיבי בשפת הגוף. אולם כיום אפשר ללמוד על שפת הגוף מספרים, למשל. אם נעשה כן, יהפוך השימוש בה למודע, שכן אותה אינפורמציה תנותח ע"י מוח שמאל במקום מוח ימין… מכאן, שאנשי עסקים המשתמשים באינטואיציה שלהם אינם בהכרח מחוברים לכוחות רוחניים, אלא פשוט פועלים על סמך האינפורמציה שהצטברה אצלם, גם אם אינם יכולים להסביר בדיוק את המהלכים שהובילו לקבלת החלטה נכונה. אפילו גששים מקצועיים מפתחים 'אינטואיציה מקצועית' המבוססת על ניסיון העבר, המאפשרת להם 'לדעת' היכן ימצא מושא העיקוב שלהם, אולם גם כאן מדובר בידע קיים, אם כי לא בהכרח זמין, למוח החושב.

לאחר שהגדרנו 'אינטואיציה', נגדיר את מה שנקרא לו 'הראייה הפנימית': בשונה מאינטואיציה בהגדרתה המופיעה כאן, הכוונה היא למרכז התקשורת דרכו אנו מקבלים אינפורמציה שלא הגיעה דרך החושים הפיזיים שלנו. למעשה מדובר במשדר/מקלט המצויים במוח ימין, ומשמשים לנו לצרכי תקשורת עם העולם שמעבר לפיזי. כדי שנוכל להשתמש בתחנת השידור הזו חייבים להתקיים שני דברים:

א. אנו חייבים להיות במצב מדיטטיבי –  דמו מקלט רדיו קטן הקולט אינפורמציה כל הזמן ומצוי בסמוך למערכת הגברה של 1000W, המנגנת מוסיקת טראנס מחרישת אוזניים ללא הפסקה… יהיה קצת קשה לשים לב לתשדורות הנקלטות, למרות שהן שם כל הזמן. כזכור, מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מח שמאל –  לכבות את הרעש … כאן עלינו לעצור רגע ולעסוק בקונפליקט בין מוח ימין למוח שמאל. בודאי כבר לפני פרק זה שאלתם את עצמכם – "מה, אתה חושב שעלינו לזנוח את מוח שמאל לחלוטין? האם לדעתך עלינו להפסיק לחשוב?" העובדה היא שהעולם שאנו רואים סביבנו (וכנראה לא לגמרי מרוצים ממנו אם קראנו עד כה), הינו תוצר המוח החושב שלנו. כלומר, הצד של המוח שאינו מסוגל להרגיש ולכן יכול לקבל החלטות חסרות רגש או חיבור. מוח זה, הפועל היטב כמו מחשב, לא מסוגל לתפקד במרחב המופשט של אידאות ומוסר. האם הייתם מזינים למחשב את כל מה שאתם יודעים על אדם שפגשתם, ואז שואלים האם הוא האדם עמו עליכם לחלוק את חייכם? והרי אנשים רבים מקבלים החלטות מעין אלו בצורה "רציונאלית"… מצד שני, ברור שמוח ימין הרגשי לא ידע איך לבנות גשר ואפילו לא קשת.
כדי לחיות בעולם אנו חייבים לשלב בין שניהם בצורה מאוזנת, אולם לאור מצב העניינים כרגע בו אנו פועלים כפי שחינכו אותנו –  כמעט רק באמצעות מוח שמאל. עלינו למתוח את המטוטלת (או ליישר את החץ – כן, כך גם מיישרים חץ עקום) לצד השני – אל הצד הימני, ולהשאירה שם לזמן מספיק ארוך כדי שכשנעזוב היא תיעצר באמצע.
הבעיה היא שמוח שמאל התרגל להיות שליט רודני יחיד, ולא מוותר בקלות על מעמדו. הוא עושה ככל יכולתו כדי לגרום לנו להמשיך לחשוב שהוא יכול לספק כל אינפורמציה שנבקש בכל פורמט שהוא. כשאנו מתחילים להקשיב למשדר המצוי במוח ימין, אומר לנו מוח שמאל, "אה בוס, זה סוג הדברים שאתה אוהב עכשיו, סבבה, אני יכול לתת לך בדיוק כאלו, ואפילו לדאוג שהם תמיד יגידו בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע… למה לך להתמודד עם אמיתות מטרידות ולא ברורות המגיעות מאחי הרגשי?!"

