הבלוג של עופר ישראלי

הגרסה האחרונה

פחד חיים

אנחנו יושבים במים, מרחק של כלום מהגשר ומהדרך העוברת עליו. אחד המקומות היחידים ברמת הגולן שאינו מלא אנשים בחום אוגוסט. שיירות של ג'יפים ממוזגים עוברות בדרך, מתמודדות בחדווה עם "קטע העבירות" האחרון ונעצרות ליד הגשר להתרעננות. למרות החום הנורא, רק חלק מהאנשים טובלים בבריכה מתחת לגשר, במקרה הטוב. כמעט ואין מעיז להמשיך עוד כמה עשרות מטרים בודדים במורד הנחל, ללכת דרך המפלונים ולגלות את הבריכות המדהימות בהן אנו יושבים. איך זה יכול להיות?!

אני חוזר בזמן.  לפני כמה שנים, אני בנגב עם קבוצת נוער. יש לנו בעיה – המאבטח שלנו סובל מאגרופוביה חמורה. הוא מסרב לשבת על האדמה כי היא מלוכלכת, הוא לא אוכל כי האוכל מלא אבק, הוא לא מסוגל לישון בשכיבה על האדמה ולבסוף הוא מצליח לחטוף תנומה בישיבה בג'יפ הסגור. אבל גרוע מכל – הוא לא שתה מאתמול… ברור שלא נוכל להרשות לעצמנו לקחת עליו אחריות, תוך שעות נצטרך לפנות אותו. אני מדבר עימו והוא מספר שמעולם, בכל ימי חייו, לא ירד ממדרכה או מכביש סלול! עירוני מוחלט מבאר שבע, גם כן עיר…

פתאום מתגבשת במוחי תובנה: למעשה, חיים כיום בעולם כמה מיליארדי אנשים שחווית המציאות שלהם דומה לשלו! מעולם לא יצאו מעיר, לא ראו שדה, לא התלכלכו בבוץ – כמו בני כיתתו של הבן שלי, בני השמונה, שניסיתי ללמד "הסוואת בוץ". להפתעתי הרבה, בניגוד לכל מה שידעתי על ילדים שאוהבים להשתולל ולהתלכלך – מתוך כיתה שלמה הסכימו רק שלושה ילדים להסתוות בעוד האחרים לא היו מוכנים לעשות אפילו את מה שנראה כחלומו של ילד – למרוח לחבריהם בוץ על הפנים… כנראה שמעולם לא חוו חושך מוחלט של לילה אמיתי ללא תאורת רחוב או הילות אור של ישובים, אף פעם לא ראו את שביל החלב.

זו הסיבה שאנשים המספקים את צרכי החיים שלהם במנותק מהדבר האמיתי לא מסוגלים להבין את הקשר בין החומר שהם צורכים לבין העולם; את השפעת הלקיחה על המקום ממנו נלקחה… הם חולפים דרך העולם בכלי הרכב שהמציאו, לפעמים עד צידו השני, רק כדי להגיע בתום הנסיעה לחדרים, ארוחות, מחנות, שאינם שונים מאלו שעזבו.

'מתגנב לזאב' אמר, "האדם הלבן חי בעולם כאמודאי – מחובר לחייו דרך צינור האוויר אליו דוחסת הסירה שמעליו את צרכיו. אם ייחתך הצינור ימות – שכן לא למד להיות דג…"

כשאמר זאת, התכוון לכל פרט מייצור תעשייתי שהאדם מביא עמו ביציאתו אל הטבע. מבחינתו לא היה שום הבדל בין חדר במלון, בית נגרר בצורת קרוון או תרמיל גב קטן ובו ערכת "טיול קל" – פאר חיסכון המשקל והמזעור התעשייתי. הוא הבין שהניתוק מהחיים האמיתיים יהיה דומה.

'מתגנב לזאב' היה פיוריסט (טהרן). מבחינתו אם יצאת לטבע עם סכין – יצאת לפיקניק… לגביו, לא הייתה שום סיבה סבירה שאדם יזדקק לכל דבר שהוא שאינו יכול לייצר מיד במקום בו הוא נמצא, וכמובן להשאירו אחריו כשימשיך הלאה, ללא צורך בסחיבת משקל רב. הוא נע בעולם, לובש חולצת עורות איילים שעיבד בעצמו, נועל מוקסינים. מעבר לכך היה מסתדר תוך תנועה – צד ומלקט לפי צרכיו.

כששאל אותו טום, תלמידו, בעיצומו של החורף המזרחי (°20-) " סבא, איך אתה לא קופא?" ענה, "נכד, אני לא מפחד מהקור כי הוא אמיתי!"

האם אנו עוסקים בסתם עוד קיצוני קנאי? ולמה לא להסתובב עם סכין – הכלי החשוב ביותר אותו אנו יכולים לקחת עמנו ביציאתנו ל"חיים של אמת" בעולם?

כדי לענות על שאלה זו, אולי נוכל להתחיל בבחינת פריט פחות חשיבות מסכין – גפרור…

כשאנו רוצים להדליק אש אנחנו מוציאים גפרור מהקופסה, מחככים אותו בצידה והרי לנו להבה. 'מתגנב לזאב' היה משתמש אף הוא בטכניקות שדרשו מיומנות בחיכוך מקלות מסוגים שונים. המשותף לכולן היא הקלות המדהימה בה אתה מצית האש.

אם אשאל מה ההבדל בין הטכניקות, התשובה הראשונה תהיה "הגופרית" – אותו חומר לא ברור המרוח על הגפרור ועל הקופסה. אולם התשובה האמיתית לשאלה תיקח אותנו עמוק ורחוק הרבה יותר. אז הנה – זו הזדמנות – הפסיקו לקרוא ברגע זה, צאו לאוורר את הראש וחיזרו עם התשובה…………………..

קדימה ……………………………………. באמת!

ובכן, התשובה המנצחת היא: "כל בתי החרושת בעולם"! בכדי ליצר גפרור אחד אנחנו מפעילים את כל מערך היצור של החברה התעשייתית! איך זה יכול להיות?!

הגפרור מיוצר בבית חרושת המשתמש במכונות אותן ייצרו במכונות אחרות, שאותן יצקו בבתי יציקה; לצורך כך כרו עפרות ברזל; שאבו דלק; הובילו מכונות וחומרים ממקום למקום; בנו כלי רכב; הפיקו חשמל; השתמשו במחשבים; ייצרו פלסטיק; בנו מבנים; מכירה; הובלה; חנויות; מוכרים וקונים המגיעים אליהן ממרחק ברכב… אפשר להמשיך ולפרט לנצח, ולהבין שאין כמעט שום חלק ממערך היצור העולמי שאינו שותף לפעולה.

למעשה, ההשוואה בין סכין פלדה וסכין צור תהיה דומה. כך גם בין מכונית להליכה ברגל. ההבדל בין הפרטים יהיה כמותי לא איכותי/עקרוני.

אין צורך להיכנס בשלב זה של הדיון לוויכוח על "מידת ההשפעה הסביבתית של כל מערך היצור שלנו, על יכולת המשך הקיום שלנו כמין בכוכב ארץ". אני נוטה להניח שהקורא מבין שאנו בבעיה חמורה – שאם לא כן כנראה שלא היה מגיע לקריאת שורות אלו.

השאלות שכן חשוב לשאול הן: איך יוצאים מהברוך? האם אפשר לצאת ממנו בלי לחזור אל תקופת האבן? ועוד שאלות רבות הקשורות בעתיד.

אני חושב שכדי להבין את העתיד עלינו לנסות להבין איך הגענו למצב בו אנו נמצאים. היכן ומדוע החל השינוי הערכי שלקח לקט-ציד המתמזג עם סביבתו, והפכו לחקלאי המתאים את סביבתו לצרכיו? באיזה שלב הפכנו מילדי האדמה החיים בעולם של שפע מוחלט – לעבדי האדמה, הנלחמים בה כמו באדון אכזר ובלתי צפוי, כדי להמשיך ולהאכיל כמויות גדלות והולכות של ילדים הדרושים ככוח עבודה ליצור עוד מזון, ליצור עוד ילדים…? האם מדובר רק בשינוי ערכי או ממש באבולוציה?!

