הבלוג של עופר ישראלי

חושים – חלק ב'


ראייה רחבה, מוח ימין ,מוח שמאל ועוד

כל החיות, וגם אנשים החיים בטבע, נמצאים רוב הזמן במצב ראיה אחר מהראיה הממוקדת עליה דיברנו עד כה. הראיה שלהם רחבה או היקפית.

אם נתבונן בחיות הצמחוניות נראה שעיניהן נמצאות בדרך כלל בצידי הראש, מיקום זה מאפשר להן לראות לפחות בעין אחת עד °270 מסביב. למעשה, השטח המת היחידי מבחינתם הינו לגמרי מאחור, אולם ציד שינסה להגיע מכיוון זה יגלה שדי בתנועת ראש מקרית קלה כדי שיתגלה.
זווית ראיה רחבה זו באה על חשבון יכולת המיקוד. אולם מבחינת החיה, מספיק להבחין בתנועה כל שהיא באחת העיניים כדי לגרום לה להתבונן לכיוון ולנצל את תחום חפיפת השדות, המוגבל יחסית, כדי להחליט האם מדובר באיום המצריך הפסקת אכילה ובריחה. חשוב להבין שהמרכיב החשוב בסוג ראיה זה הוא היכולת לזהות תנועה, וזו יכולת המאפיינת את הקנים (בעין יש שני סוגי קולטני אור – קנים ומדוכים), התאים הנמצאים בהיקף הרשתית, ולאו דווקא במרכז העין המאפשר התמקדות. הסיבה לצורך הפחוּת במיקוד היא חוש הטעם והריח המפותח של אוכלי העשב, אשר מקטין את הצורך בראיה בעת איתור המזון.
לעומתם, לחיות טורפות יש עיניים בחזית – הן צריכות להתמקד בטרף ולהיות מסוגלות לרדוף אחריו תוך שינויי כיוון וניסיונות התחמקות. יכולת המיקוד שלהן וראיית העומק, הנובעת מהצלבת שדות העיניים, טובות מאוד. אולם גם החיות הטורפות נמצאות רוב הזמן בראיה היקפית, הקולטת כל תנועה בשדה הראיה. הן יבחרו להתמקד בתנועה שמשמעותה טרף, אך כל תנועה תמשוך אותם – נסו לזרוק משהו לחתול, ומיד תראו איך הוא עובר ממצב "חלום לא ממוקד" למצב ה"צייד הנועז". במקרה של חתולים מעניין לראות שאם זורקים להם אוכל, הם יאתרו אותו בקלות כל עוד הם רואים בדיוק היכן נפל, אולם מהרגע שנפל יתקשו למצאו, היות וחוש הריח שלהם לא מאד מפותח – הרבה פחות משל כלבים למשל. כך ילך כלב באמצעות אפו ישירות אל המקל שזרקתם לו למרות שאינו רואה אותו, בעוד שהחתול יאבד את האוכל בשל תלות מוגזמת במנגנון מיקוד מופעל-התנועה שלו.

השוואה בין שדה הראייה והמיקוד אצל יונה ואצל ינשוף

היכן נמצאים אנו בסקאלה? עינינו מקדימה – הוכחה ניצחת לכך שאנו ציידים טורפים! (הבוז לצמחונים!!??…) אבל לא… עינינו הקדמיות מעידות על שייכותנו למשפחת הקופים שוכני העצים, הזקוקים ליכולת מיקוד מדויקת על מנת לא לפספס ענף תוך קפיצה מעץ לעץ.

