הבלוג של עופר ישראלי

הגרסה האחרונה

אש

"האדם גילה את האש, המציא את המכונה, גילה את האנרגיה הגרעינית המשחררת אש מהאין חומר, והשמיד את העולם… הבודדים שנשארו המשיכו לחיות כי התחברו לליבם, וגילו מחדש את האש האמיתית." (פילוסוף עתידי)

לילה. אנחנו נכנסים אל תוך הלהבות בתקווה שנוכל לעשות משהו. אני, שהתנדבתי, וקומץ כבאים שהיו עייפים מכדי להגיד לי לא, או לתהות האם אני מבוטח, ובכלל…

הם עובדים על השריפה מאתמול, מצליחים למנוע ממנה מלעבור את הוואדי. אין להם מה לעשות חוץ מאשר להסתכל באדישות עייפה איך עוד הר ועוד חלקת יער מתפוצצים בלהבות. האש יכולה לדלג מאות מטרים בעזרת "צמרות מעופפות", שניתקות ומתרוממות כמו בליסטראות אש, נישאות על זרמי אוויר הנוצרים בכבשן של 1000 מעלות. בשלב זה רק משוגע יתקרב לאש בלי דרך מילוט וודאית, שכן הלהבות עלולות לאגף מכל הכיוונים. מטוסי הריסוס מפזרים את ענני החומר הוורוד ובורחים מהעשן, ואנו נשארים למטה בלי לראות שום שינוי…

בלילה מבינים הכבאים שאין ברירה, ונופלת החלטה: נוסעים אל תוך האש. אחרי כמה מאות מטרים נשמעת חריקה איומה והכבאית נעצרת. הגיר התפרק. כמה אפשר להמשיך ולדרוש מכבאית נאמנה בת….25! כבאית נוספת מגיעה, אנחנו מצטרפים לצוות שלה וממשיכים במעלה ההר. עוברים 500 מטר והלא יאמן קורה – גם היא נתקעת. בכבאית השלישית נשארים רק הנחושים, השאר מנצלים את מה  שנראה כמו אזהרה ולא עולים.

אנו מגיעים אל עולם שחור. גחלים לוחשות מכל עבר ועצים בוערים בעדינות – האש כבר עברה הלאה, אולם אנו נשארים ומנסים למנוע ממנה מלהתלקח שוב, נעים בתוך עולם קשה, חם, ונטול אהבה. כל אחד מסוגר בעצמו ועסוק במחשבותיו, התקשורת היחידה בינינו נעשית במשפטים קצרים וברורים. צינורות, מים, צינורות, מעבר נקודה, ניסור עצים מפוחמים …. אנו ממשיכים כך עד הבוקר, אליו אנו מגיחים כמו רוחות רפאים מן השאול – פנים שחורות, עיגולים לבנים של שפשופי ידיים סביב עיניים אדומות ודומעות.

כמה פעמים כבר כיביתי שריפות שנולדו מטיפשות? הפעם היו אלה חיילים שירו לשדה קוצים של סוף הקיץ. לפני כמה שנים – מטיילים ששפכו את תוכו של המנגל הלוחש לתוך שיח והלכו (הרי לא יפה לשפוך באמצע השביל), ולאחרונה הנורא מכול: הצתות מכוונות – הרוג את הטבע המשותף לכולם וכך תתנקם באויב…

המשותף לכל המקרים הללו הוא שבכל אחד מהם האש נדלקה בשל שילוב של הזדמנות ושדה אנרגטי.

מכל האלמנטים – אדמה, מים, אוויר, ואש – האש אינה גשמית. היא  גם הקלה ביותר ולכן מושפעת בקלות יתירה משדות אנרגטיים אנושיים. במקום ספוג שנאה ותוקפנות כמו ישראל, מצליחה האש המתקיימת בשדות לא מאוזנים אלו להתחמק לעיתים תכופות, ולדרוש את כבודה כישות חיה. לא מקרה הוא שלאחר שריפה ארוכה מופיע גשם חזק שאינו בעונתו, לעיתים לא צפוי, , ומאזן את העולם. הרי בשביל גשם טוב צריכה האש שבשמש לעבוד יחד עם המים שבים והרוח שבאוויר.

לאחר שנים של שיחות עם מדורות לילה, מדורות בישול, ומדורות עבודה – חשבתי שאני מבין את האש די טוב. אולם רק מדורת-מחמד לימדה אותי שיחה עם אש מה היא…אני יושב לבד בלילה ליד מדורה שהגדול במקלותיה בגודל עיפרון. המשימה היא להאכיל את האש באצבעות – דבר המתאפשר בגלל גודלה המיניאטורי – ולהתחבר ל"מהות" שלה. המהות הינה אותה אישיות אנרגטית שיש לכל דבר בעולם. אישיות שהיא מעבר לאישיות תוצר האגו, האישיות האמיתית המבוטאת בשם האמיתי… שם שרק שמאנים, קוסמים, ואנשי עוצמה ידעו בעבר, ובידעם אותו קנו את היכולת לתקשר עם הדבר ולפעול עליו.

אני מדבר עם האש, מאכיל אותה כמו חיה קטנה. ובתמורה, היא מנשקת את אצבעותיי ומחממת אותי בליל החורף הקפוא, כפי שאחיותיה עשו משך אלפי שנים עבור סיירים אינדיאנים שהיו מדליקים מדורות כמו זו, עוטפים אותן בגלימתם וישנים בכריעה מעליהן. אני מספר לה על עצמי, שואל שאלות, מתייעץ,  וחש הקשבה עמוקה. אני מקשיב וחווה תקשורת שמעבר למילים. אני שומע סיפורים על זמנים רחוקים ואנשים אחרים שחיו בערבה הרחבה בה אני נמצא, אנשים שידעו לכבד את האש, להשתמש בה לצרכיהם ולהודות לה בחרדת קודש, כמו לכל כוח בורא אחר סביבם.

אני מבטיח לאש שלעולם לא אדליק או אכבה מדורה כלאחר יד, מבטיח להדליק מדורות טקסיות שיזכירו לי ולאנשים סביבי את מקומה המכובד והחשוב בחיינו.

מתעורר בי הצורך במציאת כלים להתמרת אש אגרסיבית לאש יוצרת ואסרטיבית . הכלי הטוב ביותר למטרה זו הוא חרב… אני מעמיד אדם מול קבוצת אנשים החוסמת את דרכו אל מה שהוא מגדיר כמטרה חשובה. אני מנחה אותו לדמות שהקבוצה היא המכשול העומד בדרכו ומונע ממנו להשיג את מטרתו ושינסה "לפרוץ אותו".  הוא מנסה לעבור בכוח אך ללא הצלחה רבה, שכן הקבוצה מפעילה "כוח סביר" ומתנגדת.  בשלב זה עליו לעצור, בעזרת הדמיה קצרה לשאוב כוחות מכל הסובב אותו. ולבסוף להשתמש בחרב כדי להתחבר לכוחו – הוא מניף אותה מול הקבוצה ו"חותך" את המכשול. לאחר שמניח אותה, הוא עובר דרך האנשים כסכין בחמאה, הם פשוט לא מסוגלים לעצרו… זה עובד – אפשר לקחת אפילו את האגרסיביות של האש ולהשתמש בה לצרכים טובים!

ואז מגיעה שוב שריפה, השריפה הגדולה באמת – בכרמל. אש המולך לא תכבה מעצמה, הפעם היא צריכה גם קורבנות אדם כדי להתרצות. גם לאחר השריפה הזו מגיע הגשם והפעם ברורה לי חובתי. ביום מולד האור – היום הקצר שאחרי השריפה, 21 בדצמבר, אני מצליח לארגן טקס המוני המזמן מעגל ענקי של מדורות סביב אזור השריפה, מעגל המורכב ממעגלים של אנשים, מורים ותלמידים של "לימודי החיים", שבאו מכל רחבי הארץ כדי להזכיר לאש שאנו מכבדים אותה וכך גם נמשיך.

הסדר חוזר על כנו… עד מתי?

יש הטוענים שהקו שהפריד את האדם משאר היצורים החיים היה המהפכה הלשונית. השפה אפשרה לבני האדם ליצור שיתוף פעולה בקהילות גדולות. יש הטוענים שהקו שנחצה היה הקו הטכנולוגי – יכולתו של האדם להתאים את סביבתו לצרכיו (או לנסות לעשות זאת עד שיגלה שהשיג את ההיפך).

