הבלוג של עופר ישראלי

חושים – חלק א'

לאחר שנים רבות בהן חייתי כמוזיקאי מקצועי, שנים בהן הייתי אמור לעסוק בהקשבה כל הזמן, הבנתי שאני לא באמת מצליח לשמוע את קולו של העולם. זו הייתה הסיבה שהפסקתי לנגן.

ברגע שהפסקתי לייצר רעש, התחילו הטבעות הגדולות של העולם להישמע ברורות יותר ויותר. לא היו אלו טבעות  של חיות המשפיעות על הסביבה בתנועתן, אלא טבעות של העונות החולפות, של עונות המתחילות לצאת מאיזונן הקבוע, ומביאות עימן הפתעות פחות ופחות נעימות ליצורים התלויים בהן. השלגים נעלמו, שיטפונות החלו להופיע לעיתים תכופות יותר באזור מגורי בהולנד, והקיץ לא הגיע. פתאום נפל לי האסימון- העולם מנסה לדבר איתנו! הוא מספר לנו שמשהו משתנה בצורה דרמטית וקיצונית… הוא מנסה להזהיר אותנו! הוא מגיב: הרי גם אנחנו מרימים את ידנו במהירות כשהיא נוגעת באש כדי לא להישרף. לראשונה הבנתי שכדי שאוכל להבין את דבריו עלי להגיע לרמה האמיתית של הקשבה. הקשבה עם הלב לקולות העולם. הקשבה שאפשרית רק כאשר אני מפסיק לייצר רעש חיצוני ופנימי, ורק כאשר כל העולם נמצא בליבי כשם שאני נמצא בתוכו.

אבל איך לומדים להקשיב?

צילום: חדוה שפרעם

חושים

"אם עץ נופל ביער ואין שם אף אחד ששומע אותו – האם הוא עושה רעש?"… שאלה זו נשמעת לרובנו תמיד כשאלה רטורית שאינה דורשת מחשבה. תשובתנו המיידית תהיה – כמובן שהוא עושה רעש… אבל בעצם – כמובן שלא! הרי רעש הוא "אוסף תדרים אקראיים שאינם מהדהדים ביחד או סותרים אחד את השני ברמה שאינה מאפשרת לתדר אחיד – לצליל – להיווצר".

גם צליל וגם רעש נוצרים בפועל ע"י מערכת שמיעה המסוגלת להמיר את גלי הקול, שהינם למעשה תנודות אוויר, לתפיסה חושית אותה אנו מפרשים כחוויית שמיעה. כלומר, אם אין אוזן – אין רעש! חיידק שירחף באוויר באזור העץ, למשל, עלול לחוות סערה מטלטלת – אוסף של גלים לא קוהרנטיים שיטלטלו אותו לכיוונים שונים – בדיוק כמו ים סוער.

כשדנתי בעניין עם אבי, הוא העלה שאלת המשך מעניינת – "אם עץ עומד לבד ביער ואין שם מי שיראה אותו – האם הוא עץ?!" גם כאן התשובה היא לא. לפחות לא אותו עץ הנתפס ע"י צופה אנושי.

אנחנו יודעים שחרקים היכולים לראות את אורכי הגל האולטרא סגול רואים פרחים צהובים כסגולים[עוד קישור…]. יונקים רבים הן עיוורי צבעים ורואים רק גווני אפור. דגים המשתמשים בתדרי אולטרא סאונד כדי לצייר לעצמם את תמונת עולמם יראו דג השוחה לידם בצורה הקרובה יותר לצילום רנטגן – שלד וחלקים קשים, ולאו דווקא את איבריו החיצוניים. בהתחשב בעובדה שהעץ בנוי אטומים, ורוב רובו המוחלט של נפחם מורכב מחלל ריק, סביר שאם "נסתכל עליו" במכשירים הרגישים לתדרים גבוהים נקבל תמונה שהיא לאו דווקא "חומרית"… כמובן שהדוגמה הקלאסית הינם הפוטונים – כשמודדים אותם במכשירים המיועדים למדידת מסה, הם בעלי מסה, כלומר, חלקיק. כשמודדים אותם כגלים – הם גל חסר מסה. התוצאה, כמו במקרה של העץ, נקבעת על ידי המתבונן.