להבדיל מהאדם המודרני, שכל מערכת החיים שלו היא ממוקדת זמן ומטרה ודורשת ראיה ממוקדת – קריאה, כתיבה,מחשב,נהיגה,עבודה במפעל – הרי שלקט-צייד חי בעולם הראיה הרחבה.
כשיצא בבוקר מביתו, הוא לא הלך לשום נקודה מדויקת, אלא "לעברה", דבר שאפשר לו "להיות" בכל שלב מהדרך, וכך לנצל את הליכתו למטרות רבות ולא לפספס את ההזדמנויות שהעולם מציע. אם יצא לצוד אייל, כמובן שנשאר פתוח לאפשרות שיפגוש ארנבת בדרך אל מרעה האיילים, או שיגלה שדה עולש צעיר. אם היה הולך ממוקד מטרה למרעה האיילים, לא היה סיכוי שיראה מה שסביבו. יתרה מזאת, סביר להניח שהאיילים היו מרגישים במבט הממוקד, האגרסיבי, ובורחים לפני שהגיע!
לאפאצ'ים שידעו זאת, לא הייתה בשפתם מילה האומרת 'צייד', הם היו אומרים "אני הולך ליער עם חיצים"…אפילו המחשבה הממוקדת הייתה מסוכנת להצלחת הצייד.
את השימוש בראיה הרחבה איבדנו כשהתחלנו לגדל אוכל. החל מאותו רגע ידענו בדיוק היכן האוכל שלנו וה"מסביב" הפסיק לעניין אותנו. אם נזכר במנגנון ההשלמה של המוח, נבין שכשאנו נעים בשטח במבט ממוקד לא נראה את החיות הנמצאות גם בתוך השיחים שלידם עברנו, או ליד הסלעים במדרון. כל מה שמעבר למקום בו נניח את רגלנו ואליו אנו מתבוננים, נופל ל"תחום ההשלמה" של המוח. למעשה, אחת החוויות החזקות אותה נחווה כשנתחיל להשתמש בראיה רחבה תהיה "העולם מלא חיות…" – אותו יער "ריק" בו היינו רגילים לטייל מתגלה כשוקק חיים.
כשאנו עוברים לראיה רחבה מתרחש פלא נוסף – אנו מתחילים, לראשונה, לראות את העולם כמו שהוא – אם אנו מקפידים שלא להתמקד, אין למוח צורך להשלים תמונות, ואנו רואים פתאום את מה שיש!
נכון, לא במיקוד מקסימאלי כפי שאנו רגילים, אבל אם יש שם שיח – נראה אותו, ואם השיח הוא בעצם צבי – נראה אותו! ואז, אם נרצה, נוכל להתמקד ולראות את הפרטים… ללא ספק מצב שפוי בהרבה ממצב העיוורון הפסיכולוגי בו אנו חיים כיום.
כמובן, שאין סיבה שלא נוכל להתמקד לפעמים בדברים חשובים לאורך זמן כמו חיות אחרות, אולם האיזון האמיתי ידרוש לא יותר מ-30% זמן ממוקד. בנוסף נגלה שאנו מחזקים ומגמישים את שרירי העיניים שלנו, דבר שיוריד את מספרי המשקפיים לראיה מרחוק, שכן מרבית בעיות הראיה שלנו נובעות מן העובדה שהעין האנושית לא נועדה לפעול במצב ממוקד לאורך זמן רב כל כך כפי שנדרש בחיינו המודרניים. בשיטות לשיפור הראיה, כמו שיטת בייטס, נפגוש בתרגילים הגורמים לנו לנוע בין הרפיה מוחלטת של העין (ראיה רחבה) למיקוד. על עצמי יכול אני להעיד שבשנה הראשונה של תרגול אינטנסיבי של ראיה רחבה, איבדתי 60% ממספר המשקפיים בכל עין! כבר שווה…
אם עד כה עסקנו רק בפן הפיזי של הראיה, כעת נעבור לנושא אותו אני מוצא מעניין יותר –
כדי לנסות ולהבין את השפעת סוגי הראיה השונים על המוח, בואו וננסה לחשוב מה אנו עושים, למשל, כאשר אנו עוסקים בפתרון בעיה…כל בעיה טכנית שהיא.
אנו חושבים, מתמקדים בבעיה, מנסים להתרכז, נעזרים אולי בכתיבה. במקרים רבים נצייר מין טבלאות בהם נרשום, לכאורה, נתונים רלוונטיים. רק שבדרך כלל נשארות הטבלאות כמסגרת די ריקה. לפעמים נעבור הלאה לשרבוט קווים וצורות ואפילו ציור.
איך כל האחרונים קשורים לבעיה ?
ובכן, כשאנו פותרים בעיות אנו משתמשים בדרך כלל ב"מוח שמאל", שבהגדרתו הוא קווי, אנליטי, מתמטי, בעל כישורי כתיבה ,שפה והמשגה. בקיצור – 1+1=4.34… מוח זה עובד טוב בסביבה ממוקדת ולכן הכתיבה והציור עוזרים לו, בעיקר מכיוון שאנו ממקדים את עינינו בקצה העיפרון.
באופן הסותר לכאורה את הכתוב מעלה, אם נבחן את היסטורית המדע, אותו אנו נוטים לזהות כקשור באופן ישיר למוח שמאל, נגלה שרוב התגליות הגדולות לא נעשו בעזרתו.
ארכימדס ישב באמבט ותוך מנוחה והרפיה הצליח להבין תופעה אותה ראה מין הסתם אלפי פעמים קודם; ניוטון הלך לטייל בגן, לתת מנוחה למוחו וכשישב מתחת לעץ ראה תפוח נופל וכך המציא את חוק התפוחים הנופלים; אינשטיין קיבל את נוסחתו המפורסמת בחלום, וכך גם פוענחה צורתה של הטבעת הבנזנית