 ב. אנו צריכים להיות מסוגלים לזהות האם האינפורמציה שקיבלנו היא אותנטית עבורנו ובאה מהמקור ממנו היינו רוצים לקבלה. מה הכוונה? רק לאחר אימונים רבים נגיע למצב בו אנו יכולים לכוון את המקלט לתדר מאד מדויק ולהישאר נעולים עליו. בשלב ראשון, בשל חוסר יכולתנו לשלוט בעומק המדיטציה שלנו, יהיה ניסיוננו לקלוט אינפורמציה דומה לניסיון להקשיב לרדיו בו חוגת ברירת התחנות מסתובבת כל הזמן. לפעמים היא נעצרת בתחנה מסוימת לזמן מה ולפעמים קולטת מילה מכל תחנה. איך נדע לאיזו תחנה אנו מאזינים? האם אנו שומעים את קול הבורא מדבר אלינו דרך הבריאה, או  קולות של מתווכים למיניהם? העניינים מסתבכים עוד יותר מכיוון שמוח שמאל משדר אלינו גם הוא כדי להעביר אינפורמציה שהיה רוצה שנקבל. מה שהופך את המצב ללא נעים בהחלט היא העובדה שלא כל מי שמנסה לדבר איתנו רוצה בטובתנו. אחת האמרות היפות אותן מצטט מורי, תום, ממורו 'מתגנב לזאב' היא: "זה שמישהו מת לא הופך אותו לחכם גדול!" למה הכוונה? דמו לעצמכם הולך בטל היושב בבתי קפה ופרלמנטים, שהיה מציק לסביבתו בעצות לא נחוצות. יום אחד הוא מת, ובשל טוויסט בזמן/מרחב מצא דרך להישאר בסביבה ולהמשיך להטריד עוברים ושבים. להפתעתו גילה שהעובדה שהוא מדבר עמם ללא גוף גורמת לאחדים מהם להתייחס אליו בצורה מיסטית, לרשום את דבריו, להוציאם בצורת ספר ולנהל את החיים על פיהם! לצערי עלי לומר שרוב ספרי התקשור שקראתי עומדים בקטגוריה הזו, ובכל זאת, הצמא להתחברות אל 'המעבֵר' הינו כה גדול שכולם יקראו ויקשיבו. אפילו ל"ישויות מהמימד השביעי החיות עמוק מתחת להר שסטה, מחנכות את ילדיהם בחינוך דמוקרטי, ואוכלות אוכל טבעוני "(בחיי שקראתי גם על כאלו!).
האם אנחנו רוצים באמת להקשיב לכל הקולות הללו?! איך נדע להבדיל בין החשוב לטפל, או יותר גרוע –  בין מי שרוצה בטובתנו לבין אלו המנסים רק להסיט אותנו מהדרך? אחד מחוקי האצבע שלי הוא לבדוק האם האינפורמציה מתייחסת באופן ברור לדברים הקשורים בהתפתחותי ובחיי כרגע. אם כן – מדובר במישהו המנסה לעזור. אם מדובר בפילוסופיה גבוהה לגבי החיים, היקום, וכל השאר – מדובר במישהו המנסה לפתות את האגו שלי לנוע למחוזות לא מעשיים, בהם יוכל לשכון לעד בלי להיבחן במבחן המציאות והתוצאה…
למזלנו, לא הושלכנו לעולם ללא הכלים המתאימים לצרכינו. כשם שיש לנו אף כדי להריח, בחדר התקשורת שלנו נמצא לצד המקלט מכשיר נוסף. נקרא לו "מאמת נתונים". לכל מסר הנקלט במשדר מדפיס המכשיר הזה מדבקה – נכון/לא נכון, אמת/שקר, רלוונטי לחיי/לא …כל שעלינו לעשות הוא לזהות את המדבקה ולפעול בהתאם. נשמע פשוט? כמובן שלא. מה היא המדבקה? איך היא נראית?

ובכן, הדרך הטובה ביותר לתאר אותה תהיה "תחושה אופיינית הנלווית לידיעת האמת": עקצוץ בעורף, לחץ בחזה (שאינו קשור באוטם שריר הלב), תחושת ידיעה, הכרת האופן בו מתקבלת התשובה – למשל, הדבר הראשון הקופץ לראש לאחר ששאלנו שאלה והתכווננו למציאת התשובה (זו מדבקה בעייתית, שכן מוח שמאל לומד לזייפה בנקל), או רגש חזק – (גם זה אלמנט לא מדויק תמיד, המסוגל לנבוע מהגוף הרגשי, עליו נדבר בהמשך). כל המדבקות הללו יופיעו בתחילה כמודפסות באפור בהיר על שקוף… קשות מאד לזיהוי. רק תרגול ממושך יאפשר לנו לזהותן בצורה ברורה יותר ויותר עם הזמן.

מה היא הדרך הטובה לתרגול? אם מדובר בשאלות ותשובות, עלינו למצוא שאלות לגבי דברים שמחוץ לטווח חושינו הפיזיים, אבל מספיק קרובים כדי שנוכל לבדוק את תשובת הקול הפנימי בטווח זמן בו עדיין נזכור את התחושה/מדבקה שהתלוותה לתשובה. אז נוכל להשוות בין אמיתות או אי אמיתות התשובה לאופי המדבקה. למשל, ניסיון להתחבר לידיעה של משהו הקורה באוסטרליה לא יהיה אפקטיבי במיוחד לצורך לימוד, אם אין לנו איש קשר הנמצא שם ליד טלפון. הרבה יותר פשוט יהיה להתחבר למה שקורה מעבר לעץ הקרוב, ואז ללכת מיד כדי לבדוק אם קיבלנו תמונה נכונה.