"ואם גבר הולך לבד ביער ומדבר, ואין שם שום אישה, האם גם אז הוא טועה…!?" תלוי את מי נשאל. למעשה, חיים על הפלנטה שני יצורים/מינים הדומים חיצונית במידת מה, אולם שם מסתיים הדמיון – הכוונה היא לגברים ונשים… כל מי שמנסה להקיש מהדמיון החיצוני אל אפשרות תקשורת תוך הסכמה על מושגים המתארים תפיסות משותפות – מילים האמורות להיות זהות באותה שפה – נידון לכישלון חרוץ… כישלון זה הוא אחד ממקורות הסבל העיקריים בעולם. אבל למה – איך יכול להיות כזה הבדל בתפיסה אפילו כשמדובר באותה מערכת חושים?

חוש הראיה

בכל רגע נתון, כשאנו ערים ועינינו פקוחות, מעבד המוח שלנו 80% מההיזן החושי המתקבל באזורים המוגדרים בו כאזורים וויזואליים. כלומר – כל שאר החושים ביחד מזינים עוד 20%.

כעת זה מתחיל להיות מעניין – שימו לב בקפידה למילים ולמשפטים הבאים: האם יכול להיות שחלק מהאינפורמציה אותה מעבד המוח לא מגיעה מהעיניים!?

אכן. אם נתמקד בחוש הראיה עצמו נגלה שרק 20% מההזנה הוויזואלית למעבד הנתונים שבמוח מגיעה מהעיניים! אז מהיכן מגיעים עוד 80% (ערך האחוזים הזהה בשני המקרים הוא מיקרי, אל תתבלבלו) אולי מחושים אחרים? ואולי לאו דווקא ממקור חיצוני…?

כבר בנקודה זו נוכל להתחיל להבין את השפעתה של דומיננטיות הראיה על עיוות התפיסה. היא גורמת לכך שגירויים מחושים אחרים יעובדו ויתורגמו בצורה וויזואלית. למשל, כשאנו שומעים ציפור ורואים תנועה בזווית העין, ברור לנו שאנחנו רואים ציפור. אולם אם נתמקד בכיוון התנועה נגלה שמדובר סתם בעלה שנע ברוח… אנו מריחים פרח, רואים כתם לבן בשיחים והמוח מצייר פרח. אם נתמקד נראה שמדובר בנייר טואלט …

כלומר, הצלבת האינפורמציה עם המחשבה שלנו משפיעה על התפיסה. אבל עוד לא התחלנו אפילו להבין את גודל הצרה! זכרו – כשאנו נעים בעולם 80% מהתמונה לא מגיעה מהעיניים! למה בעצם?

הכול מתחיל מיכולתן של העיניים להתמקד רק מספר מוגבל של פעמים בשנייה, בין 10 – 60 ליתר דיוק, תלוי בתנאי התאורה. המוח שלנו מצרף את התמונות שהוא קלט ובונה תמונה שלמה של המציאות, אולם למעשה חלקים שלמים בתמונה אמורים להיות ריקים, או לא ממוקדים. עצרו רגע, הרימו את העיניים ונסו לסרוק את סביבתכם בשנייה. אז תבינו בכמה מעט נקודות אתם יכולים להתמקד.

כדי לייצר את התמונה השלמה, מתגייס המרכז הוויזואלי במוח ומפעיל תוכנה הדומה מאד לתוכנות אנימציה ממוחשבות המשמשות לייצור סרטים מצוירים – מאותן תוכנות היוצרות נוף משתנה ברקע של דמויות נעות. פעם היו מציירים כל פריים ביד, היום מזינים למחשב את סוג הנוף, האור, המהירות ושאר הפרמטרים, והוא ממשיך לצייר ברקע באופן אקראי בתים, הרים, עצים בהתאם לנדרש.

האופן בו פועל מוחנו הוא זהה – הוא משתמש באוסף הנקודות הממוקדות שנאספו על ידי העיניים ומתחיל להשלים את החלקים הריקים. מהיכן ההשלמות? מתיקיות שמאכסנות דגימות מהעבר, הקרוב או הרחוק!

איך זה עובד?