אורוברוס – ההשראה לטבעת הבנזנית

הרפיה, חלום, אינטואיציה, יצירתיות, תפיסה חזותית הינן מתכונותיו של "מוח ימין". כשאנו משחררים את המיקוד אנו עוברים לעולמו של מוח ימין. יוצאים מעולם התוכנות הדו מימדיות האפורות, ועוברים לעולם הצבעים והמוסיקה התלת ממדית.
אם נחזור למדענים – למעשה, כשהפסיקו לחשוב, אפשרו למוח ימין לבצע את הקפיצה הקוואנטית אל מימד חדש בתחום עיסוקם שלא היה נגיש להם דרך מוחם ההגיוני.
אחת מתכונותיו הדומיננטיות של מוח שמאל היא הצורך להיות פעיל כל הזמן. כשאנו מבינים זאת אנו מתחילים לקלוט בתוך איזה "רעש רקע" אנו חיים כל הזמן… אנו חייבים להבין שאם לא נלמד לשלוט בו, לא נצליח להתחבר למוח ימין, שרק הוא יוכל להחזירנו למציאות החלום של אבותינו.
כל תרבות שהבינה אמת בסיסית זאת החלה להמציא שיטות שונות כדי לגרום למוח שמאל לחדול מהרעש. באופן כללי ניתן לקרוא להן מדיטציה, ונדון בהן ביתר פירוט בפרק אחר. אולם חשוב להבין שכבר המעבר לראיה רחבה מקשה מאד על יכולת החשיבה הקווית שלנו, ומאפשר לנו קצת מנוחה.
לפעמים, כשננוע בראיה רחבה נגלה שאנו חושבים בכל זאת –אנו בוהים. מה ההבדל? פשוט מאד – בראיה אנו פתוחים לעולם וקולטים את שאר התמונות שסביבנו, בעוד שבעת בהייה, אנו מסתכלים פנימה על מחשבותינו בלא לראות באמת את הסובב. אם אנו חושבים – אנו לא בראיה רחבה ואז כדאי שנעצור, ניקח נשימה, נרחיב את הראיה ונחזור לראות את העולם.
אנו יכולים לעקוב אחר התהליך התרבותי שהביא אותנו לאופן הראיה הנוכחי שלנו אם נסתכל על אדם מלידתו והלאה. תינוק נולד בלא יכולת מיקוד. סיבה אחת היא הצורך של העיניים ושל המוח להתפתח עד ליצירת תמונות ברורות (כך מסביר לנו המדע) אך בעיקר – היות ואנשים נועדו לחיות בעולם רחב.
מרגע הלידה מתחילה כל הסביבה לנסות לגרום לו להתמקד. אנו רוכנים מעליו, משמיעים רעשים מוזרים, מנסים לגרות אותו למיקוד ע"י תנועות חדות, הנקלטות, כפי שאנו כבר מבינים, במנגנון הראיה הרחבה שלו. לאחר מכן אנו תולים מובייל מוסיקאלי וצבעוני מעל העריסה ועל הדופן "אוניברסיטה" של פישר פריס.
היות ואנו סבורים שעד שלא יוכל הילד להתמקד לא יהיה מחובר באמת לעולם, אנו מנסים לתלוש אותו במהירות האפשרית מעולם הפיות בו הוא חי. כל זאת כדי שנוכל להרגיש שהוא שלנו ואיתנו. כל זאת היות ואיננו מוכנים לקבל את האפשרות שהוא מסוגל לחוות את המציאות אף ללא מיקוד.
כשנולד בני הבכור בלידה טבעית (אירוע חריג ומוזר, בזמנו) הוא שכב לאחר הלידה על בטנה של אימו בחדר אפלולי ושקט, וכשקירבתי אליו את פני – חייך אלי למרות שלא יכול היה לראותי (לפי הספר). מאותו הרגע המשיך לעשות זאת באופן שמאוד לא הלם את תיאוריות ההתפתחות הנורמאלית כל ימיו הראשונים, עד שאפילו אימי המדענית נאלצה להודות שמדובר בחיוך ולא ברפלקס לא רצוני.