גזעים של יצורים "קדם אנושיים" חיו על פני האדמה במשך תקופה ארוכה למדי, הנעה בין 4 מיליון שנים ל-2.4 מיליון שנים ועד 100.000 שנים – תלוי בחוקר המתבונן. המשותף לכל הגזעים הללו הייתה היכולת לספק את צרכיהם לא רק ע"י שימוש באינסטינקטים ושרירים כשאר החיות, אלא בעזרת כלי משוכלל להפליא שניתן להם/ התפתח אצלם (תלוי אם אנו מאמינים באבולוציה ככלי בורא מינים…) מסיבה לא לגמרי ברורה – המוח החושב. ההומו הביליס, "האדם המיומן", ידע לייצר כלי צור ומן הסתם כלי עץ, חבלים אולי אפילו בגדים ושאר דברים שימושיים (אמנם פרט לכלי הצור לא נמצאו פריטים אורגניים היות והתפרקו, אולם אין זה אומר שלא יוצרו – הרי אפילו שימפנזים נושאים עמם כמה סוגי מקלות בהלכם לצוד טרמיטים).

משך מיליוני שנים המשיכו היצורים האנושיים להשתמש באותן טכניקות ששימשו למטרה מסוימת, משכללים אותן ומתאימים אותן מקומית לחומרים המצויים ולצרכיהם, עד שהגיעו לשיא האיכות הדרוש והאפשרי באותה הטכנולוגיה.

אנו, הבאים מהחברה הטכנולוגית האמיתית, מקבלים כאקסיומה את ה"קידמה" כדבר החייב להתקיים, שבלעדיו נידרדר חזרה "אל המערות". לכן עלינו לחשוב ולמצוא דרכים איך לעשות "יותר טוב" מחר את מה שעשינו אתמול (זאת למרות שאפילו אנשי המחשבים הבינו ש"אם זה עובד אל תיגע בזה"). אך האם אין זה בסך הכול מסר מהמערכת התעשייתית הכלכלית החרדה שתחדל להתקיים אם נפסיק לרצות לקנות כל שנה מכונית משוכללת יותר…?

האם בכלל אנו באמת עושים "יותר טוב"? כשהגיעו הלבנים בשנת 1492 לאמריקה בפעם ה…שלישית, הם פגשו שם תרבות שחיה בתקופת האבן. אולם כפי שאמרנו, בידי תרבות זו היו הטכנולוגיות המושלמות ביותר למטרתן. חשוב להבין שתרבויות אלו היו פרגמאטיות להפליא – מה שלא עבד הכי טוב, פיזי או רוחני, ננטש מיד. שימור אנרגיה היה הערך העליון.

אחד הכלים המעניינים שפגשו הלבנים היו סירות, הקאנו האינדיאני והקיאק האסקימוסי. סירות אלו היו עשויות מסגרת עץ קלה שעליה מתוחה קליפת עץ השדר הלבן (בתרגומים הספרותיים של ספרות רוסיה קוראים לו בטעות לבנה) או עור חיה, המשומן בטכניקה מיוחדת.

סירות אלו היו הכלים הקלים והמהירים ביותר שפגשו המתיישבים החדשים. הן היו מסוגלות להעביר 10 אנשים וציוד בנהרות שוצפים, וניתנות לסחיבה על הגב ללא בעיה עת הפכו המפלים לגדולים מדי. לא מפתיע, אם כן, שברגע שזיהו הלבנים את עדיפותן של סירות אלו על דוגיות העץ הכבדות שלהם, החלו להעתיק ולייצר את הדגמים האינדיאנים, למעשה עד עצם היום הזה.

האם באמת הכלים היום "יותר טובים"? אני חושב על מכונית פולקסווגן גולף משנות ה-80 שהייתה מסיעה משפחה בצריכת דלק של  1/16ולפעמים 1/20… כיום , לאחר כל השכלולים, היא כבדה פי שניים ובקושי מצליחה לעשות 1/15. בשביל 1/20 אנחנו צריכים מכונית היברידית…

מה גרם לאותם לקטים-ציידים להסתפק בטכניקות אליהן הגיעו בעוד אנו חיים בחוסר מנוחה מתמיד, בצורך אינטלקטואלי "לשפר", "להתקדם", "לפתח", לנצח לא מסופקים מה"כאן ועכשיו", כל הזמן משכללים את ה"שם ואחר כך"…?

העדויות הארכאולוגיות האחרונות מאתר בשם גובקלי טפה בטורקיה מראות שבניגוד לאמונה קודמת, שהניחה שרק חברות חקלאיות יצרו דתות – הרי שלפני פרוץ המהפכה החקלאית הגיע שינוי תפיסתי שיצר דת מתוחכמת עד כדי יצור מקדשי ענק… כבר לפני 13000 שנה! כלומר , במילים אחרות, המהפכה לא הייתה מגיעה ללא שינוי בתפיסת העולם! מה זה אומר לנו?

היות ואת העולם אנו תופסים במוחנו, אולי כדאי שננסה לבחון את תהליך השינוי התפיסתי ביחס לשינוי גודלו ומבנהו של הכלי. כמובן שנאלץ לעשות זאת דרך התבוננות בגולגולות מאובנות שנמצאו, היות ומוחות מאובנים יש רק באקדמיה…

בחינת מחקרים שנעשו לגבי שינוי גודלו של המוח לאורך השנים מעלה כמה עובדות מעניינות:

כבר עם מוח בגודל של 380-530 סמ"ק, לפני 4.4 מליון שנים, יכול היה האוסטרלופיתקוס ליצר כלים. למעשה, כיום הצליחו מדענים ללמד את השימפנזה הננסי לסתת צור, ליצר שבבים, ולהשתמש בהם לחיתוך יריעת עור החוסמת את דרכו למזון.

מינים שונים של הומו ארקטוס, בעלי מוח בגודל שבין 900 – 1200 סמ"ק, שחיו במקביל למיני אדם נוספים, יצרו כלים מרשימים.

האדם הניאנדרטאלי, שגודל מוחו הממוצע היה גדול במקצת מהומו ספיינס (1200-1900 מול 1200- 1800), יצר כלים בטכנולוגיות לא פחות משוכללות. ה'הוביטים', מין אנושי גמדי שחי באינדונזיה עד לפני כמה עשרות אלפי שנים, היו בעלי מוח קטן כשל ההומו הביליס (האדם המיומן) שקדם להם במיליון שנה, אבל ייצרו כלים משוכללים כשאר קרובי המשפחה ה"מתקדמים בהרבה".

אם כך, הגודל לא קובע. אז מה כן?

יהיו שיטענו שהתפתחות שפה. שפה אפשרה עבודה קבוצתית מורכבת בעת הצייד. אולם, לפי הבנתי, כדי לשרוד לאורך הדורות, היה גם על הניאנדרטאליים לפתח תקשורת מספיקה, אפילו אם לא הייתה שפה מדוברת כשלנו.

בואו נסתכל על נתונים שנאספו לגבי מבנה המוח. אם נבחן גולגולות מאובנות שנמצאו, נגלה שהשינוי שאפיין את הומו ספיינס היה גולגולת בעלת אונות מצח מפותחות, בעוד שבמינים קודמים/אחרים היה המצח שטוח יחסית ורוב נפח המוח התקיים באחורי המוח. הדוגמה המוכרת לנו היא הפרצוף הניאנדרטאלי הטיפוסי שאם גם נראה קצת אחרת מ"דימוי הגורילה" של העבר לאור הדמיות מודרניות,  עדיין שונה בעליל מראש מוכר… ושוב –  כזכור, בעל אותו נפח מוח כשלנו, למרות המראה השונה.

האם יש הבדל בין תפקודיי המוח הקדמי והאחורי? קיימות מספר דרכים מדעיות או פסאודו-מדעיות לחלק את המוח לפי אזורים. אחת מהן היא קדמת המוח, אחורי המוח והאונות הרקתיות, אחרת היא "מוח ימין ומוח שמאל". בלי לטבוע במעמקי חקר המוח, נבחר כרגע בחלוקה הקדמית/אחורית. בימין/ שמאל עסקנו בפרק אחר.

חלקו הקדמי של המוח עוסק בחשיבה רציונאלית ובכישורי שפה. חלקו האחורי עוסק בפעילויות מופשטות יותר שיוגדרו כאן כ"עולם החלום". בפרק העוסק בחושים הבנו שכנראה שאנו בוראים את המציאות שלנו בעצמנו באופן שאנחנו תופסים אותה., אם כך, בואו ננוע לסיפור הבריאה…

מתי, היו היה – תמיד, כאן, אז… היצור האנושי נע בעולם, ומחובר אליו דרך עולם החלום שבתוכו.

האינדיאנים ראו את החיים בכל דבר קיים, וחיו בחוויית ה"כוליות". האבוריג'נים חוו את עצמם כבוראי העולם. עולמם היה מורכב מרשת שבילים טבועים בשירים. ברשות כל משפחה היה "קטע שיר" (SONG LINE) שהיה חלק משיר העולם הראשוני, באמצעותו שרו האבות הקדומים – יצורים/ אנשים בעלי סגולות כוח של חיות – את העולם אל המציאות: הם נעו וכל מה ששרו נברא. כל אבוריג'יני המשיך לשיר את שירו ביודעו שזו אחריותו לתחזוקת המצב שנתפס כ"בריאה מתחדשת" – בריאת העולם כאן ועכשיו.