לאורך ההיסטוריה האנושית היו תרבויות שהצליחו בזמן קצר יחסית להזיק למערכת האקולוגית שלהן עד לרמה שזו חדלה להיות "תומכת חיי אדם". ברוב המקרים חוסלו תרבויות אלו יחד עם המערכת שבה חיו, מותירים אוסף של שאלות לא פתורות בצורת ממצאים על תרבות שנעלמה בבת אחת… את  זאת הצליחו לעשות אך ורק באמצעות המוח שלהם, קצת כלי צור וכמה חניתות. לכן הדיון על הגדרת המונח "טכנולוגיה" הוא מורכב. חיות רבות משתמשות בכלים – שימפנזים משתמשים במקלות מסוגים שונים, דורסים משתמשים באבנים כדי לפצח עצמות ועוד. נקודת המהפך עבור תומכי תיאורית הכלים הייתה צריכה להיות הנקודה בה החל האדם להשתמש בכלים המאפשרים לו לפעול מעבר לכוחותיו הפיזיים: המצאת מטיל החניתות אטל-אטל או המצאת הקשת דורות רבים אחר כך. ואכן, כלים אלו הופיעו יחד עם שינוי אופן השימוש באלמנט אותו ביית האדם מליון שנה לפני כן – האש.

עד שפגש האדם את האש הייתה השפעתו מוגבלת. סוגי מזונות רבים, כמו זרעים מכילי חלבון ועמילן או אפילו בשר, היו חסומים בפניו. הוא היה כלוא בדיאטה מעוטת קלוריות שלא אפשרה לו להעמיד צאצאים רבים ובריאים, ולכן יכולתו הפוטנציאלית להזיק לסביבה הטבעית במהירות – הייתה קטנה והפיכה.

אולם גם אחרי המפגש עם האש, ולמרות הכוח האדיר הגלום בה, המשיך האדם לחיות באיזון שנים רבות, על כך דיברנו כבר בפרקים קודמים. מה הפך פתאום את השילוב אדם- אש להרסני?

אש – אפילו לפיזיקאים קשה להסביר בדיוק מה היא. מדובר בתופעה אנרגטית המתרחשת כאשר גזים לוהטים משנים את מצב הצבירה שלהם, משחררים חום ואור ונראים כמו… אש.

אם נבחן את התופעה כתופעת שחרור אנרגיה האצורה בחומר, נגלה שהאדם אינו הראשון שלמד להשתמש באש לצרכיו, או כדי לברוא מציאות חדשה בעולמו.

הראשונים שלמדו את השימוש באש היו הצמחים! כזכור, הצמחים אוספים לתוכם את ה"אש" – אור השמש – מלמעלה, ואת החומרים הדרושים להם מלמטה. על ידי הפעלת האש על חומרים אלו ושחרורה מחומרים עתירי אנרגיה בשעת הצורך הם "בוראים" מציאות. הם בראו את העולם שאנו מכירים, ובזכותם מתאפשרים חיים על פני כדור הארץ. למעשה, אפשר לומר שבמשך תקופה ארוכה מאד היו העצים היצורים המתקדמים ביותר בעולם, הן ברמה הפיזית והן ברמה האנרגטית – משלבים בין שמיים וארץ ויוצרים חיים. הופעתן של החיות לא שינתה מצב זה באופן משמעותי, שכן ללא הצמחים לא היה להן קיום והשפעתן על הסביבה הייתה הפיכה.

ואז הופיע האדם.

בסיפור המיתולוגי המוכר (כמו באחרים מוכרים פחות) גונב פרומתאוס את האש מהאלים ומביאה לבני האדם. הוא נענש על כך קשות, היות והאש היא סמל – היא אינה עוד כלי סתמי, אלא הכוח לברוא, הכוח לעשות אלכימיה – לבצע טרנספורמציה, ולכן היא כה מסוכנת בידיים הלא נכונות.

כפי שנאמר בפרק קודם, וסליחה לקורא המתמיד על החזרה הקצרה, אם נקרא את סיפור הבריאה התנכי בפירושו האיזוטרי נמצא בו עדות לכוחות הבריאה של האדם ולסכנה הגלומה בהם. אלוהים מעביר לפני האדם את כל החיות לראות "מה שם יקרא להן" (אברא כדברה), ועל ידי כך יגשים אותן בחומר: יעבירן ממהות אנרגטית – ליצור בשר ודם (מעניין שהזכות לפעול בצורה דומה על ממלכת הצמחים לא ניתנה לאדם – שכן הצמחים בוראים בפני עצמם!).

 בהמשכו של אותו הסיפור אנו פוגשים את חששם של המלאכים מהאדם הבורא, שעלול לחשוב שהוא "אחד מהם" בחלקו עימם את הכוח האלוהי. כאן כבר יש רמז למקור הסכנה האפשרית – אשליית החכמה הנובעת מעץ הדעת  משולבת בכוחות הבריאה. ואכן, בעזרת האש הצליח האדם לראשונה לרכז חומרים המופיעים בדרך כלל בצורה מפוזרת ומאוזנת בטבע, והחל להשתמש בברזל. משך תקופה ארוכה הייתה איכות הברזל אבן הבוחן לכוחה של תרבות.

מנקודה זו ועד למהפכה התעשייתית, ועד בכלל, ניתן לראות את עליית יכולת הנזק הסביבתי שלנו כפונקציה ישירה של כמות האנרגיה – אש – אותה אנו מסוגלים לרתום לצרכינו.

 * קריאה מומלצת: ספרו של טום הרטמן – The Last Hours of Ancient Sunlight

גם בתרבויות של הלקטים-ציידים היה מקום חשוב לאנשים שידעו לקחת את קסם האש ולעבוד עימו.  אלו היו אנשי הסגולה של השבט. הם ידעו שחומר הינו מלכודת לרוח, או אם תרצו "רוח מכווצת". הם ידעו שהאש האצורה בגופם מסוגלת לתת להם כוח בריאה רוחני השווה לזה של החזק במלאכים. מתוך ידיעה זו עסקו בתרגול עצמי והכשרה שנמשכו שנים, בסופן הגיעו לרמה בה יכלו לשלוט בחומר ולהמירו לאנרגיה לצרכיהם. אנשים אלו ביטאו בעצם קיומם את סופו של המסע הרוחני של הבריאה – מסע שהחל עם ניתוק החומר מהרוח לפני מיליארדי שנים, עת החל היקום להתכווץ ולהתגשם –  והסתיים עם הגיעו של האדם למצב בו הוא יכול להשתמש בחומר ולהפוך אותו מחדש לרוח על פי צרכיו.

ניתן להניח שידיעה זו, של מהות האדם כקוסם, הייתה הבסיס לדתות שהתפתחו בתרבויות אנשי האדמה. דתות שבמרכזן יכולתו וחובתו של כל פרט לעבור תהליך המלבה את האש שלו עד שיהפוך לסופר נובה…

כמובן שאדם הלוקח אחריות מסוג זה הינו אדם חופשי היכול לנוע בעולמות החומר והרוח ללא תלות בכוחות חיצוניים או בתיווך. לכן ברור מדוע עסקו כל הדתות הממוסדות הגדולות בחיסול אנשים אלו בכל מחיר – אם האדם חופשי לנוע, אין יותר צורך במתווכים.

כל מי שניסה אי פעם את ידו ביצירת אש "יש מאין", ללא גפרורים או מצית, יכול להעיד שמדובר בקסם. בשביל שקסם יעבוד צריך לבחוש את כל המרכיבים כראוי…

…אני ופרנק נמצאים בתחילתו של VISION QUEST /הישרדות שימשך שבוע. המטרה היא להתחבר לעצמנו ולעולם. בלי מילים, תוך תנועה העוסקת בצרכינו היומיומים בלבד – מחסה, אש, מים, אוכל – נהיה במצב הקשבה תמידי שיאפשר לנו לראות את הסימנים והסמלים שתשלח לנו הרוח הגדולה באמצעות שליחיה – החיות, הצמחים, המים, השמש.

אנו נמצאים ביער, בחוף המזרחי של ארה"ב. העונה – חורף. מסביב שלג והטמפרטורה כ-15מעלות.