תהליך המיקוד המונחה נמשך ומתגבר כשאנו לומדים שפה. בתחילה אנו שוכבים על גבנו ומתבוננים ב"דבר הזה עם הרבה הכול מיני האלה שזזים מעל הראש ומשמיעים קולות, עם הדבר הנעים שאני מרגיש שנושב לי על הפנים, ויש להם כל מיני דברים קטנים שמנצנצים באור…" ואז בא מישהו ואומר – זה עץ. זהו נגמר, אנחנו כבר יודעים, נגמר הקסם.
כל פעם אני נדהם מחדש איך אנשים המסתובבים ביער מסתפקים כה מהר בתיאור משהו במילים בלא שהם באמת חווים או יודעים עליו משהו. בשפות של לקטים-ציידים היה לכל מין של עץ שם ארוך ומורכב שתיאר את תכונותיו והתנהגותו. בשפות של עמי הצפון היו קיימים עשרות שמות לסוגי שלג שונים. אך אלו גם אלו לא הרחיקו מעולם אל ההפשטה הקיצונית ביותר של העולם מלבוש הקסם שלו – השפה הכתובה. בשפה הכתובה אנו לוקחים תמונה או מצב והופכים אותם לאוסף קווים ונקודות שאין שום קשר בינן לבין המקור (חוץ מבסינית!?) אם הגענו בתהליך הגדילה שלנו עד שלב זה – ניצחה החברה. הפכנו ליצור הנשלט ומנוהל ע"י מוח שמאל. אולם, לגבי חלקנו לפחות, נעצר התהליך תוך מרד עז וקולני של מוח ימין המסרב להיאנס ולהיכנע. אנו מסרבים לחבר את הצורות הקטנות והלא שייכות למילים ואז קוראים לנו דיסלקטים (מעניין לראות שבסין התופעה הרבה פחות נפוצה מאשר במערב. היות והשפה הכתובה שלהם היא שפת ציורים הדורשת פענוח גראפי, המבוצע במוח ימין – נשמר האיזון בין שני הצדדים). אם התהליך מציק לנו עד כדי כך שגם גופנו לא מסכים לשבת 12 שנים X 8 שעות ביום של אונס הנוגד את טבעו המבקש לנוע, לרקוד, לטפס, לעשות… קוראים לנו "בעלי הפרעות קשב וריכוז".
את הרוב מצליחה המערכת "לתקן", היות והמסר הוא שלא תוכל לחיות בעולם השמאלי עם מוח ימני. החלק הקטן של בעלי המזל המכירים ביתרון "הנכות" שלהם, הופכים למנהיגים פורצי גבולות, אומנים ואנשי חזון והגות המובילים את צבא הרובוטים השמאליים הנע בעקבותיהם – לכודים בחשיבתם המרובעת בלא לפרוץ גבולות.
אולם יותר מהכול, הפן המעניין ביותר של ראייה רחבה הינו העובדה שאם נישאר במצב זה בדרך קבע, נתחיל לראות בקצה תחום הראייה שלנו תנועות וריצודים לא מוסברים. כמובן שאם נתמקד בהם, כפי שנרצה לעשות, ייעלמו כלעומת שבאו. אך אם נוכל להמשיך, להתמיד בראייה הרחבה ונסובב את ראשינו ללא מיקוד, אנו עשויים לגלות עולם של צורות וצבעים הנמצאים בין ומסביב לכל הצורות הפיסיות שמסביבנו. אם נמשיך, אולי נראה אפילו זרימה המחברת את כל אותם שדות, ואם ממש נתמיד – אולי נצליח לחזור לעולם הפיות והשדונים ממנו גורשנו בילדותנו, ממנו גורש המין האנושי בצעירותו. אנחנו לא לבד בעולם. עלינו רק לפתוח עיניים ולהתחיל להסתכל במציאות. לזמן קצר כדאי לוותר על ה"סרטים". אחר כך נוכל לבחור.