ה'ממה', אנשי הרפואה של שבט הקוגי מקולומביה, מאמינים שהעולם נברא ע"י סיפורים יוצרי חלומות ומתוך החלום נוצרת המציאות. ע"י חיזוק כוח ההדמיה שלהם והתחברות אל מצב החלום הם יכולים להשפיע על יצירת המציאות אותה הם בוחרים. לצורך כך היו מגדלים ילדים שנבחרו במערה מבודדת במשך 9 שנים. המטפלים של הילד היו מתארים לו את העולם בחוץ ואת עולמות הרוח בסיפורים, וכך התחזקו כוחות הדמיון שלו עד לרמה של בריאת מציאות, שהייתה זהה ברוח ובעולם החיצון.

צילום: חדוה שפרעם

יצירת מציאות מודעת היא מצב קיום מורכב. כדי להיות בורא חייב אדם להיות מחובר לציר הזרימה האנכי שלו – באמצעות החיבור מעלה, אל מרכז היקום ואל הרוח הגדולה, הוא מקבל השראה והנחיות, ומלמטה, מאמא אדמה – שואב את אנרגית החיים, על מנת לממש במציאות את החלומות, התמונות, שקיבל מלמעלה.

אחינו העצים עושים פעולת בריאה זאת רק ברמה הפיזית – הם מחברים את החומר שמלמטה עם אנרגית השמש שמלמעלה ויוצרים את החוליה הראשונה בשרשרת החיים. אנו, לעומתם, היחידים בכל שרשרת הבריאה (להוציא דולפינים ולווייתנים, עליהם אנו יודעים כה מעט והרוב הוא טעמם בצלחת), המסוגלים להיות שותפים פעילים ומודעים לנס של הפיכת רעיונות מופשטים מרוח לחומר.

למעשה, אנו מוצאים שרידים מתועדים לשיתוף האדם בבריאה אפילו במיתוס הבריאה היהודי/אשורי בתנ"ך: האלוהים מוליכים את החיות לפני האדם ומאפשרים לו להשתמש במילה – בכוחו לברוא באמצעות השפה, "מה שם יקרא להן", ובעצם קביעת השם מגדיר האדם את מהות היצור.

כמובן שכל המתואר לעיל לא התקיים בתוך המוח החושב אלא במוח החולם! כל זמן שהאנשים שהסתובבו בעולם הופעלו על ידי מוח זה, הם בראו בו מציאות של חיבור, ממלאים את תפקידם החשוב כחלק מהכוחות המתחזקים אותו.

ואז, יש מאין, ואין דרך טובה יותר לתאר את הופעתו של הומו ספיינס, הופיע קוף חדש בשכונה. מוחו היה שונה – אונה קדמית מפותחת ודומיננטית. אונה קדמית זו החלה לגרום לו לנסות, להבין, ולנתח, להמשיג, ולהסביר את העולם סביבו. אם נחזור לסיפור הבריאה המוכר לנו – "ידע טוב ורע". לראשונה מצא עצמו האדם מתמודד עם מציאות דואלית –

מוחו החושב החל לייצר רעש רקע הולך וגדל: יפה/ לא יפה; חכם/ טיפש; יום/ לילה; אוהב/ שונא… וכן הלאה. הגישה שהחלה להתפתח הייתה "יש לי פתרון לכל בעיה".

כתוצאה מתהליכי החשיבה האינטנסיביים, הנמשכים יום ולילה ללא הפסקה, החל המוח של ההומו ספיינס לאבד את יכולת ההקשבה השקטה לעולם החלום. 'העצם החלולה' שהיה האדם לפני כן – שנתפס במסורת האינדיאנית ככלי עליו מנגן הבורא, ותפקיד האדם הוא לשמרו נקי – החלה להיסגר בקודקודה עד למצב בו הפסיק האדם לשמוע את קול הבורא!

התוצאות היו הרות אסון: האדם החליט שאין מי שינחה אותו בעולם, ובכלל "אין בעל בית". משם קצרה הייתה הדרך לתובנה שעליו לקבל החלטות ולנהל את העולם בעצמו. מוחו החושב, שזיהה את ההזדמנות להפוך לשליט הבלתי מעורער, אמר מיד "לא לדאוג, הרי בשביל זה אני כאן".

וכך, לאחר כמה אלפי שנים, החל האדם להשתכנע שכל הסיפור על הבריאה והבורא הוא קשקוש, והחליפם באלוהים חדש – אלוהי השכל, המדע.

כמובן  שלמרות שחשב שהוא המנהל, נתקל האדם בעוד ועוד בעיות – חווית השפע נעלמה ובמקומה הופיע חווית ניכור ופחד. אבדו האמון והבהירות שביחסים עם האדמה, האמא שמרעיפה מטובה.

הידע, איך לספק את צרכיו, הפך לחוכמה קרה המנסה לשרוד תוך מאבק בעולם קר ומאיים, או כמו שאומרים "האדם הפך לפיקח היודע לצאת מבעיות שחכם לא היה נכנס אליהן…"

גם דרך ההתנהלות בעולם החדש הפכה ליהירה ואנוכית, ולראייה, המשפטים הקיומיים אותם אומר אדם לעצמו, אותם משפטים המעצבים היום את חיינו הם, " לעולם אין לי מספיק"; "אם הצלחתי להשיג משהו, כדאי שאשיג ממנו הרבה כי אין לדעת מתי אמצא עוד"; "אם יש לי משהו כדאי שאגן עליו בכל מחיר".

מתוך אמונה במשפטים אלו החל האדם להשתמש לא רק במשאבים שנועדו לצריכה עצמית, אלא  גם בכל המשאבים הדרושים לכל שאר היצורים החיים סביבו, היות ואלו היוו לא רק תחרות ישירה, אלא גם תחרות משנית עם חיות הבית שלו וגידוליו המבויתים. כמובן שככל שהתרחק האדם מהאדמה פחתה יכולתו לקבל מממנה, וכך הפכה כל פעולה למאבק לחיים ולמוות – אלימות ופחד.

צילום: חדוה שפרעם

האדם השלים את התהליך, והפך מ'עצם חלולה' ל'פירמידה מעופפת' – מרחף בבסיסו מעל האדמה, מנותק ממנה, שוכן בבדידות מזהירה בקודקוד הפירמידה המחודד, מניח שאם אינו בקשר עם "אף אחד שם למעלה" כנראה שהוא הבוס של העולם, הוא המנהל את העניינים וחורץ גורלם של מינים שלמים לשבט או לחסד… כלום אין זו התממשות חששם של המלאכים שאם, יאכל האדם מעץ הדעת "יהיה כאחד מאיתנו"? האם אין הכוונה לידיעה, אך בלי הלב המחובר של מלאך…?

האם הסיפור חייב להסתיים כך? אולי לא. לקטים-ציידים מודרניים בני מיננו הצליחו כאמור לשמר את החיבור למרות מוחם המפותח והחושב. נראה שהם ידעו לחשוב ולפתור בעיות, אבל ידעו גם לשים את המוח במקומו ולא להמשיך מעבר לנקודת האל-חזור של ניתוק מהבורא.

כמובן שיש בסיפור המטפורי הרבה נקודות לא פתורות. שאלות רבות מתעוררות: למה זה קרה? האם כל התרבות האנושית המפוארת היא סתם טעות? האם ניתן לחזור אחורה בצורת החשיבה ולחוות את העולם כפי שחווינו אותו כתינוקות, או בגלגולנו הקודם כלקטים-ציידים, וזאת, בלי לאבד את כל ההתפתחות המנטאלית?

דבר אחד ברור – עולם הפחד והאלימות אותו יצרנו נע כבר שנים בנתיב של "משוב מתכנס". איננו יכולים להילחם בכל הבריאה ולקוות שבסוף ננצח!

אני מאמין שאפשר להתחיל בפתיחת חלון הג'יפ, ואז, כשבפנים ממילא לא יותר קר מבחוץ, לעצור, לרדת אל המים, להתחיל ללכת בסבך, להישרט קצת, להתחלק פה ושם על סלעים רטובים ואלי אפילו ליפול ולקבל מכה… מכה אמיתית…

במהלך תהליך החיבור האישי שלי עניינו אותי המיומנויות הרוחניות המאפשרות חיבור ישיר לכוחות החיים של העולם. לא היה לי עניין במיומנויות הישרדות פיזיות, כפי שתפסתי אותן אז… כבר בקורס הראשון, כולו פיזי, שאלתי את מורי, טום, "האם עלי לעשות יותר מדיטציות כדי להתחבר לעולם, אולי 'בקתת הזעה' או 'חיפוש חזון'"?