בעזרת קשת וחיצים מיצור עצמי שהבאנו עימנו הצלחנו לצוד אייל. יהיה לנו מספיק אוכל לשאר השבוע. פשטנו את עורו והשתמשנו בו לבניית אוהל קטנטן, המתאים בדיוק להכיל את שנינו. העור קפא במהירות בצורה שעיצבנו אותו, ועליו העמסנו שלג בכמות שהביאה את הטמפרטורה בפנים לסביבות ה-0… נצליח להסתדר עם שק שינה. ואז, לאחר שגמרנו לפרק את הבשר במהירות שיא בטרם יקפא, התחלנו בהדלקת אש לבישול.

האינדיאנים השתמשו במגוון טכניקות לבישול ולצלייה, אולם בתנאי מחנה היה מקובל להשתמש בבישול "ארוך, מחטא ומרכך" של נזיד שערבב את הבשר עם העשבים והזרעים, וכך אפשר היה לבשל גם את החלקים הפחות נחשקים בחיה כדי לנצל את מתנת הבשר עד תום. טרם המצאת קרמיקה עמידה לאש (שלא הומצאה בכל התרבויות) נעשה הבישול בכלי עץ שעוצבו ע"י שריפה בגחלים (חציבה ללא קרדום ברזל נמצאת בפסגת הקושי של עבודת עץ לא טכנולוגית, שכן שיני בונה היוו תחליף מוגבל…). האוכל הוכנס לכלי עם מים ואז היו מניחים בפנים חלוקי נחל לוהטים, מסוג שאינו מתפוצץ בקירור שכזה, וממשיכים להחליפן באבנים לוהטות עד שהושלם הבישול. לכל עקרת בית הייתה ערימת אבנים בגדלים שונים ויכולת תפעול מופלאה של הגודל והתזמון, המקבילה ליכולתנו לשלוט בעוצמת האש בכירת הגז הביתית שלנו…

להדלקת האש היו משתמשים באחת מעשרות טכניקות של הדלקה באמצעות חיכוך, שהיו נפוצות ברחבי העולם. ביניהן – מקדח קשת, מקדח יד, מסור אש, מחרשת אש, רצועת אש, ואפילו בוכנת אש –הבסיס להמצאת מנוע הדיזל! כל טכניקה הייתה מותאמת במדויק לאקלים ולחומרים שהיו מצויים באותה סביבה. המשותף לכולן, מלבד הפשטות והדיוק, הייתה העובדה שסימלו עבור המשתמש את יכולתו להיות שותף לבריאה – שכן להדליק אש = לברוא.

אחת הטכניקות המקובלות ברוב חלקי העולם הייתה מקדח קשת. חלקי המקדח סימלו את מיתוס הבריאה.

הלוח היה האלמנט הנשי, ה"אם", ובו חור שבתוכו הסתובב המקדח – האלמנט הגברי. הידית הלוחצת אותם מעל, הייתה האלמנט האלוהי היוצר, המביא זכר ונקבה ביחד ומאחדם לצורך יצירת ילדים. עוצמת הלחץ חשובה מאד: יותר מדי לחץ יוצר אבק עץ חום שאינו נדלק אלא פשוט טוחן את המקדח והלוח, כמו החיים הטוחנים זוגות רבים. מעט מדי לחץ יגרום בדרך כלל למקדח לעוף החוצה ולהפסקת החיבור. הקשת סימלה את ההתערבות האנושית בתהליך הבריאה, והמיתר המלופף – את האחווה האנושית הדרושה כדי לתת לקבוצה את הכוח לברוא ולתחזק מציאות. האינדיאנים משבט הסו היו אומרים שראוי לאדם שיבחר לו רק חברים שחיו חיים קשים, והקשיים חישלו אותם כמו מיתר המתלפף סביב עצמו. רק אם תלפף שני מיתרים כאלו אחד סביב השני תקבל חבל חזק… כמובן שניתן להשליך אמירה זו גם על מספרים גדולים יותר, עד לקבוצה שבטית – אם רוצים לדמות חבל עצום הבנוי מגידים רבים של חבלים קטנים. האמונה המקובלת הייתה שאויב לשעבר יהיה חבר נאמן יותר מאוהב שחברותו לא חושלה במאבק.

התמונה באדיבות דני וולפשטיין

רק אם עוצבו כל חלקי המקדח בקפידה ובהכרת תודה והופעלו נכונה, הצטבר בחריץ מיוחד אבק פחם – העובר. ברגע מסוים, כתוצאה מהחיכוך נוצר ניצוץ – הנשמה החודרת לחומר – והוא מצית את אבק הפחם והופכו לגחל לוחש. כמו כל תינוק, כך גם גחל זה זקוק לעריסה הבנויה מסיבים עדינים, כדי לרפדו ולאפשר לו לגדול. גידולו נעשה על ידי נשיפה הולכת ומתגברת – "נשימת החיים" –  על ערימת הסיבים עד שלבסוף מופיעה להבה….

בשל הכבוד לאלמנט הבריאה שבאש, גם כל תהליך איסוף העצים והכנת המדורה נעשה תוך התכוונות והתבוננות. כל עץ שנאסף והונח במדורה היה מלווה בברכה ותפילה. כיום מקובל ל להכין כך מדורה רק כאשר בונים מדורה טקסית, אולם אל לנו לשכוח שבשל קדושת האש הייתה התכוונות לטקס מלא בכל מדורה קדומה,  גם אם הייתה "סתם" מדורת בישול.

טקס הינו שילוב של פעולות פיזיות והתכוונות רוחנית. באין איזון בין השניים, לא תעזורנה המחרוזות והנוצות… באחת ההזדמנויות בהן בניתי עם אנשים אש טקסית, אספו המשתתפים עצים בהתכוונות רבה ובנו בית אש מושלם ומדויק בצורת טיפי, שבתחתיתו מקום לערימת מחטים לצורך ההצתה. לבסוף הועברה פנימה להבה שננשפה מגחל, אולם האש לא נדלקה… חסרו בה עצים בגודל הביניים, שבין המחטים לבולי העץ. לרוע המזל, ענפונים בגודל זה הרבה פחות אטרקטיביים לאיסוף כשרוצים להיות "רוחניים"… עבורי היה זה שעור מדהים על הצורך לשלב בין כל הרמות כדי שהאש תידלק. לא מספיקה התכוונות רוחנית אם אין עבודת הכנה פיזית, בכל הרמות, שתאפשר לאש להפוך ללהבה גבוהה ויציבה. הנצה בתוכי התובנה שהמדורה מסמלת את כוח הרצון המשולב בתכנון, התמדה ודחף פנימי – הדרושים כדי להוציא פרויקטים מהכוח אל הפועל.

מבחינתי – מדורה היא האנלוגיה הטובה ביותר לתכנון ובניית פרויקט: אם לא תאסוף עצים בכל הגדלים ותסדרם כראוי בערימות לצד המדורה, אתה עלול להיקלע לקשיי "תזרים מזומנים": כשפתאום תזדקק לענף בגודל מסוים מאוד כדי להזין את האש. אם מדובר בקיץ ישראלי אולי אנו יכולים להתעלם מהצורך לעבוד מסודר, אבל אם  העצים רטובים או קפואים, רק דיוק בתכנון עד לשלב בו נצית את האש יאפשר לפרויקט שלנו לצמוח כראוי. הרי ברור לכולם שלא נדליק גפרור ואז נלך לחפש עצים!? לצערי לא תמיד זה כה ברור…

אני רואה איך בעידן בו עיקר המאמץ הנדרש כדי להצליח בחיים מתבצע בקצות האצבעות המקלידות על מחשב או מסך טלפון, מתקשה הדור הצעיר לבנות ולהזין את אישו כדי להביא דברים לסיומם. מאז אני מוצא את עצמי אומר בהזדמנויות רבות:"אל תחפש את העין השלישית לפני שמצאת את הגרב השנייה!"

פרנק ואני בוחרים להדליק את המדורה שלנו במקדח יד שפועל בדיוק כמו מקדח קשת אבל ללא הצורך ביצירת מיתר. החיכוך מתבצע על ידי הפעלת לחץ כלפי מטה תוך סיבוב המקדח במהירות בין הידיים.

מדורת הטיפי שלנו כבר מוכנה כראוי, בתחתיתה עריסה רכה ומזמינה לתינוק הגחל שלנו. אנחנו קודחים בתורות. יוצרים גחל אחר גחל, נושפים אותם ללהבה בתוך הסיבים היבשים שהצלחנו לגרד מקליפות פנימיות של עצים, מניחים אותם במדורה והיא לא נדלקת… החיכוך מכסה את כפות ידינו שלפוחיות ההופכות במהרה לדם. אנחנו מתחילים להבין שאם לא נצליח להדליק את האש בפעם הבאה – נשאר בלי אש, ללא אוכל, קפואים במערת השלג שבנינו.