הקשבה

כל דבר הנע בעולם משאיר סביבו טבעת, או אם נרצה- מתחיל גל הנע לפניו ואחריו. אפשר לדמיין זאת כמו בריכה שקטה אליה מושלכת אבן. הגלים מתפשטים בטבעות סביב נקודת הפגיעה, מגיעים לקנים הצומחים ליד המים ויוצרים גלים סביבם. גלים אלו מהדהדים עם הגל הראשי, ביניהם ועם החוף, עד שההפרעה נעלמת והבריכה שקטה שוב. אחת ממיומנויות החיים החשובות ביותר לאיש היער היא הקשבה.
הקשבה היא היכולת לקרוא את המתרחש בעולם. טום מספר שיום אחד, בעת שישבו ליד המדורה, הפסיק 'מתגנב לזאב' את התעסקותו בארוחת הערב ואמר, "נכד, שועל יצא לציד מעבר לרכס השלישי מדרום". טום, לא מאמין, שאל- "אבל איך אתה יודע?" התשובה הייתה: "שאל את העכברים…"

כשהשועל יוצא ממאורתו, הוא משאיר סביבו טבעת. הראשונים להגיב יהיו בדרך כלל העורבנים או הסנאים האדומים – שני יצורים שונים אך דומים לחלוטין בנחישותם להפריע לכל צייד ביער, אף אם אינו מאיים עליהם ישירות. הם ירדפו אחרי כל אדם או חיה הנעים בטריטוריה שלהם, צורחים, יורקים, משליכים אצטרובלים. בקיצור, מוודאים שכל היער ידע על התנועה. במרחק מה משם יישמע האייל הרועה באחו שבעמק את המהומה, ויבין שטורף קטן נע ביער. למרות שאין זה מאיים עליו באופן ישיר, יבחר אולי להתרחק מההמולה במהירות הגדולה מעט מה"מהירות הטבעית" של השטח (ראה פרק הליכה). בקצה האחו יראה אותו הארנבון שעל המשמר, ויבין מיד לפי הקצב ולפי שיירי הרעש מהיער שמדובר בטורף שבהחלט מהווה סכנה למשפחתו. הוא ישמיע את תיפוף האזעקה, דבר שיגרום לכל הארנבונים להפסיק מייד את אכילתם ולברוח לתוך היער אל המאורה. הציפורים ניזונות הקרקע שבדרך יראו אותם ויזנקו לביטחון הענפים, צורחות "שועל, שועל, תודיעו לכולם, תברחו!"
הגל ינוע בזווית של תשעים מעלות מנקודת ההתחלה, יתקדם קדימה, ולמעשה הוא נוצר כל רגע מחדש כשהשועל מתקרב וגורם לבעלי חיים חדשים לדווח עליו באופן אישי.
מעניין מאוד לראות שגם בעלי חיים שאינם מאוימים באופן ישיר על ידי השועל ישתפו פעולה בהעברת ההודעה. הסיבה היא שבכל הקשור ב"התראת טורפים", משתפים ביניהם פעולה כל בעלי החיים. כולם תלויים ביכולת לקבל את המסר כבר מטווח רחוק, שאם לא כן, יהיו כל הזמן בחרדה הנובעת מהצורך לסמוך רק על חושיהם הם… מצב שאינו משאיר הרבה זמן לכרסום עשב או לאיסוף זרעים.
יום אחד ישב אחד מתלמידיי ליד המחסה בו גר במדבר. היות וגר שם מספיק זמן, ומאחר וידע להקשיב לציפורים, שמע את ידידו שחור הזנב מתחיל לצעוק "נחש, נחש!" הוא תהה מה התועלת בבלגן היות ולדעתו לא היה בסביבה אף בעל חיים נוסף אותו היה אפשר להזהיר או להזעיק… כמה שניות לאחר מכן צנח צל מהשמיים, וכשהתרומם, פרפר הנחש בציפורניו של חוויאי.
המפתח העיקרי לחיבור לעולם ולקריאת הטבעות הוא הציפורים. אם נדע להקשיב להן ונבין את שפתן, נדע להבדיל בין חתול, שועל, נחש, נץ או אדם מתקרבים. אם נקשיב ממש טוב, נוכל לדעת אם מתקרב אדם בודד, קבוצת אנשים או אדם עם כלב. חשיבות הציפורים הינה רבה כל כך, ש 'מתגנב לזאב' אמר- "אם אתה פוגש שמאן, בחן את יכולתו להבין את שפת הציפורים. אם אינו מבין אותן, ברח ממנו – כי אין סיכוי שיוכל להבין את שפת הרוחות".