תשובתו הייתה: "הדבר שיחבר אותך הכי טוב לעולם, יהיה לצאת לשבוע, בלי כלום, למצב חיים מלא…"

כששמעתי זאת לא האמנתי. חשבתי שהוא רק מנסה לגרום לי להרגיש טוב למרות שהייתי בקורס פיזי.

עברו שנים, וראיתי שכל מיומנות חיים נוספת שהטמעתי והפכתי לשלי, אפשרה לי לנתק עוד אחד מהסיבים בצינור האמודאים שלי… נשארו פחות ופחות צרכים אותם לא יכולתי לספק ביער בו הייתי. שמתי לב שהעולם הפסיק לאיים עלי – לאט לאט, לאחר תקופה של התבוננות ובחינה חשדנית שבמהלכה צפו בי כל כוחות היער בדממה, התחלתי לשמוע אותו מדבר… בסוף יום שלם של גששות בקור, ולמרות שהייתי בעיצומו של חורף, בלי אוכל, בלי שק שינה – לראשונה, לא חשתי שום רצון לחזור הביתה אל התה החם, התנור וארוחת הערב. חשתי שאם אעזוב את היער, אעזוב את הבית כדי לחזור אל המבנה אותו כיניתי ביתי. חבל הטבור ניתק. הפסקתי לפחד מהעולם – הוא אמיתי.

צילום: חדוה שפרעם

ולבסוף, כמו בסיפור טוב, רק כאב אמיתי הביא לכך שהצלחתי להבין את מהות השינוי שעברתי: יום אחד הלכתי לטייל ביער עם בסטיאן, חבר לדרך. בצד השביל נח גזע נפול, מכוסה חציו בעלים רקובים. כשנגשנו אליו ראינו שמדובר בעץ מסוג הידוע כמצוין לקשתות. נשאנו אותו עמנו בכבוד, חזרנו הביתה, ביקענו את העץ ובסטיאן ש"ראה אותו ראשון" זכה בחלק הלא רקוב שהיה מונח מעל הקרקע… הוא התכוון לזרוק את החצי השני לערימת עצי ההסקה כשעצרתי אותו באמרי שאני אקח אותו לעשות ממנו קשת.

 "העץ רקוב לגמרי, בחיים לא תעשה ממנו קשת."

"מעץ טוב אני כבר יודע לעשות קשת, אנסה הפעם מעץ לא טוב." השבתי, ונסעתי הביתה.

כשנכנסתי הביתה עם העץ פגש אותי בני בן ה-11, שכבר בנה את הקשת הראשונה שלו.

"מה זה"?

"עץ לקשת."

"???…בחיים לא תצליח להוציא מהחתיכה הרקובה הזו קשת!"

"מעץ טוב הצלחתי, עכשיו אנסה מזה."

לקחתי את העץ לגינה. בחנתי אותו לראשונה בעיון רציני ותוך כדי כך דיברתי איתו…"אעשה ממך קשת." אמרתי.

"אין מצב" ענה העץ.

התיישבתי והתחלתי בתהליך של גירוד שכבות טבעות הגידול כדי להגיע לטבעת לא רקובה. זה היה תהליך איטי ומייגע שלקח שבועות. גירדתי את העץ שכבה אחר שכבה, בלי לפגוע בטבעת הבאה, שכן ברגע שנפגעה, לא תוכל להחזיק את מתח המיתר. כל פעם שחשבתי שהגעתי לשכבה בריאה גיליתי ריקבון שהכריח אותי לגרד עוד אחת. גירדתי והמשכתי לדבר עם העץ… לאט לאט הלכה ונעלמה התנגדותו להיות קשת. ואז, ביום שהצלחתי להגיע לשכבת טבעות שלמה שמעתי אותו אומר, "אני מסכים – אהיה לך לקשת!"

הקשת שנבנתה ממנו הייתה יצירת אומנות. מקל צר וארוך, מפותל ומעוקם סביב ריקבונות  ו'עיניים' ענקיות ובלתי אפשריות לכאורה. הייתה זו קשת המכונה "קשת אופי". כמובן שמי שאין לו עין של בונה קשתות לא יכול היה להבחין בעובדה שלמרות הכול היא ממורכזת לחלוטין, או אפילו לחשוד בתפקידו של המקל העקום… כשמתחתי עליה לבסוף מיתר, הייתה זו הקשת הרכה והנעימה ביותר שמתחתי עד אז (ומאז!)

באותו היום הגיע אלי לביקור חבר, שהיה תלמיד בעבר, אך החיים ניתקוהו מהיער בשנים האחרונות.

"קשת מדהימה." אמר, ובלי לשאול לקח ומתח אותה. בקול חריקה מחליא, כשל רגל נשברת, נשברה הקשת!

רגליי חלשו ונפלתי. למזלי הייתה ספה מאחורי. ניסיתי להבין מה קרה. זה היה פשוט. הוא לא ידע את שפת העצים – שפה, שבשלב זה הייתה שפתי זמן ארוך כל כך עד שהנחתי שכולם מבינים אותה…

היזהרו עם קשתות העץ שלכם מאנשים שאינם דוברים את שפת העצים!

חושים – חלק ב'


ראייה רחבה, מוח ימין ,מוח שמאל ועוד

כל החיות, וגם אנשים החיים בטבע, נמצאים רוב הזמן במצב ראיה אחר מהראיה הממוקדת עליה דיברנו עד כה. הראיה שלהם רחבה או היקפית.

אם נתבונן בחיות הצמחוניות נראה שעיניהן נמצאות בדרך כלל בצידי הראש, מיקום זה מאפשר להן לראות לפחות בעין אחת עד °270 מסביב. למעשה, השטח המת היחידי מבחינתם הינו לגמרי מאחור, אולם ציד שינסה להגיע מכיוון זה יגלה שדי בתנועת ראש מקרית קלה כדי שיתגלה.
זווית ראיה רחבה זו באה על חשבון יכולת המיקוד. אולם מבחינת החיה, מספיק להבחין בתנועה כל שהיא באחת העיניים כדי לגרום לה להתבונן לכיוון ולנצל את תחום חפיפת השדות, המוגבל יחסית, כדי להחליט האם מדובר באיום המצריך הפסקת אכילה ובריחה. חשוב להבין שהמרכיב החשוב בסוג ראיה זה הוא היכולת לזהות תנועה, וזו יכולת המאפיינת את הקנים (בעין יש שני סוגי קולטני אור – קנים ומדוכים), התאים הנמצאים בהיקף הרשתית, ולאו דווקא במרכז העין המאפשר התמקדות. הסיבה לצורך הפחוּת במיקוד היא חוש הטעם והריח המפותח של אוכלי העשב, אשר מקטין את הצורך בראיה בעת איתור המזון.
לעומתם, לחיות טורפות יש עיניים בחזית – הן צריכות להתמקד בטרף ולהיות מסוגלות לרדוף אחריו תוך שינויי כיוון וניסיונות התחמקות. יכולת המיקוד שלהן וראיית העומק, הנובעת מהצלבת שדות העיניים, טובות מאוד. אולם גם החיות הטורפות נמצאות רוב הזמן בראיה היקפית, הקולטת כל תנועה בשדה הראיה. הן יבחרו להתמקד בתנועה שמשמעותה טרף, אך כל תנועה תמשוך אותם – נסו לזרוק משהו לחתול, ומיד תראו איך הוא עובר ממצב "חלום לא ממוקד" למצב ה"צייד הנועז". במקרה של חתולים מעניין לראות שאם זורקים להם אוכל, הם יאתרו אותו בקלות כל עוד הם רואים בדיוק היכן נפל, אולם מהרגע שנפל יתקשו למצאו, היות וחוש הריח שלהם לא מאד מפותח – הרבה פחות משל כלבים למשל. כך ילך כלב באמצעות אפו ישירות אל המקל שזרקתם לו למרות שאינו רואה אותו, בעוד שהחתול יאבד את האוכל בשל תלות מוגזמת במנגנון מיקוד מופעל-התנועה שלו.

השוואה בין שדה הראייה והמיקוד אצל יונה ואצל ינשוף

היכן נמצאים אנו בסקאלה? עינינו מקדימה – הוכחה ניצחת לכך שאנו ציידים טורפים! (הבוז לצמחונים!!??…) אבל לא… עינינו הקדמיות מעידות על שייכותנו למשפחת הקופים שוכני העצים, הזקוקים ליכולת מיקוד מדויקת על מנת לא לפספס ענף תוך קפיצה מעץ לעץ.