ואז מגיעה התובנה:הקור מסביב כה גדול, עד שללהבה הקטנה שלנו אין מספיק אנרגיה אפילו כדי לחמם ולהצית את מחטי האורנים היבשים, האמורים לקלוט את הגחל. אנו חייבים להצליח לשמר את החום מספיק זמן בתוך המחטים, לפני שיעלה למעלה אל האוויר הקפוא!

עם הבנה זו יצאנו אל השלג וניצלנו את האור האחרון לאסוף קליפות של עץ השדר (המוכר לקורא הישראלי בתרגומו המוטעה כליבנה), ובנינו לטיפי שלנו קירות אמיתיים – ממש כמו אוהל קטן. עכשיו יזכה התינוק שייוולד לנו לבית חם ואמיתי, ואם נחשוב על זה – הרי לא היינו מניחים תינוק בעריסה באוהל המורכב ממוטות בלבד בטמפרטורה של מינוס 15מעלות?

ניסיון אחרון ואנחנו מצליחים להדליק את המדורה. עוד שיעור נלמד.

חיזוי העתיד הינה אחת מהמשימות שכל אדם בר-דעת ינסה להימנע ממנה כמיטב יכולתו. זאת מהסיבה הפשוטה שבכל רגע נתון נמצאים בכפיפה אחת הרבה 'עתידים אפשריים'. למרות שאחד מהם הינו העתיד הסביר, קשה מאד להתחייב על כך שיהפוך להווה. אפילו העתיד הסביר הופך להווה-בלתי-ניתן-לשינוי רק בהווה.

במציאות האנושית כיום אנו נמצאים בצומת דרכים קריטית. הגענו לשלב באבולוציה האנושית בו שני כוחות שתמיד התקיימו ביקום סביבנו ובתוכנו, פועלים בשיא העוצמה בניסיון לקבוע "מי ינצח בסיבוב זה של הבריאה".

האחד הינו הכוח המכווֵץ,  החומרי, שברמת האש יופיע כאש שהיא אנרגיה בלבד, ללא נשמה או רצון עצמי, ולכן אש זו יכולה להמשיך ולחסל את העולם כולו עד תום מקורותיה במעמקי האדמה.

השני הינו הכוח הרוחני, המרחיב והשואף אל האור. כוח שברמת האש הינו אהבה, חיבור, ונשמה.

לפנינו שני 'עתידים אפשריים' ההופכים מול עינינו לסבירים: הפיכת האדמה למקום שאינו תומך בחיי אדם, או עתיד של התפכחות המין האנושי, וניסיון לחיים ביחד עם שאר המינים החולקים עמנו את הפלנטה.

באיזה נבחר? וכמה אש נהיה מוכנים להשקיע בדרך שבחרנו כדי להפכה למציאות?

בסיפור אינדיאני קדום מופיעים שני זאבים, שחור ולבן, הנאבקים זה בזה ומנסים לחסל זה את זה. "מי מנצח?" שואל הילד את אביו, "זה שאתה מאכיל." עונה האב.

תרגיל: 

אש מקודשת מול סתם אש –

  1. מצאו מקום פתוח היכול להכיל שתי מדורות.
  2. בנקודה אחת בנו סתם מדורה – נכונה טכנית אבל ללא שום מחשבה והתכוונות מיוחדת – מוכנה להצתה
  3. את המדורה השנייה תבנו בכוונה מלאה – ברכו והודו על כל זרד ומקל שאתם אוספים, הניחו אותם בצורה שמרגישה לכם טכסית, השאירו פתח להצתה בכוון אותו אתם רוצים להזמין אל המדורה שלכם…הכי חשוב – קחו את הזמן לעשות זאת כראוי!
  4. הדליקו את שתי המדורות , שבו והסתכלו על שתיהן, גם עם לבכם, והרגישו האם יש הבדל…
  5. אל תכבו אותן במים! תנו לכל הגחלים להיאסף ולהיגמר ואם יש צורך – כסו באדמה.

מים

אנחנו מיובשים! אנו הולכים כבר 50 קילומטרים בלילה וביום עם תרמילים של 20 קילו על הגב – עוד אחד מהמסעות המפוארים של "חבורת קדר", שהיו מתחילים במעבר לילי לא חוקי של הגבול הלא נראה בקו אל עריש-ראס מוחמד, אל תוך השטח המצרי, וממשיכים בטיול נהדר בעומק ההר הגבוה.

צילום: חדוה שפרעם

…המים נגמרו כבר בצהרים. המדבר לוהט מסביב, מייבש את הנשמה. אם לא נמצא מים נמות, או שננסה לשרוד מסע לילי של כמה עשרות קילומטרים נוספים. בפעמים הראשונות היינו לוקחים מספיק מים למסעות הגילוי שלנו אל ה"ארץ הלא נודעת"- האזורים בסיני שלא מופו באמת. אך ככל שעבר הזמן עלה ביטחוננו ביכולת לקרוא את השילוב שבין הטופוגרפיה ומפות גיאולוגיות בקנה מידה גדול. התחלנו להמר… הפעם אנו מהמרים בגדול: בנקודה מסוימת אמורה להימצא 'תמילה' – בור מים בדואי חפור בחול. למרות שמדובר בניחוש בלבד, אנחנו מחליטים שיהיו מספיק מים להמשך. אנו מגיעים לנקודה בשארית כוחותינו. לא יכול להיות שזה כאן… יבש לחלוטין. האם באמת יש מים בתוך החול היבש?! אנחנו לא יודעים להריח אותם כמו שבטים מסוימים באפריקה, לא שומעים את קולם מדבר אלינו. בלית ברירה אנחנו מתחילים לחפור, בידיים, בציפורניים זבות דם. מתייבשים והולכים. כעת זה כבר הכול או לא כלום: לא נצליח לצאת משם. בזבזנו יותר מדי זיעה יקרה תוך כדי חפירה.

לאחר כמה שעות של חפירה ודיפון באבנים אנחנו מגיעים לבוץ רטוב. ניצלנו. אני חש הקלה רבה, אבל גם מרגיש טיפש – למה להמר אם אין לי את החיבור הבסיסי למים שמאפשר לי למצאם? אם אני איש שטח, אני חייב לגלות איך אוכל להתחבר אליהם.

החיפוש מתחיל…

אני מבלה שעות במפגשים עם מים – נהרות וחופים הם בית הספר הנפלא ביותר שמצאתי במסעותיי… כשאני מתבונן במים זורמים אני יכול להבין את החיים. המים מייצגים עבורי את כל היצורים החיים. כולם נעים בנתיב המעגלי הבלתי נמנע, מהמקור אל הים הגדול.

מעולם לא נגמרו השיעורים החדשים שאני מקבל כל פעם שאני מקדיש את הזמן לשבת, לשאול שאלה ולחכות בשקט לתשובה.

הפעם, לאחר שהתמקמתי על סלע הצופה על אשדות הנהר ההררי, אני שואל על "כוח החזון להניע אנרגיה ממקום למקום".

הנביעה שלהם הייתה באגם כחול וקפוא. מאלו שיפגוש המטייל בפסגות ההרים הגבוהים – ממש מתחת לקרחון. צבעם הכחול של המים באגם הוא שיקוף של צבע השמים… צבעם האמיתי שקוף ומשקף.

באגם העמוק יכולים המים לשהות תקופה ארוכה מאד. למעשה – אולי אפילו לא ידעו על קיומו של הנהר היוצא מקצה האגם, לא כל שכן על הים הגדול במורד הזרם. טיפות המים נעות בעצלתיים ופתאום מוצאות עצמן בתחילתו של זרם הסוחף אותן למסען – אל הים. אל ההתמזגות הטוטאלית.

אני יושב על שפת הנהר ומתבונן בדגם הזרימה המשתנה לנצח במים המפכפכים בין הסלעים. בהתבונני, אני יכול להבין את השפעת כמות המים – רמת החיבור לחזון, הכוח המניע – על יכולתם של המים להתמודד עם המכשולים בדרכם, מציאות החיים.