למהירות בה נעה ההפרעה ביער יש השפעה רצינית על הטבעת. כדי להבין זאת יעזור לנו בשלב זה אם נדמה את הטבעת לגל הנוצר לפני חרטום אוניה – מעט לפנים והרבה לצדדים ומאחור.
אדם ההולך ביער בקצב של מטייל רגיל, ישאיר סביבו טבעת שקוטרה כ-25 דקות, הוא נמצא כ-5 דקות מגל החרטום, ראש הטבעת, וגורר אחריו הפרעה של עוד 20 דקות. כלומר – אם אתם עומדים ביער וסומכים על כך שתשמעו את הגל – תדעו על בואו 5 דקות לפני שיגיע… כמובן שהטווח גדול בהרבה אם אתם מרחיבים את המודעות שלכם ומקשיבים למרחק. חשוב להבין, שעד שתדעך ההפרעה אנו עלולים להמשיך לחשוב שמשהו מתקרב, במידה ואנו לא מבינים שמדובר בגל – עם חזית, ראש, ואחורי הגל, הנשמעים כל אחד אחרת! כשאדם רץ, גודל הטבעת יהיה זהה, אולם הוא נמצא רק כדקה לפני ראש הגל- האזעקה לא מספיקה להתקדם במהירות רבה ממהירות התנועה שלו. כשאנו נוסעים באופני הרים, נגלה שכמו מטוס המשיל את גל ההדף הקולי מכנפיו ויוצר בום על קולי, אנו נעים לפני הטבעת. אנו נעים כה מהר עד שההתראה על התקרבותנו מגיעה אחרינו. דבר זה יוצר מצב מוזר בו אנו מצליחים לראות ולהפתיע יותר חיות כאשר אנו על אופניים, מאשר כאשר אנו בתנועה רגלית. היות והחיות בונות על התראה שתגיע מרחוק, הן לא מודעות מספיק לרעש הקל שמשמיעות האופניים, וכך, אם היינו ציידים, הן היו מוצאות את עצמן בסכנה קשה.
אם הבנו כל מה שנאמר עד כה, הדבר המדהים ביותר הינו העובדה המביכה שיכול להיות שמעולם לא שמענו את השטח בלי ההפרעה שיצרנו כשהגענו אליו, שכן הדרך היחידה לעשות זאת היא להגיע לנקודה כלשהיא ולהישאר שם מספיק זמן ללא תנועה, נטמעים בשטח, עד שתדעך הטבעת… אם נעשה זאת מספיק פעמים נגלה שגם ללא הפרעה חיצונית ישמע העולם שונה בזמנים שונים כמו עונות השנה, מזג אוויר, טמפרטורה ושעות היום. כדי להגיע לרמה סבירה של קריאת הטבעות, נגלה שאנו צריכים לשבת באותה נקודה במשך שנים, עוקבים אחר השינויים העדינים ולומדים לזהות את שלל התגובות השונות של כל אחת מהציפורים בכל מצב משתנה.
המקום שמאפשר לנו לעשות זאת נקרא פינת ישיבה. הכוונה היא לנקודה ביער, בשדה או בחצר, אליה נוכל להגיע באופן קבוע לאורך זמן. יתרונה בעצם היותה מוכרת לנו ברמה שנוכל לזהות כל שינוי קטן. יתרון נוסף הוא העובדה שאנו הופכים עבור "דיירי הסביבה" לחלק מהשטח גם בלי הסוואה, הסוואת ריח וכל מיני תרגולות שנאלץ לנקוט כדי להצליח להיטמע בשטח אחר. כך נמצא עצמנו יושבים וצופים בשועלים ונמיות נעים בשביליהם, בחזירים נוחרים בסבך, ובשלל הציפורים והמכרסמים העוסקים בענייניהם במרחק אפסי מאיתנו. במצב זה, לא רק שנשמע כל הפרעה, אלא שנוכל גם לראות את מקורה וכך נלמד לקשר בין המקור לאופייה המיוחד.