העולם הטבעי הינו מקום מצוין לתרגול מכמה סיבות – יש פחות הפרעות והסחות, יותר קל להיות בראייה רחבה, שהיא המצב המועדף לתרגולים הדורשים חיבור מדיטטיבי, ואיכות מעולה של תחנת הממסר שמהווים היער, המדבר או הים, בדרך אל הרוח שנעה בכל דבר. אולם אפשר לתרגל גם בעיר אם אין ברירה, זאת בהנחה שהמדיטציה שלנו חזקה מספיק.

DSC_0775

חשוב מאד להבין שבניגוד למשתמע מהכתוב למעלה בנוגע לתקשורים, רוב התקשורת המתבצעת דרך הידיעה הפנימית לא תתרחש בצורה מילולית! כפי שאנו כבר יודעים, מילים המתארות מושגים הינן הכלי של מוח שמאל, ואנו עוסקים בתקשורת ימנית… אז מה תהיה השפה?

השפה שמוח ימין יכול להבין ויתקשר עמנו היא שפה של סמלים, דימויים, חזיונות, תחושות, רגשות וחלומות. הוא ישאב אותם מכל הסובב אותנו, דואג לכך שהסמלים שבחר יהיו ברורים במידה כזו שגם אם לא נבינם מייד, נדע שמדובר בסמל משמעותי, ונמשיך לחפש את ההסבר עד שנבין. זכרו שקל מאד להסתובב בעולם בגישה שכל דבר שאנחנו רואים אומר לנו משהו. הבעיה היא שאם אנחנו מסתובב בלי שאלה ממוקדת, גם אם נקבל תשובה מדויקת לחלוטין כמו 42, לא נדע להבינה כי השאלה הייתה: "מה המשמעות של החיים, היקום, וכל השאר" (מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). כדי שנוכל להשתמש בעולם סביבנו כמרחב מציאת התשובות שלנו, עלינו לוודא שאנו מסתובבים עם שאלה אחת בכל זמן נתון ושהיא ממוקדת ככל האפשר!

ומה לגבי חלומות? רובם מהווים תהליך עיבוד של מה שלמדנו ביום שחלף לצרכי אחסון בזיכרון, חלקם טרדות ופחדים, ובודדים מהם בעלי משמעות. איך נדע? כשאנו מתעוררים מחלום בעל משמעות אנו נשארים עם הרגשה אחרת. אם נרדם שוב, הוא עשוי להימשך, גם למחרת… הידיעה הפנימית עובדת שעות נוספות כדי לנסות לגרום לנו לראות את מה שאנו עלולים להפסיד.

לאחר שלמדנו איך להקשיב, השלב הבא הוא ללמוד לשדר החוצה, כדי לשאול שאלות בצורה אפקטיבית. כמובן שכדי לעשות זאת לא נוכל להשתמש במילים אלא נצטרך לתרגם את השאלות לשפה של מוח ימין, שלגמרי במקרה היא גם שפת העולם, והבורא המדבר באמצעותו….

בטח ניסיתם זאת כשעצרתם טרמפים. אם כן, עליכם לבחון מחדש מה עשיתם, כדי להבין לאיזה מרחק אחורה בזמן שלחתם את בקשתם לטרמפ?

אני עומד בפינת הרחוב בו אני גר בחיפה. חזרתי מהצבא לרגילה ואני בדרך לסיני. אני מתכנן לטייל באזור מכרות הטורקיז בסרביט אל חאדם, בערך המקום הרחוק ביותר אליו אפשר להגיע בסיני, כ-1000 ק"מ מהבית. השעה 10 בבוקר והיום יום שלישי… סתם זמן באמצע החיים. אני עומד, מעלה את התמונות (כפי שלמדתי כבר אז באחד מהקורסים הרוחניים הבודדים שהועברו בארץ), שולח את הבקשה, משחרר את הרצון ומחכה. מכונית יורדת ממרכז הכרמל. אני לא מרים יד, עוד לא. זו לא המכונית שלי. מכונית נוספת ועוד אחת. בשלישית אני מרים את ידי. היא עוצרת ואני עולה.

"אפשר לרדת אתך למטה?" אני שואל.

"כן."

שתיקה קצרה.

"אתה מגיע במקרה לתל אביב?"

"כן."

אנחנו ממשיכים על כביש החוף לכיוון דרום.

"אתה במקרה ממשיך דרומה?"

"כן."

"עד אילת?" אני מפנטז ושואל.

"כן, אפילו הלאה."

"לאן?"

"א-טור."