כמות המים תכתיב אם בהגיעם לסלע יעקפו מימין או משמאל… לא משנה, מה יש בצידו השני של הסלע, התוצאה תהיה מערבולת, קצף, חוסר שקט, הנובעים מאי-חיבור זמני בין רבות מהטיפות לבין הזרם, וכתוצאה מכך חוסר יכולת לבחור בכוון זרימה משותף. אולי תוצאותיו של חילוק הדעות שגרם לפירוד לפני הסלע…

לעומת זאת, אם הכמות גדולה מספיק – יוכלו המים לעבור על פני הסלע. כל שייווצר הוא גל קטן המסמן את מקום המכשול והמים ימשיכו בדרכם.

ככל שנרגע הנהר ומתרחק מדחף הנעורים של לידתו בהרים, יופיעו יותר בריכות רדודות וגדות חול רחבות, מאטות-זרימה… בריכות אלו הן מלכודות נעימות וחמימות העלולות לגרום לטיפה לעצור במסעה, אולי אפילו לפרק זמן ארוך מספיק כדי לשכוח את כל סיפור המסע… למזלה של הטיפה, בשלב זה תאדה אותה השמש הרחומה, וכך תזכה לסיכוי נוסף כשתרד כגשם הררי במקורות הנהר. אך האם תשכיל לא להתעכב בדרכה גם הפעם? ואולי תרד כגשם בים ותגיע מיד לאיחוד הרצוי, אך ללא הזכות לאסוף ידע במהלך במסע…

80% מגופנו עשויים מים, וכך גם בשאר היצורים החיים. האם יכול להיות שהמטפורה המתייחסת אל המים כאל אנרגית החיים בתנועה אינה פילוסופית בלבד? האם יכול להיות שקודים קיומיים בסיסיים טבועים במים ודרכם הם מועברים בין כל היצורים החיים?

אולי משם נובע הצורך בחיבור ובאיחוד מחדש עם האלוהות של המים השואפים אל הים. האם החיבור האנרגטי ל'רשת', אותו חווים כל היצורים החיים חוץ מהאדם, נובע מהזרימה של כוח החיים – מי החיים המשותפים לכולם?

אני חייב ללמוד להתחבר עם המים ולבטוח בהם! זה לא קל. מאז שאני זוכר את עצמי אני מפחד ממים. במיוחד מעוצמתם הבאה לידי ביטוי בגלים ומערבולות. כילד אני מבלה ימים שלמים בצלילות בין סלעי החוף, גורר סירה קטנה הקשורה לרגלי, לא יוצא אלא לאחר ששפתי כחולות ואצבעותיי מקומטות… אני עדיין מפחד מהגלים. נכנס לים בשיא הסערה עם זוג אחים פגומים גנטית –אין להם פחד. שם המשחק: לעבור את הגלים הלבנים, שבשלב זה רוחבם כ-200 מטר, ולחזור בחיים. ברגע שנכנסים נעלמת האשליה הנעימה שיש שם מישהו שיוכל לעזור לי, כל אחד לעצמו. פעם אחר פעם אנחנו יוצאים בחיים אך הפחד רק מתחזק.

מים הם כמו רגשות היכולים לנער אותנו ולסחוף אותנו. להוציא אותנו משליטה ולהטביע אותנו. רגשות העלולים להתגנב אלינו ממעמקי ההדחקה החשוכים, כשאנו לא מוכנים להסתכן ואפילו לקלף את כל ההגנות שאספנו.כאותו כריש שהגיח מתחתי מאפילת המצולות בשעה שהתחלתי לצוף בסוף צלילת דיג בסיני. כריש לא גדול – אולי מטר וחצי. הוא אמור לפחד ממני, אבל הוא לא קרא את הספר… הכריש התקרב אלי, הריח את הדגים התלויים על חגורת הקרסים שלי ובלי עצירה קרע בנשיכה חצי לוקוס כאילו היה גוש חמאה. לא מעודד, אפילו בלי כוונה הוא עלול לעשות עבודה דומה על שריר הירך שלי. בלי להסס התרתי את חגורת הדגים ונתתי להם ליפול ממני. הכריש שכח אותי ונעלם במעמקים בעקבות הטרף. מאז לא דגתי יותר עם רובה, הפתעות מעין אלו שהים מזמן, לא ממש עוזרות לי להירגע לתוכו.


אני מחליט לנסות בנהרות "לבנים" – לפחות שם אני בסירה… אבל לא לאורך זמן. ברגע שאני מתהפך, אני מגלה שהדרך היחידה לשרוד היא לא להלחם במים. חייבים לצוף, ולתת למים לפלוט אותך בעדינות למים האפסיים. עם הזמן אני מתחיל להבין שאם אנקוט באותה אסטרטגיה כשאני עדיין בקיאק, אולי לא אצטרך להיפרד ממנו כל כך מהר.

השלב הבא – להיכנס למים בלי שום הגנה ולתת לזרם לקחת אותי.

אני עומד על שפת הנהר. מהגשר מסתכלים עלי כל החברים האמורים להיכנס למים אחרי, מחפשים בשפת הגוף שלי כל תנועה זעירה שתעיד על חולשה. כל דבר שיצדיק את פחדם שלהם ויאפשר להם להתחרט ברגע האחרון.

המקום: יער אמריקאי. המשימה: להיכנס לנהר בעיניים מכוסות, לשכב עם הראש במורד הזרם ולתת למים לקחת אותך, לצוף מרחק של כמה קילומטרים.

הנהר – רדוד, מסולע בחלקו, ולעיתים חסום על ידי גזעי ארזים נפולים, שענפיהם השבורים מחכים לך, כמו חניתות משחרות לדם על גדר ההגנה של כפר פרהיסטורי. טמפרטורת המים כ- 10 מעלות. יום קודם, לאחר תרגיל אחר שעשינו באותו אזור, ניסיתי להתרחץ בנהר. זה היה ממש בלתי אפשרי. פשוט כאב בכל הגוף. בשום אופן לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מכמה שניות. כעת אני שוב על שפת המים, כולם מסתכלים עלי ואני הולך לעשות מעצמי צחוק ולזנק החוצה בצרחות, כפי שכבר עשו לפניי…

עוד 10 שניות.

אני מחליט לבקש עזרה מהמים. נזכר בכל הפעמים בהן הצלחתי לשמוע אותם מדברים בתוכי בקול ברור, מלמדים אותי, משחקים לפני כדי להראות לי איך להבין ללא מילים.

אני עומד על שפת הנהר עוצם את עיני ומבטיח לו להפסיק להילחם – כניעה מוחלטת ולא פחות.

אני מהדק את כיסוי העיניים, נכנס לנהר ונשכב בזרם. המים סוחפים אותי מיד. אני מודע לכך שאיני מרגיש את התנועה – אין תנועה כשאתה חלק מהזרם! אני משחרר את הגוף לגמרי. כשאני מרגיש גזע, אני נותן לו ללטף אותי, עובר מעל חניתות הענפים בקימור גב עדין, בדיוק כמו הזרם.

אני טיפת מים. טיפה קטנה הנספגת באדמה שליד הנהר. אני חש את האדמה סביבי, משהו מושך אותי בעדינות לכיוון מסוים. אני נע בין גרגרי חול ואבנים קטנות, מסביב מחשיך והולך ופתאום אני מוצא עצמי בתוך צינור שקוטרו כקוטר גופי. אני מתחיל לנוע בתוכו, נמשך למעלה, מתחבר לעוד ועוד צינורות נושאי מים, צינורות הולכים וגדלים. אני נמצא בתוך מערכת השורשים של עץ, מרגיש אותו חלקלק וקריר מבפנים ונע מעלה, מעלה. אני לא שם לב מתי זה קרה, אבל פתאום אור ירוק הולך ומתחזק סביבי. והנה אני נמצא על פניו של עלה בצמרת העץ. משם אני יכול לראות את כל היער מסביב, את הנהר, את האנשים על הגשר… השמש מאדה אותי ואני מאבד את תחושת גבול הגוף – גוף הטיפה. אני אד העולה לשמים, אני נמצא בכל מקום ויכול לבחור להסתכל מלמעלה על כל נקודה בעולם… השמש הולכת ונעלמת ואני מוצא עצמי בתוך ענן. מסביב שקט ולח. אני לא יכול לעלות יותר – אני צובר משקל ומתחיל לפול. אני נופל מתוך הענן ופוגע באדמה. סביבי עוד טיפות רבות ההופכות לשלולית, ההופכת לזרזיף, ההופך לפלג המפכה בין אבנים. הפלגים מצטרפים והופכים לנהר שוצף… ושוב אני חש אובדן משקל, אני נופל במפל גבוה, הופך לרסס, מרגיש שוב את האוויר סביבי ומוצא את עצמי בבריכה עמוקה ושקטה. אני שומע תנועה בשיחים על שפת הבריכה, ואייל מפואר קרניים מופיע. הוא ניגש אל המים ושותה. אני נמצא בתוכו. אני האייל, מרגיש את עצמתו, רואה את העולם דרך עיניו. אני כל היצורים החיים – יכול לבחור להתחבר ולחוש דרכם את עולמם. אני כל הברואים שהיו אי פעם, יכול לבחור לנוע לעבר ולעצור בכל נקודה שאבחר…

צילום: חדוה שפרעם

פתאום אני מבין שלא קר לי. המחשבה מטלטלת אותי ממצב החיבור שבו הייתי ואני מצפה לחוות קור מיידי. אולם ברגע שאני מבין זאת, אני חוזר להיות המים וממשיך לצוף. מבין שאפילו במי האפסיים אני לא תקוע, אם לא אנסה בכוח – מה שיתקע אותי מיד בסבך הפטל בגדה.