צילום: חדוה שפרעם

כמה רחוק אפשר להגיע עם הקשבה? בדרכו למחנה של 'מתגנב לזאב', החליט טום לשים מלכודות לארנבים כדי לצוד אוכל לסוף השבוע. כשהגיע למחנה, אמר לו 'מתגנב לזאב': "נכד, התכונן לסוף שבוע רוחני". טום החוויר – רוחני משמעו בצום, ואם כך, מה יעשה עם הארנבים…? בהיותו ילד, לא ידע מה לעשות ואיך לספר לסבא על המלכודות. כעבור כמה שעות של עבודות מחנה משותפות והכנות לסוף השבוע, אמר לו סבא: "נכד, המלכודת הראשונה שלך לא הוסוותה כראוי והארנב ברח. השנייה פעלה, אולם לא הצבת את הפיתיון בזווית נכונה והארנב ברח." טום היה המום – הרי המלכודות היו במרחק קילומטרים מהמחנה והוא וסבא היו כל היום ביחד. הוא רץ כל עוד רוחו בו לבדוק מה קרה, ולפי העקבות באזור המלכודות גילה כמובן שסבא צדק! כשהגיע חזרה למחנה, רץ ל'מתגנב לזאב' ושאל, "אבל, איך ידעת, סבא?" התשובה הייתה: "אם נמלה הולכת לך על הרגל, אתה לא מרגיש בה?"

===========

תרגילים –  

ראיה רחבה:

  1. צאו החוצה
  2. עימדו התבוננו קדימה ללא מיקוד בין ידיים מורמות לפנים
  3. התחילו להזיז את הידיים לצדדים ונסו להמשיך לראות גם לפנים וגם את הידיים. אתם יכולים להגיע ל]פריסה של 200 מעלות
  4. אל תשכחו להרפות את העיניים ואת הפנים וכמובן לנשום
  5. אתם בראיה רחבה – נסו להרגיש את ההבדל בחוויית הקיום במצב זה
  6. אם אתם מאומצים – נוחו ונסו שוב

 

שמיעה – פינת ישיבה:

  1. מיצאו פינת ישיבה קרובה מספיק שתוכלו ללכת אליה כל יום – עדיף פינה בשולי הדשא על זולה מגניבה במרחק 1/2 שעה נסיעה
  2. לכו אליה בהליכה איטית מאד  בראיה רחבה
  3. שבו, הרגיעו את עצמכם בצורה כל שהיא של מדיטציה קצרה, נישמו והתחילו להקשיב ולהסתכל סביב – מקשרים בין המראות לבין הצלילים.
  4. עיצמו עיניים ונסו למפות את השטחו סביבכם רק בעזרת השמיעה
  5. הישארו בנקודה לפחות 1/2 שעה כדי לשמוע את צליל היסוד של השטח ללא הפרעתכם…
  6. חיזרו על כך שנתיים בכל עונות השנה ושעות היום……..

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. רמי אבירן

    מאלף.ודורש קריאה שניה לפחות

    13 באוגוסט 2012 בשעה 10:44 pm

  2. ליאור טנטרה

    מאמר מבריק…ככל שחושינו מתחדדים כך המציאות הנגלית לחושינו אף היא גדלה….יותר אור ופחות חושך, יותר גילוי ופחות הסתרה… נהניתי לקרוא ולהחכים! תפיסת המציאות היא אחד הנושאים הכי אהובים עלי ואני שמח שהארת את עיני בעוד מספר זויות…אהבתי!

    17 באוגוסט 2012 בשעה 5:42 pm

  3. פינגבק: מדיטציה | מצב האפס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s