להבדיל מהאדם המודרני, שכל מערכת החיים שלו היא ממוקדת זמן ומטרה ודורשת ראיה ממוקדת – קריאה, כתיבה,מחשב,נהיגה,עבודה במפעל – הרי שלקט-צייד חי בעולם הראיה הרחבה.
כשיצא בבוקר מביתו, הוא לא הלך לשום נקודה מדויקת, אלא "לעברה", דבר שאפשר לו "להיות" בכל שלב מהדרך, וכך לנצל את הליכתו למטרות רבות ולא לפספס את ההזדמנויות שהעולם מציע. אם יצא לצוד אייל, כמובן שנשאר פתוח לאפשרות שיפגוש ארנבת בדרך אל מרעה האיילים, או שיגלה שדה עולש צעיר. אם היה הולך ממוקד מטרה למרעה האיילים, לא היה סיכוי שיראה מה שסביבו. יתרה מזאת, סביר להניח שהאיילים היו מרגישים במבט הממוקד, האגרסיבי, ובורחים לפני שהגיע!
לאפאצ'ים שידעו זאת, לא הייתה בשפתם מילה האומרת 'צייד', הם היו אומרים "אני הולך ליער עם חיצים"…אפילו המחשבה הממוקדת הייתה מסוכנת להצלחת הצייד.
את השימוש בראיה הרחבה איבדנו כשהתחלנו לגדל אוכל. החל מאותו רגע ידענו בדיוק היכן האוכל שלנו וה"מסביב" הפסיק לעניין אותנו. אם נזכר במנגנון ההשלמה של המוח, נבין שכשאנו נעים בשטח במבט ממוקד לא נראה את החיות הנמצאות גם בתוך השיחים שלידם עברנו, או ליד הסלעים במדרון. כל מה שמעבר למקום בו נניח את רגלנו ואליו אנו מתבוננים, נופל ל"תחום ההשלמה" של המוח. למעשה, אחת החוויות החזקות אותה נחווה כשנתחיל להשתמש בראיה רחבה תהיה "העולם מלא חיות…" – אותו יער "ריק" בו היינו רגילים לטייל מתגלה כשוקק חיים.
כשאנו עוברים לראיה רחבה מתרחש פלא נוסף – אנו מתחילים, לראשונה, לראות את העולם כמו שהוא – אם אנו מקפידים שלא להתמקד, אין למוח צורך להשלים תמונות, ואנו רואים פתאום את מה שיש!
נכון, לא במיקוד מקסימאלי כפי שאנו רגילים, אבל אם יש שם שיח – נראה אותו, ואם השיח הוא בעצם צבי – נראה אותו! ואז, אם נרצה, נוכל להתמקד ולראות את הפרטים… ללא ספק מצב שפוי בהרבה ממצב העיוורון הפסיכולוגי בו אנו חיים כיום.
כמובן, שאין סיבה שלא נוכל להתמקד לפעמים בדברים חשובים לאורך זמן כמו חיות אחרות, אולם האיזון האמיתי ידרוש לא יותר מ-30% זמן ממוקד. בנוסף נגלה שאנו מחזקים ומגמישים את שרירי העיניים שלנו, דבר שיוריד את מספרי המשקפיים לראיה מרחוק, שכן מרבית בעיות הראיה שלנו נובעות מן העובדה שהעין האנושית לא נועדה לפעול במצב ממוקד לאורך זמן רב כל כך כפי שנדרש בחיינו המודרניים. בשיטות לשיפור הראיה, כמו שיטת בייטס, נפגוש בתרגילים הגורמים לנו לנוע בין הרפיה מוחלטת של העין (ראיה רחבה) למיקוד. על עצמי יכול אני להעיד שבשנה הראשונה של תרגול אינטנסיבי של ראיה רחבה, איבדתי 60% ממספר המשקפיים בכל עין! כבר שווה…
אם עד כה עסקנו רק בפן הפיזי של הראיה, כעת נעבור לנושא אותו אני מוצא מעניין יותר –
כדי לנסות ולהבין את השפעת סוגי הראיה השונים על המוח, בואו וננסה לחשוב מה אנו עושים, למשל, כאשר אנו עוסקים בפתרון בעיה…כל בעיה טכנית שהיא.
אנו חושבים, מתמקדים בבעיה, מנסים להתרכז, נעזרים אולי בכתיבה. במקרים רבים נצייר מין טבלאות בהם נרשום, לכאורה, נתונים רלוונטיים. רק שבדרך כלל נשארות הטבלאות כמסגרת די ריקה. לפעמים נעבור הלאה לשרבוט קווים וצורות ואפילו ציור.
איך כל האחרונים קשורים לבעיה ?
ובכן, כשאנו פותרים בעיות אנו משתמשים בדרך כלל ב"מוח שמאל", שבהגדרתו הוא קווי, אנליטי, מתמטי, בעל כישורי כתיבה ,שפה והמשגה. בקיצור – 1+1=4.34… מוח זה עובד טוב בסביבה ממוקדת ולכן הכתיבה והציור עוזרים לו, בעיקר מכיוון שאנו ממקדים את עינינו בקצה העיפרון.
באופן הסותר לכאורה את הכתוב מעלה, אם נבחן את היסטורית המדע, אותו אנו נוטים לזהות כקשור באופן ישיר למוח שמאל, נגלה שרוב התגליות הגדולות לא נעשו בעזרתו.
ארכימדס ישב באמבט ותוך מנוחה והרפיה הצליח להבין תופעה אותה ראה מין הסתם אלפי פעמים קודם; ניוטון הלך לטייל בגן, לתת מנוחה למוחו וכשישב מתחת לעץ ראה תפוח נופל וכך המציא את חוק התפוחים הנופלים; אינשטיין קיבל את נוסחתו המפורסמת בחלום, וכך גם פוענחה צורתה של הטבעת הבנזנית