כנראה שהגעתי לנקודת הסיום. זוג ידיים שולפות אותי מתוך הזרם. אני רוצה להיאבק בהן, לא רוצה להפסיק את החיבור עם העולם, אבל הידיים מתעקשות. אני קם מתוך המים ומוריד את כיסוי העיניים. באותו רגע מפסיק החיבור ותוך שנייה אני מתחיל לרעוד רעידות איומות ובלתי נשלטות. הגוף בשוק. אני רץ ונעמד ליד מדורה ענקית, מאד לא אינדיאנית, שהוכנה בדיוק למטרה זו. לאט אני נרגע…

בשנים שלאחר מכן העזתי כל פעם יותר, מותח את גבולות האמון. נכנסתי לנהרות לבנים ומפלים שוצפים, נתתי את עצמי בידי המים. אני יכול לעבור מכשולים מפחידים על ידי הרפיית הרצון, אבל לא הכול מצליח תמיד כמתוכנן, ואת סימני אי ההצלחה אני נושא עימי בצורת חבורות, פצעים מדממים וטראומות חדשות עימן צריך להתמודד…

גיליתי שאני יכול להתמודד עם טמפרטורות מאוד נמוכות על ידי הרחבת המודעות. לרוע המזל – לא תמיד, כמו באותה הפעם בה עמדתי על שפת אגם באמצע החורף. מסביב היה שלג, והאגם, שלא החליט אם הגיע הזמן לקפוא סופית, היה מכוסה בשכבת קרח דק. באזור בו עמדתי עדיין לא קפאו המים, הם נראים כמו מרק סמיך – ספק קרח ספק נוזל. בתוך המים ראיתי לוטרה, שוחה על גבה, משחקת, עושה גלגולים, מנקה עצמה תוך כדי שחיה. נראה כל כך כיף… כמה קר זה יכול להיות? חיכיתי לרגע של שמש, התפשטתי וקפצתי למים. הקור לפת את ליבי,סחט אותו, דמי קפא והרגשתי שזה הסוף… אם הייתי מטר אחד רחוק יותר מהגדה לא הייתי יוצא.

צילום: חדוה שפרעם

אני לומד לנצל את יכולות החיבור למים לשעת צורך, לתצפיות על אירועים המתרחשים במרחק גדול ממני. אני מגלה, שכפי שאמר מתגנב לזאב, "כגודל הצורך גודל התוצאה". כאשר יש לי סיבה טובה באמת, אני מעלה את תחושת החיבור מ"הציפה בנהר", שולח את עצמי כמים לכל מקום שאצטרך, ומקבל תשובה. לאחר בדיקה אני זוכה לגלות, פעם אחר פעם, שהאינפורמציה שקיבלתי הייתה מדויקת לחלוטין!

באחת הפעמים בהן התחברתי בצורה זו עם הים, חוויתי פתאום בהפתעה את כאבם הפיזי של כל היצורים החיים אותם אני צורב מדי יום בחומרי ניקוי, בסיסים ושלל זיהומים אחרים שאני שוטף אל הים בביוב שלי… פתאום הבנתי שאני לא שונה באמת מאותם אינדיאנים שזיהמו את הנהר אליו היו נוהגים להתפלל!

מאותו יום אני ממחזר כל טיפת מים בביתי ומשתמש רק בחומרי ניקוי אקולוגיים, אך הפעם כמשהו מחייב ולא כאופציה הנובעת מאידיאל…. החיבור עם המים מתחיל לזרום לתוך חיי היום יום שלי.

לבסוף – אני מפסיק להיאבק בפחד ומקבל גם אותו. אני מבין שסוף סוף אני נע בכוון הנכון… אני מכבד את המים.