אני המום, הכי קרוב שאפשר לחלום… מי יוצא דווקא בשעה כזו, ביום כזה למסע הזה? האם אני זימנתי אותו? אם כן, הרי שהוא יצא מהבית עוד לפני שעמדתי והתחלתי בהתכוונות שלי… למעשה, שלחתי את הבקשה אל העבר. או שאולי הבקשה סנכרנה אותי עם העתיד, דואגת שאגיע בזמן לנקודת המפגש?

וזה מביא אותנו לשאלה האחרונה – האם מותר לנו להתערב באופן זה בהתנהלות העניינים בעולם רק מפני שאנו יכולים?! האם אין מחיר אותו נשלם, או שישלמו אחרים עבורנו?

מדיטציה

לשמוע את העולם – מדיטציה אינטואיציה ותקשורת

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

התמונה באדיבות טל גליק

"מדיטציה היא כלי להרפיה… כלי להירגעות… כלי לטיפוח בריאות… טכניקה להתבוננות פנימית ועיבוד רגשות…" אלו הם רק חלק מהרעיונות ששמעתי לגבי אחת התרגולות הדתיות הבסיסיות ביותר, והקשות ביותר שהומצאו…

הרשו לי לפתוח בהגדרה שלי למדיטציה: מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מוח שמאל, כדי שנוכל לחוות את הבורא והבריאה באמצעות מוח ימין.

זו הגדרה מאד פשוטה ומאד פונקציונאלית. כלי – כמו מפתח שוודי… מפתח שתפקידו לפתוח בורג. יש מפתח שוודי, סגור, פתוח, בוקסה… כולם יפתחו בורג ביעילות זהה או משתנה, בהתאם למיקום שלו. אם מדיטציה מסוימת מכילה את כל האלמנטים הדרושים כדי לבצע את תפקידה, היא טובה כמו כל מדיטציה אחרת. אנשים רבים יתעקשו שרק המדיטציה שלהם עובדת, אבל אני לא מכיר אף מכונאי המכור למפתח רינג…

מח שמאל – אותו אנחנו כבר מכירים מהפרקים הקודמים – הוא מחשב משוכלל מאד, שמפאת חינוך לקוי בצעירותו לא למד לשתוק או לכבד את אחיו, מוח ימין, כשזה עסוק בעבודתו היצירתית/ תקשורתית. אבל אפשר לקרוא לו לסדר: ניתן לשסות בו מדיטציה.

חווית הבורא והבריאה – הדבר החשוב ביותר בקיומנו, מה שנועדנו לעשות כאן: החלק של "לעבדה" בציווי "לעבדה ולשמרה".

הדתות הקדומות ביותר – אם ניתן להגדירן ככאלו היות ולא היו להן ממסד, כללים או חוקים פרט לכבוד לבריאה – היו הדתות האנימיסטיות.  הן זיהו את הבורא בכל חלק מהבריאה. כל זמן שאנשים חיו כך, הם נעו במצב מדיטטיבי ללא צורך בתרגול היות ומוח ימין שלט. גם בתרבויות אלו היו אנשים בעלי יכולות גבוהות יותר שדרשו תרגולות נוספות על החיבור הפשוט לעולם. עבור שמאנים הייתה המדיטציה כלי שמטרתו לאפשר חיבור מהיר, רציף, ובלתי תלוי בדברים חיצוניים, לשני העולמות – העולם הפיזי ועולם הרוחות. המדיטציה הייתה צריכה להיות קצרה, חזקה ואפקטיבית, כלומר, כלי עבודה לביצוע תפקידם. אולם אף הם לא העלו על הדעת להסתובב ברחוב עם מפתח צינורות ששוקל 3 קילו שלא לצורך, ולמרות שמן הסתם יכלו לעשות זאת, הם לא נשארו במצב המדיטטיבי העמוק מעבר לנחוץ.

כל הדתות המודרניות שבאו אחרי השמאנים הקדומים, נוצרו כתוצאה מחיבור שחווה מייסדן עם הבורא, ולכן הציעו כלי שמאפשר לאדם להתחבר באופן ישיר לבורא. כלי זה היה המרכז, גרעין ההתהוות של הדת. אולם ברגע שהיו אנשים שזיהו את האפשרות לשלוט באחרים על ידי אמירות כמו "רק אני יודע לדבר עם אלוהים – הבא לי אוכל וכסף", הועלם הגרעין הזה כתרגולת מרכזית, ואת מקומו תפסו לימודי טכסטים של חכמים ופירושיהם לדברי הבורא.

הצורך בשליטה גרם לכך שרוב הדתות המונותיאיסטיות התפתחו לכיוון של "הכל או לא כלום": עליך לשאוף רק להארה, ועד שזו לא תגיע – אין בדרך כלום (כך לא פיתחו האנשים ציפיות, לא ניסו לברוא מציאות, קיבלו את חייהם העלובים כעובדה ואת השולט בתור המקשר הבלעדי לבורא). אולם גם בהן נותרו גרעינים אזוטריים כמו הקבלה, הסופיזם או הרוזנקרויצרים, שהבינו שהמציאות מורכבת מעולמות רבים בדרך בינינו לבין הבורא, וניתן לנוע ולפעול דרכם באמצעות מדיטציה. כך, למזלנו, נשאר הגרעין בחיים, ולכן ניתן לומר "שאפילו בדת העמוקה והמורכבת ביותר מסתתר גרעין של אמת".