אורוברוס – ההשראה לטבעת הבנזנית

הרפיה, חלום, אינטואיציה, יצירתיות, תפיסה חזותית הינן מתכונותיו של "מוח ימין". כשאנו משחררים את המיקוד אנו עוברים לעולמו של מוח ימין. יוצאים מעולם התוכנות הדו מימדיות האפורות, ועוברים לעולם הצבעים והמוסיקה התלת ממדית.
אם נחזור למדענים – למעשה, כשהפסיקו לחשוב, אפשרו למוח ימין לבצע את הקפיצה הקוואנטית אל מימד חדש בתחום עיסוקם שלא היה נגיש להם דרך מוחם ההגיוני.
אחת מתכונותיו הדומיננטיות של מוח שמאל היא הצורך להיות פעיל כל הזמן. כשאנו מבינים זאת אנו מתחילים לקלוט בתוך איזה "רעש רקע" אנו חיים כל הזמן… אנו חייבים להבין שאם לא נלמד לשלוט בו, לא נצליח להתחבר למוח ימין, שרק הוא יוכל להחזירנו למציאות החלום של אבותינו.
כל תרבות שהבינה אמת בסיסית זאת החלה להמציא שיטות שונות כדי לגרום למוח שמאל לחדול מהרעש. באופן כללי ניתן לקרוא להן מדיטציה, ונדון בהן ביתר פירוט בפרק אחר. אולם חשוב להבין שכבר המעבר לראיה רחבה מקשה מאד על יכולת החשיבה הקווית שלנו, ומאפשר לנו קצת מנוחה.
לפעמים, כשננוע בראיה רחבה נגלה שאנו חושבים בכל זאת –אנו בוהים. מה ההבדל? פשוט מאד – בראיה אנו פתוחים לעולם וקולטים את שאר התמונות שסביבנו, בעוד שבעת בהייה, אנו מסתכלים פנימה על מחשבותינו בלא לראות באמת את הסובב. אם אנו חושבים – אנו לא בראיה רחבה ואז כדאי שנעצור, ניקח נשימה, נרחיב את הראיה ונחזור לראות את העולם.
אנו יכולים לעקוב אחר התהליך התרבותי שהביא אותנו לאופן הראיה הנוכחי שלנו אם נסתכל על אדם מלידתו והלאה. תינוק נולד בלא יכולת מיקוד. סיבה אחת היא הצורך של העיניים ושל המוח להתפתח עד ליצירת תמונות ברורות (כך מסביר לנו המדע) אך בעיקר – היות ואנשים נועדו לחיות בעולם רחב.
מרגע הלידה מתחילה כל הסביבה לנסות לגרום לו להתמקד. אנו רוכנים מעליו, משמיעים רעשים מוזרים, מנסים לגרות אותו למיקוד ע"י תנועות חדות, הנקלטות, כפי שאנו כבר מבינים, במנגנון הראיה הרחבה שלו. לאחר מכן אנו תולים מובייל מוסיקאלי וצבעוני מעל העריסה ועל הדופן "אוניברסיטה" של פישר פריס.
היות ואנו סבורים שעד שלא יוכל הילד להתמקד לא יהיה מחובר באמת לעולם, אנו מנסים לתלוש אותו במהירות האפשרית מעולם הפיות בו הוא חי. כל זאת כדי שנוכל להרגיש שהוא שלנו ואיתנו. כל זאת היות ואיננו מוכנים לקבל את האפשרות שהוא מסוגל לחוות את המציאות אף ללא מיקוד.
כשנולד בני הבכור בלידה טבעית (אירוע חריג ומוזר, בזמנו) הוא שכב לאחר הלידה על בטנה של אימו בחדר אפלולי ושקט, וכשקירבתי אליו את פני – חייך אלי למרות שלא יכול היה לראותי (לפי הספר). מאותו הרגע המשיך לעשות זאת באופן שמאוד לא הלם את תיאוריות ההתפתחות הנורמאלית כל ימיו הראשונים, עד שאפילו אימי המדענית נאלצה להודות שמדובר בחיוך ולא ברפלקס לא רצוני.
תהליך המיקוד המונחה נמשך ומתגבר כשאנו לומדים שפה. בתחילה אנו שוכבים על גבנו ומתבוננים ב"דבר הזה עם הרבה הכול מיני האלה שזזים מעל הראש ומשמיעים קולות, עם הדבר הנעים שאני מרגיש שנושב לי על הפנים, ויש להם כל מיני דברים קטנים שמנצנצים באור…" ואז בא מישהו ואומר – זה עץ. זהו נגמר, אנחנו כבר יודעים, נגמר הקסם.
כל פעם אני נדהם מחדש איך אנשים המסתובבים ביער מסתפקים כה מהר בתיאור משהו במילים בלא שהם באמת חווים או יודעים עליו משהו. בשפות של לקטים-ציידים היה לכל מין של עץ שם ארוך ומורכב שתיאר את תכונותיו והתנהגותו. בשפות של עמי הצפון היו קיימים עשרות שמות לסוגי שלג שונים. אך אלו גם אלו לא הרחיקו מעולם אל ההפשטה הקיצונית ביותר של העולם מלבוש הקסם שלו – השפה הכתובה. בשפה הכתובה אנו לוקחים תמונה או מצב והופכים אותם לאוסף קווים ונקודות שאין שום קשר בינן לבין המקור (חוץ מבסינית!?) אם הגענו בתהליך הגדילה שלנו עד שלב זה – ניצחה החברה. הפכנו ליצור הנשלט ומנוהל ע"י מוח שמאל. אולם, לגבי חלקנו לפחות, נעצר התהליך תוך מרד עז וקולני של מוח ימין המסרב להיאנס ולהיכנע. אנו מסרבים לחבר את הצורות הקטנות והלא שייכות למילים ואז קוראים לנו דיסלקטים (מעניין לראות שבסין התופעה הרבה פחות נפוצה מאשר במערב. היות והשפה הכתובה שלהם היא שפת ציורים הדורשת פענוח גראפי, המבוצע במוח ימין – נשמר האיזון בין שני הצדדים). אם התהליך מציק לנו עד כדי כך שגם גופנו לא מסכים לשבת 12 שנים X 8 שעות ביום של אונס הנוגד את טבעו המבקש לנוע, לרקוד, לטפס, לעשות… קוראים לנו "בעלי הפרעות קשב וריכוז".
את הרוב מצליחה המערכת "לתקן", היות והמסר הוא שלא תוכל לחיות בעולם השמאלי עם מוח ימני. החלק הקטן של בעלי המזל המכירים ביתרון "הנכות" שלהם, הופכים למנהיגים פורצי גבולות, אומנים ואנשי חזון והגות המובילים את צבא הרובוטים השמאליים הנע בעקבותיהם – לכודים בחשיבתם המרובעת בלא לפרוץ גבולות.
אולם יותר מהכול, הפן המעניין ביותר של ראייה רחבה הינו העובדה שאם נישאר במצב זה בדרך קבע, נתחיל לראות בקצה תחום הראייה שלנו תנועות וריצודים לא מוסברים. כמובן שאם נתמקד בהם, כפי שנרצה לעשות, ייעלמו כלעומת שבאו. אך אם נוכל להמשיך, להתמיד בראייה הרחבה ונסובב את ראשינו ללא מיקוד, אנו עשויים לגלות עולם של צורות וצבעים הנמצאים בין ומסביב לכל הצורות הפיסיות שמסביבנו. אם נמשיך, אולי נראה אפילו זרימה המחברת את כל אותם שדות, ואם ממש נתמיד – אולי נצליח לחזור לעולם הפיות והשדונים ממנו גורשנו בילדותנו, ממנו גורש המין האנושי בצעירותו. אנחנו לא לבד בעולם. עלינו רק לפתוח עיניים ולהתחיל להסתכל במציאות. לזמן קצר כדאי לוותר על ה"סרטים". אחר כך נוכל לבחור.

הקשבה

כל דבר הנע בעולם משאיר סביבו טבעת, או אם נרצה- מתחיל גל הנע לפניו ואחריו. אפשר לדמיין זאת כמו בריכה שקטה אליה מושלכת אבן. הגלים מתפשטים בטבעות סביב נקודת הפגיעה, מגיעים לקנים הצומחים ליד המים ויוצרים גלים סביבם. גלים אלו מהדהדים עם הגל הראשי, ביניהם ועם החוף, עד שההפרעה נעלמת והבריכה שקטה שוב. אחת ממיומנויות החיים החשובות ביותר לאיש היער היא הקשבה.
הקשבה היא היכולת לקרוא את המתרחש בעולם. טום מספר שיום אחד, בעת שישבו ליד המדורה, הפסיק 'מתגנב לזאב' את התעסקותו בארוחת הערב ואמר, "נכד, שועל יצא לציד מעבר לרכס השלישי מדרום". טום, לא מאמין, שאל- "אבל איך אתה יודע?" התשובה הייתה: "שאל את העכברים…"