כשאנו מגיעים ליער אנו שולפים 'תיקיה' מפורטת בהתאם לרמת ההיכרות שלנו עם המקום או עם "סוג יער כזה". אם, למשל, ביקרנו בהרבה יערות קק"ל, תפתח במוח תיקיה המוגדרת בפירוט בהתאם לרמת ההתבוננות שלנו – "יער קק"ל, אורנים מבוגרים, תת צמחיה בהתאוששות אחרי ייעור אגרסיבי לפני כ4 שנים, סוף קיץ יבש במיוחד, אחה"צ…" וכל החלקים החסרים בתמונה יתחילו להתמלא ע"י תמונות שנשלפו מהתיקייה. למעשה, אם נחפש משהו ביער, והוא נמצא באחת הנקודות בהן לא התמקדנו, ואינו מושך מספיק כדי למקד את העין – לא נראה אותו… מכירים את צרור המפתחות המונח על השולחן מתחת לעיניים, ולא מצאתם אותו גם בחיפוש החמישי?

יער אלונים (צילום: חדוה שפרעם)

מה מושך את העין להתמקדות? צאו החוצה והתבוננו מסביב (רצוי בסביבה טבעית). אם עשיתם זאת שמתם לב בודאי שהעין נמשכת לקווי מתאר, קווי רקיע, צבעים חזקים, קונטרסטים, קווים ישרים, ועצמים שאינם קשורים למקום. כל השטחים שבין הנ"ל לא יזכו ל"ראיה אמיתית", המוח יאלץ להשלימם מהתיקיות.

הסיירים האינדיאניים, שידעו עובדה זו, הפכוה ל"רמה הראשונה של הבלתי נראות" – הרמה הפסיכולוגית. אם אתה מודע לה, תוכל תמיד להימצא באזור בו לא תיצור העין תמונת אדם. כמובן, בהנחה שאינך לובש וורוד או כחול במדבר… בזמן מלחמות הלבנים באינדיאנים, עצרה פלוגת פרשים אמריקאית ביום קיץ חם למנוחה לצד ערימת בולדרים. הם הורידו את מגפיהם. השעינו את רוביהם על הסלעים וישבו לאכול. כמה דקות לאחר מכן גילו שחלק גדול מהסלעים שסביבם התרוממו והפכו לאינדיאנים שחיסלו את רובם… כך מתואר באחד הספרים מפגש הפרשים עם לוחמיו של ג'רונימו – אחרון הסיירים האפצ'ים שהעיז להלחם בלבנים (ועשה זאת במידת הצלחה לא מבוטלת, ברתקו חטיבת רוכבים שלמה לאזור קטן במשך שנה, תוך שהוא מנחיל לה אבידות כבדות כשעימו רק 50 לוחמים).

ג'רונימו

כמובן שלמרבית הפלא תגלו שגם בעיר קיימים אזורי עיוורון: אם תעמדו בפינה הנכונה – איש לא יראה אתכם… למעשה באופן פרדוקסאלי, לנו, העירוניים שהגיעו ליער לראשונה, יש סיכוי לקלוט ברגעים הראשונים הרבה יותר אינפורמציה אמיתית, היות וה'תיקיות' שבמוחנו לא יכולות לספק את כל ההשלמות. כלומר – דווקא אנחנו, היות ואנו באמת מתאמצים, עשויים לראות את הצבי שחברינו, "איש השטח", יחמיץ אם אינו נע באותו רגע ב"מודעות צבאים" או סתם במודעות מורחבת (ראה בהמשך) – זאת מפני שאחד הדברים המושכים את המיקוד שלנו הוא מה שנקרא לו – "דגם חיפוש", המודעות לצורתו של אותו חפץ או חיה צמח שאנו אומרים לעצמנו שאנו רוצים לראות.

מה רואה העין באמת?

הצורך "לראות" כל הזמן אינו קל. כולנו מכירים את חווית הגודש החושי אותה אנו חווים כשאנו באים כתיירים לעיר חדשה בארץ חדשה. הבתים, החנויות, המכוניות, השלטים, הגגות, האנשים, הריחות (אחד הדברים הראשונים אליו אנו שמים לב כשאנחנו יוצאים מהמטוס). אנו חשים סחרחורת, וסביר שנצטרך מנוחה לאחר זמן קצר, היות והמוח נדרש לעבד הרבה יותר אינפורמציה בזמן אמת. לרוע המזל, כבר למחרת, לאחר שהמוח מילא את התיקיות בדגימות חו"ל, נלך באותו רחוב ושוב לא נראה כמעט כלום – המוח יחזור למצב השלמת החלקים החסרים.

לפיכך, אנו חייבים להבין שבניגוד למחשבה המקובלת שאנו רואים את העולם דרך שני חורים קטנים הנמצאים בצידו הקדמי של ראשנו – אנו חיים בסרט!