במשך הדורות נבטו הגרעינים במקומות שונים והצמיחו עלעלים המתאימים לסביבתם. רגשות הזקוקים לטיפול; מכירת שינוי פיזי מדיד (השיווק של המדיטציה הטראנסצנדנטאלית בשנות השבעים); אנשים שלא מצליחים להירדם (השיווק של מכונות המדיטציה)… בתוך כל המיסוך נשכח ברוב המקרים תפקידו של הכלי, ונותרה רק האמונה שהכלי עצמו הוא החשוב.

"דמה לך, נכד," ענה 'מתגנב לזאב' לתום, כששאל אותו על תרגול המדיטציה, "שאתה חוסך כסף למסע ברכבת אל החוף המערבי, כדי לפגוש מורים בני שבטים אחרים. אתה הולך מלא התלהבות אל תחנת הרכבת וקונה כרטיס לנסיעה. מלא התלהבות אתה חוזר הביתה, מניח את הכרטיס על השולחן ומסתכל עליו זמן ממושך. בערב אתה מסתכל עליו שוב במשך 20 דקות ומחזירו למגירה. בבוקר אתה קם מלא ציפייה, מוציא שוב את הכרטיס ומביט בו בריכוז 20 דקות, וכך בערב, ובבוקר… שנים. הרי כך מתייחסים רוב האנשים למדיטציה – שוכחים שהינה רק כרטיס הנסיעה!"

כעת, לאחר ששברנו כמה מיתוסים הקשורים למדיטציה, בואו ננסה לראות מה הם המרכיבים הנחוצים למדיטציה כדי שתהיה יעילה ככל האפשר:

א. נוחות

הליכה על גחלים - תמונה מהאינטרנטאם שאלתם את עצמכם מדוע במזרח מודטים בישיבה מזרחית בדרך כלל, והמהדרין אף בישיבת לוטוס, התשובה היא עמוקה לאין שעור……………………….כי כך הם יושבים! עבורם אין בישיבה זו הפרעה, ולכן היא הנוחה ביותר למדיטציה. עבורנו עלולה ישיבה מזרחית להיות מאומצת וכואבת.  אני מכיר אנשים שנאבקו עם כאבי התופת שנגרמו מישיבה על רצפה קשה בתרגולת זן תשעה חודשים מתוך השנה בה שהו במנזר ביפן. חבל! אם אנו מסוגלים לשבת בנוחות על הרצפה, נהדר. אם לא, ואנו רגילים לשבת במשך היום יום על כיסא, כך גם נמדוט. נוחות כוללת גם ניתוק הטלפון, סגירת החלון כדי לחסום רעש, לבישת בגד נוח, חם או קר מספיק, להתכסות בשמיכה אם יש צורך, ולשלוח את הילדים לחברים… כשנהיה ממש טובים נוכל למצוא את הנוחות גם על מיטת מסמרים… אבל זה אחר כך.

ב. הרפיה

מוח שמאל עובד באופן הדוק עם הגוף הפיזי, הוא חווה את יכולתו להשפיע על העולם על ידי הנעת הגוף ממקום למקום ושימוש בשרירים לשם הנעת דברים אחרים… קחו ממנו את השליטה והוא מתחיל להתנדף! אנחנו צריכים ללמוד להרפות ולשחרר את כל המתחים שבגוף הפיזי, וכך נוכל לשחרר חלק גדול מהמחשבות המדמות "עשייה". כמובן שנרצה להגיע להרפיה אפילו כשאנחנו תלויים באצבע אחת על זיז סלע ומנסים לגייס את כוחות הרוח שלנו כדי להצליח לטפס ולהיאחז באבן הבאה… אבל זה אחר כך.

ג. נקודת מיקוד

כל התרגולות הרוחניות שלימדו מדיטציה הבינו שהדרך הקלה ביותר להתמודד עם חוסר השקט התמידי של מוח שמאל היא להעסיקו בעבודות רס"ר – לתת לו משימה מונוטונית וחסרת משמעות, אך דורשת מיקוד וריכוז. בין אם מדובר במנטרה (בניגוד לטענות על חשיבות המילים, אני נוטה לומר שכל מילה ארוכה מספיק תעבוד…), או במבט מרוכז בנקודה אחת, בבהייה באש, בשירת שירי דבּקות, בריקוד החוזר וחוזר על עצמו, בסיבובים במקום, בהקשבה לנשימה, ללב…. בכל המקרים הללו עסוק המוח לחלוטין בביצוע המשימה ולא מסוגל לחשוב על דברים אחרים.