 

~~~~~~~~

תרגיל – ריקוד הגשם

  1. צאו החוצה אל הגשם הראשון
  2. מצאו מקום פרטי ואם אתם מספיק אמיצים התפשטו לגמרי/ למינימום
  3. תנו לגשם לשטוף אתכם מאבקו וחומו של הקיץ. נועו ברוח ותנו לעצמכם לחוש תודה כמו שחשה האדמה לגשם ראשון זה
  4. בצעו את ריקוד הגשם הפרטי שלכם – לא משנה איך הוא נראה, ותנו לעצמכם לחוש את החיבור בין המים בפנים ובחוץ, עשו זאת עד שתרגישו מחוברים .
  5. בכל פעם נוספת שתעשו זאת תתקרבו יותר לאיחוד עם המים שיאפשר לכם בסופו של דבר לרקוד את ריקודכם לפני התחלת הגשם – כדי לעודדו!

*סוד מקצועי של מורידי גשם ושמאנים!! – הזמן הטוב ביותר לרקוד ריקוד הזמנת גשם הוא בדיוק 5 דקות לפני תחילתו……

 

תרגיל 2

חפשו את הסיפור האינדיאני על "ילד הגשם" ואם תרצו – לימדו את השיר הנלווה.

אדמה – הליכה

"כשאני הולך אני מברך את אמא אדמה בכל צעד." – 'מתגנב לזאב'.

"אל תדאג, אבא, אני הולכת בלחש, בלחש…" זו הייתה תשובתה של בתי בת השלוש לאזהרה שלי בעת שהלכה יחפה ביער, על קוצי הערמונים.

כולנו זוכרים את החוויה המדהימה בעת טיול, נוף פראי המתגלה לנו בכל פנייה חדשה, ובעיקר בכל פעם בה אנו עוצרים, מרימים את עינינו ומביטים סביב… אנו הולכים כמה דקות ופתאום רואים סלע מרשים, עוד כמה דקות ומגיעים לתחילתה של עלייה, מביטים למעלה – כנראה שיהיה קשה. עולים ושוב מביטים – איזה נוף נפלא. הבעיה היא, שלא ראינו את סביבתנו בכל אותו זמן שבין הפעמים הבודדות בהן הרשנו לעצמנו להרים את המבט מזווית 45 המעלות בו הוא היה מכוון לכיוון השביל.

בוודאי שאנו צריכים להתבונן מטה, אופן ההליכה שלנו הינו במצב הישרדות: הראש – המנהיג ובוחר את הכיוון – מתחיל ללכת קדימה, אחריו נופל החזה ורק לאחר מכן הבטן – מרכז הכובד שלנו. למעשה, אנו נעים לפני המרכז במצב נפילה מתמיד, לעולם נמצאים "שם ואחר כך". במצב זה, אם לא נראה בדיוק על מה אנו דורכים, אנו עלולים לפגוע ברגל ולמעוד, ועם תרמיל כבד על הגב הנזק יכול להיות קטלני!

בנוסף, במצב הישרדות זה, כשאנו שולחים את רגלנו קדימה אנו נוחתים על העקב, שהוא הנקודה הקרובה ביותר לאדמה כשרגלנו האחורית נעולה בברך (מצב שהינו תגובה לפחד מנפילה). העקב הינו עצם עם מעט עור המכסה אותה… בטח לא אזור המיועד לבלום זעזועי נחיתה. כל מכה אותה הוא סופג מועברת ללא בלימה לאורך עמוד השדרה אל הראש

ברור שאנשים לא הצליחו לנוע מהר מספיק במצב זה, ולכן החלו לפנות דרכים ולרצפן. כך הצליחו להגדיל את מהירות ההליכה, שהפכה למסוכנת יותר ויותר, ולכן במקביל החלו לנסות להגן על הרגל ועל העקב בסוליות ועקבים הולכים וגדלים. אך ללא הועיל – למעשה עקבים גבוהים מחמירים את נטיית הנפילה קדימה… לבסוף המציאו כל מיני בולמי זעזועים בעקב הנעל המאפשרים להגדיל את המהירות אפילו יותר, אולם מביאים אותה לרמה בה לא נעז לנחות על האדמה בלי בדיקה מדוקדקת באמצעות עינינו…

האם כך אמורה הליכה להראות? תנועה המחייבת מבט מטה? תנועה שאינה מאפשרת קשר רציף עם הסביבה? האם היו הלקטים-ציידים, 'שהקשבתם אומנותם', שורדים אם היו נעים כך בעולם?

אנשי שטח תלויים ביכולתם להתבונן. הם חייבים להיות בהתבוננות כל הזמן, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להוריד את עיניהם לאדמה. מכאן – לא יכול להיות שזו הייתה צורת הליכה שלהם.

אם כך, איך נועדנו ללכת? מבנה הרגל האנושית מאפשר נחיתה נטולת זעזועים על כריות כף הרגל, אזור הבנוי משתי קשתות – קשת הרגל וקשת האצבעות – המתיישרות עם הנחיתה ובולמות את המכה כמו קפיץ של רכב. כמובן, שאם אנו הולכים יחפים, או נעולים במוקסינים שסוליותיהם דקות, אין אנו יכולים לנחות גם על הכרית בלי לבחון על מה אנו דורכים. אולם אם נביט מטה, נשאר מנותקים מהסביבה… לכן אפשרו הצועדים היחפים לכף הרגל לבחון את הקרקע, תוך שמירת המשקל על הרגל האחורית, עד שיוכח שבטוח להעביר אותו קדימה. טכניקה הרבה פחות מסוכנת מ'הנפילה התמידית'. כך נשארו עיניהם סורקות את הסביבה, ורגליהם "הקשיבו" לאדמה וידעו היכן מותר לדרוך.

כשאנו הולכים בצורה זו, אנו נעים במהירות הטבעית של השטח. כל חיה הנעה בשטח נתון לא תנוע מהר יותר מהמהירות שתאפשר לה תנועה בטוחה. באופן טבעי, החיות הולכות במהירות המוכתבת על ידי רכות הכרית שלהן, שאינה קשה יותר מכרית רגלו של אדם ההולך יחף באופן קבוע. אפילו למפריסי פרסה יש כרית רכה מאחורי הפרסה. כשאנו הולכים יחפים בהליכת שועל אנו נעים באותה מהירות בה נעות החיות באותו השטח.

לעומת זאת, כשאנו הולכים עם נעליים, אנו נעים במהירות רצרוץ של חיה. בתור טורף העל במערכת – אם אנו רצים, כולם בורחים! זו הסיבה בגללה אנחנו תמיד רואים חיות רצות… חיות לא רצות סתם. הן רצות בשני מקרים – כשהן רודפות או נרדפות. הגנו לא יברח מהלביאות הנעות בשולי האחו. הוא ירוץ רק כשהן תעבורנה לריצה ויחדל מיד כשהצליחו לצוד, ולא אותו. אנרגיה היא המשאב היקר ביותר בטבע! אם ננוע במהירות הטבעית נגלה שהחיות לא בורחות מאיתנו. הן תקפדנה לשמור על בועת הביטחון שלהן תוך כדי תנועה מאיתנו הלאה. אם נתקרב, הן עשויות לנקוט בהתנהגות טריטוריאלית מאיימת… ראיתם פעם עכבר מאיים!?

למעשה, לראשונה בחיינו, נגלה שאותו יער בו היינו רגילים להסתובב שנים ונראה לנו שומם למדי, מלא חיות…

 כשאנו נעים בקצב הטבעי, אנו נמצאים בדיאלוג תמידי עם האדמה – מודעים לכך שאין שני צעדים זהים בחיינו, מודים לה על התמיכה שהיא נותנת לכל צעד ולעצם קיומנו, מעבירים את תחושת התודה דרך כף הרגל, כמו ליטוף לחיית מחמד הרובצת מתחת לשולחן, ומקבלים כוח בתמורה. אנחנו הולכים בלחש, בלחש – כפי שנועדנו ללכת.

ריצה

לאחר שהבנו איך נראית הליכה, לא נותר לנו אלה להגביר את הקצב ולעבור לריצה.

אם אשאל, "מי היא החיה היכולה לרוץ למרחקים ארוכים ביותר ללא הפסקה?" סביר שנקבל את כל התשובות הלא נכונות האפשריות – זאב, סוס, נמר… התשובה היא – אדם.

בגלל מערכת הקירור המשוכללת (אם גם בזבזנית) של האדם – ההזעה, ובגלל העובדה שבריצה נכונה על שתיים אין הפסד אנרגיה אדיר כמו אצל הרצים על ארבע, הנאלצים לנחות ולבלום את ריצתם לאחר מעוף באוויר בו מנותקות ארבע רגליים מהקרקע. נתונים אלו מאפשרים לאנשים לגבור על סוסים במרוצי סיבולת לטווח ארוך המתקיימים במקומות שונים בעולם. בריצה אנושית לא נכונה נתקל באותה בעיה כמו בהליכה – צעדים גדולים מדי הנוחתים הרבה לפני מרכז הכובד. כשמגיע מרכז הכובד אל הרגל, היא נאלצת לבלום את כל תנופת התנועה, ואז להניע מחדש בדחיפה… ריצה כזו הינה כמו נסיעה ברכב תוך לחיצה מתמדת על הבלמים… מחצית מכמות האנרגיה מתבזבזת על בלימה. היא מתאפשרת רק כשהרגל עטופה בנעל התעמלות עתירת משככים ובלמים… למעשה, השימוש ברגל אותו מעודדת הנעל הוא הרבה מעבר ליכולות הקצה הנורמאליות של הרגל. זה נשמע אולי טוב, 'פלאי הטכנולוגיה' וכו', אולם הנחיתה הלא נכונה נבלמת רק חלקית ע"י הנעל, ולכן, כמוכח במחקרים רבים, גורמת לאחוזי פציעות ריצה הגבוהים ב 75% מאשר אצל אנשים המתאמנים בריצה יחפה (ריצה בנעליים שסוליותיהן דקות מאוד וללא בולמי זעזועים).

התמונה באדיבותו של דני וולפשטיין