אפשר לחשוב על רשת צל 80%. מי שעמד מתחת לאחת יודע שלא רואים הרבה מהעבר השני. ובכל זאת האינפורמציה חודרת דרך החורים, ונאספת. בתוספת 80% השלמות מ'בפנים', היא הופכת לסרט אותו מקרין עבורנו המוח על חלקה הפנימי של הרשת. כן – זו תמונת העולם האישית שלנו – אישית לחלוטין! כל אחד מאתנו יוצר את המציאות שלו בכל רגע. היות, וכפי שהבנו, מאגר התיקיות מושפע מרגש, מצב רוח, גיל, מין, תפיסות עולם – אנו מדברים על סרט שלם, כולל המוסיקה היוצרת את הרגשות… (ראיתם פעם סרט אימה בלי קול? ממש לא מפחיד).

חשוב להבין את ההשפעה מרחיקת הלכת שיכולה להיות להבנת האמור לעיל. כמו בטלוויזיה – אנו יכולים לשלוט במה שאנו רואים! אנו יכולים לבחור את הסרט. אם למשל, אנו חובבי סרט אקשן ונבחר להקרין כל יום סרט מלחמה שבו חיות מפלצות איומות שיאכלו אותנו לארוחת בוקר מצידו השני של הגבול, אנו מחליטים לא לבחור לראות את הסרט הנקרא "אנשים פשוטים שרוצים סתם חיים פשוטים ושקטים".. סביר שהיושבים מעבר לגבול יאלצו ליצר את אותה מציאות כדי למלא את חלקם במשחק. משחקים מוסכמים אלו הם המאפשרים לנו לחיות במסגרות התרבותיות חברתיות אותן אנו מכירים. הסרטים של כולנו הם מותני- תרבות ולכן חייבים להיות דומים במידה סבירה, הרי אנו לא יכולים להתחיל להתווכח שכסא הוא שולחן וכו'…

אם נחזור לעניין שני המינים החיים בעולם, נזכור שהסרטים אותם מקרינים גברים ונשים שונים במובהק אחד מהשני, ולכן התקשורת בין המינים תלויה באיכות ה"תרגום בגוף הסרט" שיכול הצופה לספק לעצמו. למען שלום עולמי, אני קורא בחום בנקודה זו לכל אחד/ אחת מהקוראים להשקיע את כל האנרגיה הדרושה כדי ללמוד ואפילו לנסות לחוות ולהפנים את אופן הפעולה של מוחו של המין השני. זאת כדי שנוכל ליצור תקשורת אמיתית ללא תרגום.

בנוסף לאנשים הרגילים אליהם התייחסה השיחה עד כה, היו בכל הדורות גם אלו שהבינו את עוצמת הסרטים וידעו לייצר סרטים חזקים מספיק שגם אחרים יכלו לראותם. אם הצליחו להקרינם על מסך רחב מספיק יכלו לברוא מציאות אלטרנטיבית למציאות המקובלת – מציאות קסם. מכשפים וסתם דמגוגים יודעים להשתמש בכלי זה אף הם, ולצערי, היות והם מצויים בעולם יותר מקוסמים טובים, נראה עולמנו כפי שנראה…

בעולם המודרני מתמוסס הקו הדק המפריד בין סרטים בטלוויזיה למציאות. בשל העדר יכולת הפרדה ושיפוט מתייחסים ילדים, אך גם ילידי תרבויות שלמות שאך זה פגשו את הטלוויזיה, אל המוקרן על המסך כאל מציאות. מנסים לחיות חיים דומים ככל האפשר לחיי גיבוריהם….

פצ'י הייתה ילדה קטנה בכפר קטן בברזיל שלא הופיע אפילו במפה. יום אחד הגיע לכפר החשמל, ששינה את כל אורחות החיים מקצה אל קצה. מכל הדברים שבאו עימו, הדבר החזק ביותר היה הטלוויזיה. כל הכפר היה מתלבש בבגדים חגיגיים והולך ערב ערב לשבת בשורות מול המקלט האחד שהיה בבית הוריה. האנשים לא הבינו מה הם רואים ומה הם אמורים לעשות עם המחזה שנראה דומה להצגת כפר, אבל לא 'על אמת'. הם היו יושבים וחוזרים על הפרסומות, מנסים לדקלם אותן בקול הכי דומה שאפשר. אם הצלחת לדקלם בדיוק – היית מנצח… ואז – התחילו להגיע לחנות המוצרים שהופיעו בפרסומות וברור שצריך לקנות אותם, הרי הם קשורים לאותה קופסת קסמים מופלאה ולאנשים היפים והמושלמים המציגים בה…