התמונה באדיבות טל גליק

יש סיפור יפה על נקודת מיקוד הנקרא "השד והשערה":

חוטב עצים חזר לביתו לאחר עוד יום עבודה מפרך ביער. כשעמד לעבור בקרחת היער הבחין בדמות כפופה יושבת על גדם עץ. למזלו ראה אותו מאחור, ולמרות זאת – יכול היה לקבוע בוודאות שמדובר במכשף שפגיעתו רעה על פי כובעו המחודד!

'מזל שלא ראה אותי,' חשב לעצמו, 'בודאי היה הופך אותי לאבן או לצפרדע אם הייתי מפריע אותו ממחשבותיו. אבל איך אמשיך בדרך?!'

היות ומן האמיתות הידועות היא שמכשפים צריכים להזיז איבר כלשהו כדי להטיל כישוף, החליט חוטב העצים להתגנב אל המכשף מאחור, להתנפל עליו ולקשור אותו לפני שיספיק להזיז איבר – וכך עשה.

כשהמכשף המופתע מצא עצמו קשור ללא כל סיכוי להשתחרר, אמר, "תודה על שיעור חשוב בחלוקת קשב! שחרר אותי ואמלא אחר משאלה אחת שלך!"

חשב האיש, 'מה אבקש? כסף? לא, הוא יגמר!… נשים? לא, אני אגמר… מה אבקש?' ואז ידע!

"אני רוצה שיהיה לי שד משלי שיעשה כל מה שאצווה עליו."

"בקשה מעניינת," אמר המכשף, " אבל היות ואני רואה שאינך אדם רע במיוחד, אצרף למילוי בקשתך אזהרה – שדים צריכים תעסוקה כל הזמן."

"אל תדאג – יש לי בשבילו עבודה עד הודעה חדשה." ענה חוטב העצים ושחרר את המכשף, שנעלם מיד בעננת עשן. הוא החל ללכת לכיוון ביתו, תוהה האם עבד עליו המכשף, אולם לא צעד מספר צעדים ומולו ניצב על השביל –  רגלי עז עקומות, קשקשים ירוקים, קרניים חדות, זנב קלשון וכולו אמה לגובה – שד קטן ועצבני.

"אדוני, צווה עלי!" צייץ השד.

"אסוף את כל העצים שחטבתי היום, הבא אותם הביתה, בקע אותם והעמיסם על העגלה, מוכנים להובלה העירה." אמר האיש ולפני שסיים דבריו, נעלם השד.

כשהגיע הביתה, כבר ישב השד, שגדל קצת בינתיים, על עגלה מלאה עצים, מנדנד רגליו בחוסר סבלנות: "אדוני, פקודתך התבצעה, צווה עלי!"

"כנס איתי הביתה." אמר חוטב העצים.

נכנס השד, הסתובב בעצבנות גוברת והולכת, שבר שולחן, שרף את החתול, בעט בכלב…

"אוקיי, הבנתי, אתה צריך עבודה," אמר האיש, " בנה לי בבקשה את הארמון המפואר ביותר בעולם על הגבעה כאן ממול."

"אדוני, פקודתך התבצעה." אמר השד שכבר הגיע לגובה המותניים, ואכן, על הגבעה עמד ארמון כליל צריחים, חומות, מדרגות ודגלים כמו שהאיש לא ראה מעודו.

"אדוני, צווה עלי!" אמר השד, שכבר הגיע לקומת אדם, ושיניו, הקטנות פעם, נראו ממש לא ידידותיות.

"אה…גדל סביב הארמון גנים עם הצמחים האקזוטיים ביותר בעולם, מלא אותם בחיות ואנשי חצר, בנה סביב הארמון עיר צבא, לצבא החזק בעולם ו…"

"אדוני, פקודתך התבצעה." נחר השד שמילא כמעט את כל החדר, "צווה עלי מייד!"

"…משתה מפואר לכל מלכי העולם..?…!"

תמונה מהאינטרנט

וכבר ראה האיש שטיחים מעופפים מתקדמים לנחיתה בגנים המפוארים… לווייתנים נושאי אפריונים ממערב… פילים צועדים מדרום… ריחות של מטעמים ומשקאות, קולות אנשים חוגגים.

"אדוני, צווה עלי! או שאוכל אותך מיד."

לא נותר לאיש אלא להתחיל בריצה אל היער, כשהשד, הכבד בשל גודלו, כמעט משיגו. הוא הצליח להתחבא מאחורי עץ, אולם ידע שהשד יחזור אחורה לחפשו. נותרו לו דקות בודדות לחיות… ופתאום, ראה על השביל חכם זקן – תרבוש, זקן ארוך לבן והכול…

"הצילו! עזור לי, יש לי שד שרוצה לאכול אותי! עוד שנייה והוא כאן!!! מה אעשה?!"

החכם לא התרגש במיוחד, מרט שערה מתולתלת מזקנו, נתן אותה לאיש ואמר, "אמור לו לישר אותה."