כשהשועל יוצא ממאורתו, הוא משאיר סביבו טבעת. הראשונים להגיב יהיו בדרך כלל העורבנים או הסנאים האדומים – שני יצורים שונים אך דומים לחלוטין בנחישותם להפריע לכל צייד ביער, אף אם אינו מאיים עליהם ישירות. הם ירדפו אחרי כל אדם או חיה הנעים בטריטוריה שלהם, צורחים, יורקים, משליכים אצטרובלים. בקיצור, מוודאים שכל היער ידע על התנועה. במרחק מה משם יישמע האייל הרועה באחו שבעמק את המהומה, ויבין שטורף קטן נע ביער. למרות שאין זה מאיים עליו באופן ישיר, יבחר אולי להתרחק מההמולה במהירות הגדולה מעט מה"מהירות הטבעית" של השטח (ראה פרק הליכה). בקצה האחו יראה אותו הארנבון שעל המשמר, ויבין מיד לפי הקצב ולפי שיירי הרעש מהיער שמדובר בטורף שבהחלט מהווה סכנה למשפחתו. הוא ישמיע את תיפוף האזעקה, דבר שיגרום לכל הארנבונים להפסיק מייד את אכילתם ולברוח לתוך היער אל המאורה. הציפורים ניזונות הקרקע שבדרך יראו אותם ויזנקו לביטחון הענפים, צורחות "שועל, שועל, תודיעו לכולם, תברחו!"
הגל ינוע בזווית של תשעים מעלות מנקודת ההתחלה, יתקדם קדימה, ולמעשה הוא נוצר כל רגע מחדש כשהשועל מתקרב וגורם לבעלי חיים חדשים לדווח עליו באופן אישי.
מעניין מאוד לראות שגם בעלי חיים שאינם מאוימים באופן ישיר על ידי השועל ישתפו פעולה בהעברת ההודעה. הסיבה היא שבכל הקשור ב"התראת טורפים", משתפים ביניהם פעולה כל בעלי החיים. כולם תלויים ביכולת לקבל את המסר כבר מטווח רחוק, שאם לא כן, יהיו כל הזמן בחרדה הנובעת מהצורך לסמוך רק על חושיהם הם… מצב שאינו משאיר הרבה זמן לכרסום עשב או לאיסוף זרעים.
יום אחד ישב אחד מתלמידיי ליד המחסה בו גר במדבר. היות וגר שם מספיק זמן, ומאחר וידע להקשיב לציפורים, שמע את ידידו שחור הזנב מתחיל לצעוק "נחש, נחש!" הוא תהה מה התועלת בבלגן היות ולדעתו לא היה בסביבה אף בעל חיים נוסף אותו היה אפשר להזהיר או להזעיק… כמה שניות לאחר מכן צנח צל מהשמיים, וכשהתרומם, פרפר הנחש בציפורניו של חוויאי.
המפתח העיקרי לחיבור לעולם ולקריאת הטבעות הוא הציפורים. אם נדע להקשיב להן ונבין את שפתן, נדע להבדיל בין חתול, שועל, נחש, נץ או אדם מתקרבים. אם נקשיב ממש טוב, נוכל לדעת אם מתקרב אדם בודד, קבוצת אנשים או אדם עם כלב. חשיבות הציפורים הינה רבה כל כך, ש 'מתגנב לזאב' אמר- "אם אתה פוגש שמאן, בחן את יכולתו להבין את שפת הציפורים. אם אינו מבין אותן, ברח ממנו – כי אין סיכוי שיוכל להבין את שפת הרוחות".
למהירות בה נעה ההפרעה ביער יש השפעה רצינית על הטבעת. כדי להבין זאת יעזור לנו בשלב זה אם נדמה את הטבעת לגל הנוצר לפני חרטום אוניה – מעט לפנים והרבה לצדדים ומאחור.
אדם ההולך ביער בקצב של מטייל רגיל, ישאיר סביבו טבעת שקוטרה כ-25 דקות, הוא נמצא כ-5 דקות מגל החרטום, ראש הטבעת, וגורר אחריו הפרעה של עוד 20 דקות. כלומר – אם אתם עומדים ביער וסומכים על כך שתשמעו את הגל – תדעו על בואו 5 דקות לפני שיגיע… כמובן שהטווח גדול בהרבה אם אתם מרחיבים את המודעות שלכם ומקשיבים למרחק. חשוב להבין, שעד שתדעך ההפרעה אנו עלולים להמשיך לחשוב שמשהו מתקרב, במידה ואנו לא מבינים שמדובר בגל – עם חזית, ראש, ואחורי הגל, הנשמעים כל אחד אחרת! כשאדם רץ, גודל הטבעת יהיה זהה, אולם הוא נמצא רק כדקה לפני ראש הגל- האזעקה לא מספיקה להתקדם במהירות רבה ממהירות התנועה שלו. כשאנו נוסעים באופני הרים, נגלה שכמו מטוס המשיל את גל ההדף הקולי מכנפיו ויוצר בום על קולי, אנו נעים לפני הטבעת. אנו נעים כה מהר עד שההתראה על התקרבותנו מגיעה אחרינו. דבר זה יוצר מצב מוזר בו אנו מצליחים לראות ולהפתיע יותר חיות כאשר אנו על אופניים, מאשר כאשר אנו בתנועה רגלית. היות והחיות בונות על התראה שתגיע מרחוק, הן לא מודעות מספיק לרעש הקל שמשמיעות האופניים, וכך, אם היינו ציידים, הן היו מוצאות את עצמן בסכנה קשה.
אם הבנו כל מה שנאמר עד כה, הדבר המדהים ביותר הינו העובדה המביכה שיכול להיות שמעולם לא שמענו את השטח בלי ההפרעה שיצרנו כשהגענו אליו, שכן הדרך היחידה לעשות זאת היא להגיע לנקודה כלשהיא ולהישאר שם מספיק זמן ללא תנועה, נטמעים בשטח, עד שתדעך הטבעת… אם נעשה זאת מספיק פעמים נגלה שגם ללא הפרעה חיצונית ישמע העולם שונה בזמנים שונים כמו עונות השנה, מזג אוויר, טמפרטורה ושעות היום. כדי להגיע לרמה סבירה של קריאת הטבעות, נגלה שאנו צריכים לשבת באותה נקודה במשך שנים, עוקבים אחר השינויים העדינים ולומדים לזהות את שלל התגובות השונות של כל אחת מהציפורים בכל מצב משתנה.
המקום שמאפשר לנו לעשות זאת נקרא פינת ישיבה. הכוונה היא לנקודה ביער, בשדה או בחצר, אליה נוכל להגיע באופן קבוע לאורך זמן. יתרונה בעצם היותה מוכרת לנו ברמה שנוכל לזהות כל שינוי קטן. יתרון נוסף הוא העובדה שאנו הופכים עבור "דיירי הסביבה" לחלק מהשטח גם בלי הסוואה, הסוואת ריח וכל מיני תרגולות שנאלץ לנקוט כדי להצליח להיטמע בשטח אחר. כך נמצא עצמנו יושבים וצופים בשועלים ונמיות נעים בשביליהם, בחזירים נוחרים בסבך, ובשלל הציפורים והמכרסמים העוסקים בענייניהם במרחק אפסי מאיתנו. במצב זה, לא רק שנשמע כל הפרעה, אלא שנוכל גם לראות את מקורה וכך נלמד לקשר בין המקור לאופייה המיוחד.

צילום: חדוה שפרעם

כמה רחוק אפשר להגיע עם הקשבה? בדרכו למחנה של 'מתגנב לזאב', החליט טום לשים מלכודות לארנבים כדי לצוד אוכל לסוף השבוע. כשהגיע למחנה, אמר לו 'מתגנב לזאב': "נכד, התכונן לסוף שבוע רוחני". טום החוויר – רוחני משמעו בצום, ואם כך, מה יעשה עם הארנבים…? בהיותו ילד, לא ידע מה לעשות ואיך לספר לסבא על המלכודות. כעבור כמה שעות של עבודות מחנה משותפות והכנות לסוף השבוע, אמר לו סבא: "נכד, המלכודת הראשונה שלך לא הוסוותה כראוי והארנב ברח. השנייה פעלה, אולם לא הצבת את הפיתיון בזווית נכונה והארנב ברח." טום היה המום – הרי המלכודות היו במרחק קילומטרים מהמחנה והוא וסבא היו כל היום ביחד. הוא רץ כל עוד רוחו בו לבדוק מה קרה, ולפי העקבות באזור המלכודות גילה כמובן שסבא צדק! כשהגיע חזרה למחנה, רץ ל'מתגנב לזאב' ושאל, "אבל, איך ידעת, סבא?" התשובה הייתה: "אם נמלה הולכת לך על הרגל, אתה לא מרגיש בה?"

===========

תרגילים –  

ראיה רחבה:

  1. צאו החוצה
  2. עימדו התבוננו קדימה ללא מיקוד בין ידיים מורמות לפנים
  3. התחילו להזיז את הידיים לצדדים ונסו להמשיך לראות גם לפנים וגם את הידיים. אתם יכולים להגיע ל]פריסה של 200 מעלות
  4. אל תשכחו להרפות את העיניים ואת הפנים וכמובן לנשום
  5. אתם בראיה רחבה – נסו להרגיש את ההבדל בחוויית הקיום במצב זה
  6. אם אתם מאומצים – נוחו ונסו שוב

 

שמיעה – פינת ישיבה:

  1. מיצאו פינת ישיבה קרובה מספיק שתוכלו ללכת אליה כל יום – עדיף פינה בשולי הדשא על זולה מגניבה במרחק 1/2 שעה נסיעה
  2. לכו אליה בהליכה איטית מאד  בראיה רחבה
  3. שבו, הרגיעו את עצמכם בצורה כל שהיא של מדיטציה קצרה, נישמו והתחילו להקשיב ולהסתכל סביב – מקשרים בין המראות לבין הצלילים.
  4. עיצמו עיניים ונסו למפות את השטחו סביבכם רק בעזרת השמיעה
  5. הישארו בנקודה לפחות 1/2 שעה כדי לשמוע את צליל היסוד של השטח ללא הפרעתכם…
  6. חיזרו על כך שנתיים בכל עונות השנה ושעות היום……..

חושים – חלק א'

לאחר שנים רבות בהן חייתי כמוזיקאי מקצועי, שנים בהן הייתי אמור לעסוק בהקשבה כל הזמן, הבנתי שאני לא באמת מצליח לשמוע את קולו של העולם. זו הייתה הסיבה שהפסקתי לנגן.

ברגע שהפסקתי לייצר רעש, התחילו הטבעות הגדולות של העולם להישמע ברורות יותר ויותר. לא היו אלו טבעות  של חיות המשפיעות על הסביבה בתנועתן, אלא טבעות של העונות החולפות, של עונות המתחילות לצאת מאיזונן הקבוע, ומביאות עימן הפתעות פחות ופחות נעימות ליצורים התלויים בהן. השלגים נעלמו, שיטפונות החלו להופיע לעיתים תכופות יותר באזור מגורי בהולנד, והקיץ לא הגיע. פתאום נפל לי האסימון- העולם מנסה לדבר איתנו! הוא מספר לנו שמשהו משתנה בצורה דרמטית וקיצונית… הוא מנסה להזהיר אותנו! הוא מגיב: הרי גם אנחנו מרימים את ידנו במהירות כשהיא נוגעת באש כדי לא להישרף. לראשונה הבנתי שכדי שאוכל להבין את דבריו עלי להגיע לרמה האמיתית של הקשבה. הקשבה עם הלב לקולות העולם. הקשבה שאפשרית רק כאשר אני מפסיק לייצר רעש חיצוני ופנימי, ורק כאשר כל העולם נמצא בליבי כשם שאני נמצא בתוכו.