 בריצה יחפה יהיו הצעדים באופן טבעי קצרים יותר, הרגל תנחת ממש מתחת למרכז הכובד וכך תתאפשר דחיפה כמעט ללא בלימת התנופה. הרץ נמצא במצב של נפילה קלה מאד קדימה (להבדיל מריצת ההישרדות עם נעל) המספיקה בדיוק כדי לנצל את כוח הכובד כדי להניע אותו קדימה.

נשאלת השאלה, "האם מאפיינים טכניים אלו של הריצה האנושית מספיקים כדי לאפשר לאדם לרוץ יותר מהר מזאבים המכסים עשרות קילומטרים בליל ריצה, או מסוס, שגם הוא יודע להתקרר ע"י הזעה?"

אם נחקור את ההיסטוריה של השימוש האנושי בריצה, נגלה ששבטים של לקטים-ציידים במקומות שונים בעולם הוקירו את יתרונותיה וטיפחו אותה בקרב אנשיהם. בספר הביוגראפי של הסייר האפאצ'י האחרון שיצא לקרב נגד הלבנים – ג'רונימו, הוא מספר על הדרך בה התאמן בילדותו, "אבי היה מעירני עם שחר, מוציאני מהאוהל ומצביע על הרי הסיירה שמעבר לערבה, במרחק 30 מייל מאתנו. הוא היה משקה אותי בלגימת מים, אותה היה עלי לשאת בפי ולבלוע רק כשאגיע להרים טרם שאסתובב לרוץ חזרה.".. סיפור שהיה יכול להישמע מופרך אלמלא תיעדו הלבנים את יכולות הריצה המדהימות של האינדיאנים. ביצועים אלו תועדו במהלך אפיזודה בת שנה וחצי, בה העסיק ג'ירונימו, יחד עם כ-50 לוחמים, שתי חטיבות פרשים אמריקאים שלא הצליחו לנצח אותם עד שלקחו את משפחות הלוחמים כבני ערובה. היות והיו יוצאים לפשיטותיהם בריצה, הצליחו האינדיאנים להשיג את הפרשים פעם אחר פעם. בזמן שהפרשים היו נאלצים לנוח או להקיף אזורים בלתי אפשריים למעבר סוסים, היו האינדיאנים ממשיכים לרוץ. מתוך התיעוד אפשר ללמוד כי המרחק הגדול ביותר שהלוחמים האפאצ'ים עברו באופן רצוף ומהיר, כלומר בריצה, היה 120 מייל!

בשנים שלאחר תבוסתם, המשיכו חלק מהאינדיאנים לעבוד כדוורים אצל הלבנים, והיו רצים על בסיס יומי מרחק השווה למרתון, עמוסים בתרמיל דואר כבד.עד היום משמשים אנשי שבט הטראומרה החיים במקסיקו, באזור הררי תלול שיפועים, כסבלים ושליחים הרריים המבצעים את תפקידם בריצה. אנשים שהתחרו עמם באולטרא מרתון מספרים שהם הגיעו לקו הסיום הרבה לפני כולם, כשהם רצים בסנדלי הווארצ'י שלהם, ומקשקשים אחד עם השני בניחותא…

ריצת סיבולת ארוכת טווח נמצאה בשימוש עד לתקופה האחרונה אצל הבושמנים במדבר הקלהארי. הם השתמשו בריצה כדי לצוד אנטילופות בטכניקה פשוטה, יעילה, ואכזרית – הם היו בוחרים יום חם במיוחד, נוטלים עמם בקבוק מים, וכשאיתרו אנטילופה היו מתחילים ברדיפה אחריה. כמובן שבטווח הקצר השיגה אותם החיה ללא בעיה, אולם הם היו ממשיכים בריצה בקצב קבוע, שעה אחרי שעה, תוך שהם מגששים ועוקבים אחרי החיה. באופן טבעי, כל פעם שהתקרבו נאלצה החיה להמשיך לרוץ, לא מסוגלת להתקרר, לא מסוגלת להשיג נוזלים או אוכל. לאחר יום של ריצה בשמש הלוהטת של המדבר, הייתה החיה נעמדת, ומחכה שהצייד יבוא ויגאל אותה מייסוריה…

האם אנו יכולים להסביר את היכולות המדהימות לריצות מעין אלו, הרחוקות כל כך מהמוכר לנו, כיכולות פיזיות נרכשות? ברור לי שלא!

כפי שיתאר זאת גם כל אצן מרתון 'רגיל', כדי להצליח ולגמור את 42 הקילומטרים, ואפילו את עשרות הקילומטרים אותם אתה רץ בשבוע לצורך אימון, אתה צריך להיות ב-ZONE… מדובר ברמת חיבור אחרת אותה חווה הרץ כשהגוף מגיע לקצה יכולתו, ונאלץ לגייס כוחות ממקור לא פיזי. כשאני יוצא למסע האמור להביא אותי מעבר לקצה, אני עוצר ומחפש את תמיכת הכוחות שמסביבי. ה'צייד בריצה' עושה זאת ע"י תפילה לפני צאתו לצייד, ומתאר את חווייתו כחוויית 'נשיאה על כפי האדמה'.

לאחרונה, לאחר עשרות שנים של ריצה יחפה שהייתה טבעית לי בתור מי שגדל על חוף הים, אני מוצא את עצמי מתמכר ל'ריצת הצבי במדבר'. אני מגיע לאזור שקט ורחוק מהפרעה, מוצא שביל צבאים ראשי, ומתחיל ללכת עליו נעול מוקסינים דקים, תוך קריאת עקבות וחיבור עם החיה. ככל שאני מתקדם אני רואה את הצבי נבנה בתוך העקבות… בתחילה אני צריך לעצור ולהסתכל, לאחר מכן הופך הצבי למוחשי יותר ויותר. אני פשוט הולך ומרגיש את התנועה בגופי. לפעמים אני עוצר, זוקף את אזני, מרחרח, מתבונן לאן שהתבונן הצבי, בוחן את השטח – האם יש בני אדם בסביבה, האם אני בסכנה? אני יכול לזהות כל אחת מתנועותיי בעקבות הצבי. אני מוצא את עצמי רוקד את תנועתו בעזרת תנועות כף היד והאצבעות, העוזרות לי להתחבר להיותי בעל ארבע רגליים… אני מתחיל לרוץ, מרגיש את האדמה מניעה אותי ובוחרת עבורי את נתיב הריצה בדיוק כפי שהיא עושה עבור החיות… אני הופך ל"כלי עליו מנגנת האדמה", וכשאני מגיע לפיצול בשביל אני לא צריך לעצור ולחשוב. אני יודע. אני מנוגן לכיוון הנכון וממשיך לרוץ. לפעמים מטפס השביל במדרון סלעי תלול. בתור אדם, הייתי מתעייף ועוצר…אבל אני צבי, אני ממשיך לרוץ כמעט בלי להתנשף. אני יורד ירידות תלולות שהיו מרסקות אותי בריצה רגילה, בלי להאט וכמעט בלי להעיף מבט למטה. אני רץ הרבה מעבר למה שהייתי יכול לרוץ על החוף בבית. לא מתעייף, מלא סקרנות, מודע ודרוך עד כאב. קולט כל פרט מסביבי, כל אבן מתחתיי…

בשלב מסוים אני מגיע לגבול. גם במצב חיבור זה הגוף מתחיל לבגוד. ואז מגיע רגע הקסם – אני מדמה את האדמה שמתחתי לכדור גומי ומרגיש איך היא דוחפת אותי באוויר במקום שאני אדחוף את עצמי… אני מרגיש כאילו אני מרחף באוויר… אני רץ על הילת האדמה ולא עליה פיזית. לפעמים כשאני יוצא ממצב זה ומסתכל אחורה, אני לא יכול למצוא את עקבותיי. אפילו לא בחול… אני יכול לרוץ יום שלם! אני חי עם האדמה, אמאדמה.

בלילה של יום כזה אני מחליט שהגיע הזמן לקורבן המוחלט. למיזוג הסופי – אני מחליט לקבור את עצמי כדי להפוך לאדמה מבפנים. אני חופר בור עמוק מספיק כדי שאוכל לכסות את עצמי בשכיבה. אני מדבר עם האדמה, מסביר לה את כוונתי, מבקש לימוד ותמיכה. אני נשכב בבור ודני, שעוזר לי, מכסה אותי… פני מכוסים בחולצה ורק קצה אפי נשאר חשוף. הלחץ הולך וגדל, אני מרגיש את לחץ הדם עולה ואת הדופק פועם בכל גופי. אני לא יכול לזוז, אפילו לא אצבע. אני שומע את העולם כמו ששומעת האדמה… בכל גופי. אני מרגיש צעדים ממרחק עצום. שומע את העקבות בהיווצרם. יכול לראות את משטחי החול נעים עת דוחפת הרגל עצמה קדימה מעבירה כוח לאדמה. אני מבין את העקבות כמו שמבינה האדמה, אני מרגיש אנשים ההולכים נעולי נעליים, עמוסי משקל, צועדים ללא מודעות, מניחים את רגליהם באגרסיביות, בבעלות. אני יכול לסלוח, מלא נכונות לקבל את כל העוולות אותן מביאים עלי בני האדם מידי יום – הם לא מודעים אלי כישות חיה… אני מרגיש ליטופים של רגל יחפה מרפרפת על עורי, נוגעת נגיעת אהבה וברכה, אני מתמלא בחמלה, אני רוצה לתמוך.

לאחר זמן מתחיל גופי למות. קופא ומתאבן. אני מתמלא בפחד מוות… בניסיון להתגבר על הפחד, אני נותן לתודעתי לשאת אותי יותר ויותר עמוק. אני מרחיב את עצמי אל האופק…חווה את עצמי עוטף  את הארץ… כמה אני קטן על פני הכדור הענק המסתובב בחלל, ועם זאת אני חלק שווה – אני הכול…

אני מרפה. חושך בפנים וחושך בחוץ. הפחד נעלם – הרי בעצם, אני לא יכול למות, אני כבר מת, לפעמים רוח ולפעמים חומר, לפי בחירת תודעתי – הפכתי בחזרה לאדמה… כי מעפר אתה ואל עפר תשוב.