"מה אתה, אידיוט?? הוא בונה ארמונות בקריצה," אמר האיש מתבונן על השערה שבידו, אולם כשנשא עיניו, נעלם החכם כלא היה, ונותרו רק הוא, השערה והשד שהופיע נוחר ונושף עשן מעבר לעיקול השביל.

"אדוני, צווה עלי או שאני אוכל אותך מיד!"

"אה…טוב, אז… קח את השערה, ו…אה… ישר אותה."

השד נטל את השערה ובנחירת זלזול יישר אותה: "אדוני, פקודתך התבצעה." שאג, אך ברגע שהרפה מאחד הקצוות שבה השערה לסלסולה… שוב יישר, ושוב הסתלסלה השערה… שוב, ושוב הסתלסלה…

לאחר כל ניסיון קטן השד במקצת ,עד שלאחר מספר פעמים הגיע לגודלו הטבעי. או אז לקח ממנו חוטב העצים את השערה וצעד חזרה הביתה כשהשד מרצרץ בעקבותיו. כשהגיע, שטף פניו, הוריד את חולצתו המיוזעת, נשכב במיטתו, נתן את השערה לשד ואמר "ישר אותה" ונרדם….

למען הסר ספק, הדמויות הפועלות הן:

1. האיש – אנחנו

2. השד – מוח שמאל, המוח החושב, הבורא מציאויות בקריצה, וחייב להמשיך בכך כל הזמן

3. השערה – נקודת המיקוד

בשומרי הגן אנו משתמשים במספר נקודות מיקוד אקטיביות המאפשרות מדיטציה בתנועה, בעיניים פקוחות, תוך כדי פעילות השגרה בשטח. אני מתכוון כמובן להליכת השועל או ההתגנבות, המכריחות אותנו להתמקד בו זמנית בכמה פרמטרים: על מה אנחנו דורכים, מה אנחנו רואים, ברכה לאדמה עם כל צעד, ובנוסף גם את הראייה הרחבה, שכזכור הינה סביבה שאינה מתאימה לפעילות מוח שמאל.

ד. טכניקה לטיפול בהפרעות

חשוב לי להדגיש שבניגוד לתרגולות תרפויטיות למיניהן העוסקות בהבנת המחשבות או בהתבוננות וקבלת הרגשות, אנו מדברים על מדיטציה כפי שהגדרתיה בתחילת הפרק: מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מוח שמאל, כדי שנוכל לחוות את הבורא והבריאה באמצעות מוח ימין. לכן אין מקום למחשבות או רגשות – אלו יוגדרו כהפרעה. את הטכניקות לטיפול בהפרעות אדרג לפי חומרתן.

לראשונה נקרא: "שמים כחולים – ענן לבן – שמים כחולים". הסתכלו מעלה אל השמים, והביטו על הכחול שלהם. כעת מופיע ענן בשמיים. העין מתמקדת בו ועוקבת אחריו מצד אחד של הרקיע ועד הצד השני. למעשה, זו מדיטציה (שמיים כחולים) שהופרעה על ידי מחשבה (הענן), שלא טופלה ולכן הפסיקה להיות מדיטציה והפכה להיות חשיבה. אם מטרתנו לצפות בכחול השמים, מספיק שניזכר בכך כל פעם שהעין תיתפס על ענן ונחזור אל הכחול… הענן ימשיך לדרכו… חדש יבוא… נשחרר גם אותו… טכניקה זו תצליח לטפל בכ-85% מההפרעות המחשבתיות והרגשיות.

אולם יש הפרעות שלא ימשיכו לדרכן ללא טיפול ממוקד. אני קורא להן "פיפי בלילה קר בשק השינה". אתם שוכבים בשק השינה החם ומתעוררים מלחץ בשלפוחית. אתם לא יוצאים משק השינה היות וקר בחוץ, אתם לא מצליחים לישון כי הפיפי לוחץ. אתם לא קמים ומקווים שתצליחו לישון והפיפי יעלם מעצמו… אבל זה לא קורה. למען האמת, זה נהיה גרוע מרגע לרגע, עד שאתם קמים, משתינים, וחוזרים לישון לאחר שסבלתם לשווא. מחשבות דחופות וחשובות לא ייעלמו מעצמן ללא טיפול נאות. דמו לעצמכם שאתם יושבים למדוט ביום שישי בשעות הבוקר המאוחרות (חזרתם לפנות בוקר ממסיבה ?!!?), אחרי שאתם נרגעים, נושמים ומתחברים, מופיעה מחשבה איומה, "?!!??#$ ** לא שילמתי ביטוח רכב, שיט! אני חייב לשלם עד שהדואר נסגר…" ואז האני המודט שלך אומר – תן לענן לחלוף… "אני חייב לשלם! הרי אנחנו נוסעים לסבתא מחר והביטוח נגמר אתמול." יהיה בסדר תמשיך למדוט…"השעה 10 והדואר נסגר ב-11…." אין שום אפשרות להיפטר מהמחשבה בלי לעשות משהו! בעצם המדיטציה היומית שלכם כבר מילאה את תפקידה – היא השתיקה את הרעש לרמה שמאפשרת לכם לשמוע את מה שמן הסתם ניסה לחדור לתודעתכם ולא הצליח. קומו, שלמו את הביטוח, ואם תספיקו – חיזרו למדוט, אבל זה כבר לא חשוב. סוג זה של מחשבות דורשות טיפול או התייחסות. הן מספיק חשובות כדי שלא ירפו מאיתנו. הדרך שלי להתמודד עמן היא להבטיח לעצמי שאטפל בהן לאחר המדיטציה, וחשוב לקיים את ההבטחה הזו היות ומוח שמאל הוא לא פרייר… אם לא תקיימו אותה כמה פעמים – הטכניקה תפסיק לעבוד. אפשרות נוספת היא להחזיק לידכם מחברת או טייפ מנהלים, ולכתוב/להקליט את המחשבה. לאחר מכן תוכלו לטפל בה בנחת.