שלושים שנה אחרי ופ'צי עדיין זוכרת את כוחה המשתק של הטלוויזיה – היא הייתה יושבת מולה שבוייה בכוח ה"סרט" שהחליף את חייה. אם לא היה נוגע בה מישהו, היא לא הייתה מסוגלת לקום. בתוכה זעק קול – אנא, געו בי, שחררו אותי מהכישוף, אבל לפעמים היו המבוגרים הולכים לישון ומשאירים אותה שם, לפעמים עד הבוקר, מאמינים שהיא כל כך מוקסמת עד שאינה רוצה לזוז. להבדיל מנכדיו של סבא אלברט, הצליחה פצ'י לשמור על קשר עם סבא שלה, וכך שרדה נשמתה. אבל שאר הכפר…

כמובן שכולנו יכולים ללכת ולקחת תקליטור מהספרייה. אבל בדיוק כמו מול הטלוויזיה האמיתית, היכולת לקום ולקחת אחריות לבחירה אינה אוטומטית ודורשת תרגול, לעומת התרגול הרב הנדרש כדי להיות במאי סרטים. החדשות הטובות הן, שכל אחד מאיתנו יכול להשתחרר בקלות לפחות מתוכנת האנימציה הרודנית הנובעת ממנגנון המיקוד של העין.

איך? פשוט לבחור לא להתמקד.

על ראיה לא ממוקדת ועוד – בשבוע הבא…

ובינתיים – תרגיל להבנת האופן בו חושים שונים יכולים להתערבב במוח: 

  1. צאו החוצה וביחרו 10-20 אבנים בגודל 1/4 אגרוף שלכם. הכינו לידכם סל שמכיל את כל האבנים.
  2. שבו בניחותא, ביחרו אבן אחת והתבוננו בה בשיא הריכוז – כאילו אתם חוקרי ירח שקיבלו סוף סוף לאחר עשרות שנות המתנה את אבן הירח שלכם… לימדו אותה, כל פינה וכל זווית, ממש מקרוב.
  3. הוסיפו את האצבעות לתרגיל – מששו את מה שאתם רואים ונסו לראות אם אכן יש קשר.
  4. עצמו את עיניכם והמשיכו ללמוד את האבן שלכם, מודעים לעובדה שבמששכם אתם ממשיכים ליצור תמונות. מששו אותה כל כך טוב שתוכלו לזהותה בין 1000 אבנים…. או לפחות בין 20
  5. שימו את האבן בסל שלידכם , בעיניים עצומות ערבבו את האבנים, והחלו להוציא אותן אחת אחרי השניה, מחפשים את שלכם רק במישוש… אם במקרה היתה מהראשונות – החזירו והמשיכו
  6. אם מצאתם את האבן שלכם נוחו, וחישבו על התהליך של מישוש, ראיה, מישוש וההצלבה בינהם.
  7. אם אתם אנשי אתגרים – צאו לשטח, עדיף סלעי, עימדו ליד סלע, מששו אותו, עשו כמה סיבובים ברדיוס 10 מטר, ונסו למצוא אותו ע"י מישוש…

 

בהצלחה

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. רמי אבירן

    אהבתי..אין ספק שאנו נותנים לראיה עדיפות שלא מגיעה לה על פני החושים האחרים.ובמכניקת הקוואנטים מנסים להוכיח את התאוריה של התנהגות האטום,הקטן,בהתאם למסתכל,ותורת המיתרים שמדברת על ראיתנו המוגבלת ו-11 המימדים הנעלמים מיכולת הראיה שלנו.
    אז נמתין לראיה הבלתי ממוקדת…

    5 באוגוסט 2012 בשעה 7:10 pm

  2. לינוי שרון

    מאוד מעניין… אני כותבת תזה על התבוננות והקשבה ועל התפיסה החושית – אשמח אם תוכל להפנות אותי למאמרים רלוונטים. תודה 🙂

    1 באוקטובר 2012 בשעה 9:23 am

  3. פינגבק: מדיטציה | מצב האפס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s