בדרך טיפול זו כיסינו כ-10% נוספים מההפרעות – נותרו עוד 5%…

ההפרעות הנותרות הן הפרעות שליליות. מחשבות שליליות על עצמי או על אחרים, רגשות שליליים, דימויים שליליים. כל אלו, שאינם אורחים רצויים גם ביום יום, הופכים להרסניים במצב מדיטטיבי – כי אנו עלולים לעזור להם להתגשם! בניגוד לכל השיטות "הלא מדיטטיביות" שאומרות להתבונן בהפרעות אלו ולהכיל אותן, הצעתי היא – פוצצו להן את הצורה! אדו אותן, שירפו אותן, מוססו אותן באור לבן, שחררו אותן אל האדמה… אבל אל תתנו להן להישאר בתוככם ולזהם. דרך קצת פחות פרוזאית היא להניח לידכם נר (אם אינכם יושבים מול מדורת השבט) וכל פעם שיש צורך, לפקוח את העיניים (זאת במידה ואתם מודטים בעיניים עצומות, הרי אתם רוצים לדעת להשתמש במדיטציה שלכם גם תוך תנועה בעולם), ובעת הנשיפה – לנשוף את ההפרעה באמצעות העיניים אל האש, כדי שתכלה אותה.

ה. ראיה רחבה

זכרו את האפקט המנטרל של ראיה רחבה על מוח שמאל, ונסו להיות כל הזמן במצב זה – גם בעיניים עצומות אפשר. נסו לראות את שתי אוזניכם מבפנים…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

התמונה באדיבות טל גליק

כעת הגענו לקטע הטוב באמת: כדי שהמדיטציה שלנו תהיה אפקטיבית ככלי, אי אפשר שיעברו 20 דקות של תהליך לפני שנוכל לשאול שאלה או לבצע ריפוי… היא צריכה להיות מיידית! מסיבה זו, הסוד האמיתי הוא לחבר לסופה של כל מדיטציה התניה שתעביר את המוח למצב אפקטיבי (כלומר לאורך גל אלפא או תטא) באופן מיידי! בדיוק כמו ההתניה שעבדה אצל הכלבים של פבלוב, אוכל + פעמון = ריר. פעמון – אוכל = ריר. פעמון + מכת חשמל = עדיין ריר, לזמן מה! ניתן להתנות את מוח שמאל להיכנס מיידית למצב אלפא, על ידי קישור המצב מספיק פעמים עם "פעמון". אנשים רבים משתמשים בהתניות חיצוניות לחיזוק המדיטציה שלהם. אני מכיר אנשים המסוגלים להגיע לשקט מאד עמוק כשהם יושבים בפינת המדיטציה שלהם, על שרפרף המדיטציה, עטופים בשמיכת ה… שלהם, מול מזבח המדי…, עם קטורת ה…, ועם מוסיקת… קחו כל אחד מהמרכיבים מהמערכת והם לא יוכלו למדוט כראוי. אלו התניות חיצוניות שלא בהכרח ימצאו שם כשנצטרך אותן. ההתניה צריכה להיות כמה שיותר עדינה ופנימית, כמו למשל, התרכזות בלב, ראיה רחבה בעיניים עצומות תוך כדי נשיפת כל שאריות המתח שנותרו בנו (כך במדיטציה אותה אני מלמד), ספירה לאחור כמו בשיטת סילבה, או כל דבר אחר שעולה בדעתכם.

הכי חשוב לזכור כי אם לא ניתן להשתמש בהתניה ברגע שצריך, אם היא לא מתוחזקת, או חלודה, או חלשה… אין זה כלי טוב.

את טכניקת המדיטציה המסוימת בה אנו משתמשים לצורך התניה, ניתן למצוא תחת השםlong form meditation  בספרו של תום בראון ג'וניור – Awakening Spirits.