אבל איך לומדים להקשיב?

צילום: חדוה שפרעם

חושים

"אם עץ נופל ביער ואין שם אף אחד ששומע אותו – האם הוא עושה רעש?"… שאלה זו נשמעת לרובנו תמיד כשאלה רטורית שאינה דורשת מחשבה. תשובתנו המיידית תהיה – כמובן שהוא עושה רעש… אבל בעצם – כמובן שלא! הרי רעש הוא "אוסף תדרים אקראיים שאינם מהדהדים ביחד או סותרים אחד את השני ברמה שאינה מאפשרת לתדר אחיד – לצליל – להיווצר".

גם צליל וגם רעש נוצרים בפועל ע"י מערכת שמיעה המסוגלת להמיר את גלי הקול, שהינם למעשה תנודות אוויר, לתפיסה חושית אותה אנו מפרשים כחוויית שמיעה. כלומר, אם אין אוזן – אין רעש! חיידק שירחף באוויר באזור העץ, למשל, עלול לחוות סערה מטלטלת – אוסף של גלים לא קוהרנטיים שיטלטלו אותו לכיוונים שונים – בדיוק כמו ים סוער.

כשדנתי בעניין עם אבי, הוא העלה שאלת המשך מעניינת – "אם עץ עומד לבד ביער ואין שם מי שיראה אותו – האם הוא עץ?!" גם כאן התשובה היא לא. לפחות לא אותו עץ הנתפס ע"י צופה אנושי.

אנחנו יודעים שחרקים היכולים לראות את אורכי הגל האולטרא סגול רואים פרחים צהובים כסגולים[עוד קישור…]. יונקים רבים הן עיוורי צבעים ורואים רק גווני אפור. דגים המשתמשים בתדרי אולטרא סאונד כדי לצייר לעצמם את תמונת עולמם יראו דג השוחה לידם בצורה הקרובה יותר לצילום רנטגן – שלד וחלקים קשים, ולאו דווקא את איבריו החיצוניים. בהתחשב בעובדה שהעץ בנוי אטומים, ורוב רובו המוחלט של נפחם מורכב מחלל ריק, סביר שאם "נסתכל עליו" במכשירים הרגישים לתדרים גבוהים נקבל תמונה שהיא לאו דווקא "חומרית"… כמובן שהדוגמה הקלאסית הינם הפוטונים – כשמודדים אותם במכשירים המיועדים למדידת מסה, הם בעלי מסה, כלומר, חלקיק. כשמודדים אותם כגלים – הם גל חסר מסה. התוצאה, כמו במקרה של העץ, נקבעת על ידי המתבונן.

"ואם גבר הולך לבד ביער ומדבר, ואין שם שום אישה, האם גם אז הוא טועה…!?" תלוי את מי נשאל. למעשה, חיים על הפלנטה שני יצורים/מינים הדומים חיצונית במידת מה, אולם שם מסתיים הדמיון – הכוונה היא לגברים ונשים… כל מי שמנסה להקיש מהדמיון החיצוני אל אפשרות תקשורת תוך הסכמה על מושגים המתארים תפיסות משותפות – מילים האמורות להיות זהות באותה שפה – נידון לכישלון חרוץ… כישלון זה הוא אחד ממקורות הסבל העיקריים בעולם. אבל למה – איך יכול להיות כזה הבדל בתפיסה אפילו כשמדובר באותה מערכת חושים?

חוש הראיה

בכל רגע נתון, כשאנו ערים ועינינו פקוחות, מעבד המוח שלנו 80% מההיזן החושי המתקבל באזורים המוגדרים בו כאזורים וויזואליים. כלומר – כל שאר החושים ביחד מזינים עוד 20%.

כעת זה מתחיל להיות מעניין – שימו לב בקפידה למילים ולמשפטים הבאים: האם יכול להיות שחלק מהאינפורמציה אותה מעבד המוח לא מגיעה מהעיניים!?

אכן. אם נתמקד בחוש הראיה עצמו נגלה שרק 20% מההזנה הוויזואלית למעבד הנתונים שבמוח מגיעה מהעיניים! אז מהיכן מגיעים עוד 80% (ערך האחוזים הזהה בשני המקרים הוא מיקרי, אל תתבלבלו) אולי מחושים אחרים? ואולי לאו דווקא ממקור חיצוני…?

כבר בנקודה זו נוכל להתחיל להבין את השפעתה של דומיננטיות הראיה על עיוות התפיסה. היא גורמת לכך שגירויים מחושים אחרים יעובדו ויתורגמו בצורה וויזואלית. למשל, כשאנו שומעים ציפור ורואים תנועה בזווית העין, ברור לנו שאנחנו רואים ציפור. אולם אם נתמקד בכיוון התנועה נגלה שמדובר סתם בעלה שנע ברוח… אנו מריחים פרח, רואים כתם לבן בשיחים והמוח מצייר פרח. אם נתמקד נראה שמדובר בנייר טואלט …

כלומר, הצלבת האינפורמציה עם המחשבה שלנו משפיעה על התפיסה. אבל עוד לא התחלנו אפילו להבין את גודל הצרה! זכרו – כשאנו נעים בעולם 80% מהתמונה לא מגיעה מהעיניים! למה בעצם?

הכול מתחיל מיכולתן של העיניים להתמקד רק מספר מוגבל של פעמים בשנייה, בין 10 – 60 ליתר דיוק, תלוי בתנאי התאורה. המוח שלנו מצרף את התמונות שהוא קלט ובונה תמונה שלמה של המציאות, אולם למעשה חלקים שלמים בתמונה אמורים להיות ריקים, או לא ממוקדים. עצרו רגע, הרימו את העיניים ונסו לסרוק את סביבתכם בשנייה. אז תבינו בכמה מעט נקודות אתם יכולים להתמקד.

כדי לייצר את התמונה השלמה, מתגייס המרכז הוויזואלי במוח ומפעיל תוכנה הדומה מאד לתוכנות אנימציה ממוחשבות המשמשות לייצור סרטים מצוירים – מאותן תוכנות היוצרות נוף משתנה ברקע של דמויות נעות. פעם היו מציירים כל פריים ביד, היום מזינים למחשב את סוג הנוף, האור, המהירות ושאר הפרמטרים, והוא ממשיך לצייר ברקע באופן אקראי בתים, הרים, עצים בהתאם לנדרש.

האופן בו פועל מוחנו הוא זהה – הוא משתמש באוסף הנקודות הממוקדות שנאספו על ידי העיניים ומתחיל להשלים את החלקים הריקים. מהיכן ההשלמות? מתיקיות שמאכסנות דגימות מהעבר, הקרוב או הרחוק!

איך זה עובד?

כשאנו מגיעים ליער אנו שולפים 'תיקיה' מפורטת בהתאם לרמת ההיכרות שלנו עם המקום או עם "סוג יער כזה". אם, למשל, ביקרנו בהרבה יערות קק"ל, תפתח במוח תיקיה המוגדרת בפירוט בהתאם לרמת ההתבוננות שלנו – "יער קק"ל, אורנים מבוגרים, תת צמחיה בהתאוששות אחרי ייעור אגרסיבי לפני כ4 שנים, סוף קיץ יבש במיוחד, אחה"צ…" וכל החלקים החסרים בתמונה יתחילו להתמלא ע"י תמונות שנשלפו מהתיקייה. למעשה, אם נחפש משהו ביער, והוא נמצא באחת הנקודות בהן לא התמקדנו, ואינו מושך מספיק כדי למקד את העין – לא נראה אותו… מכירים את צרור המפתחות המונח על השולחן מתחת לעיניים, ולא מצאתם אותו גם בחיפוש החמישי?

יער אלונים (צילום: חדוה שפרעם)

מה מושך את העין להתמקדות? צאו החוצה והתבוננו מסביב (רצוי בסביבה טבעית). אם עשיתם זאת שמתם לב בודאי שהעין נמשכת לקווי מתאר, קווי רקיע, צבעים חזקים, קונטרסטים, קווים ישרים, ועצמים שאינם קשורים למקום. כל השטחים שבין הנ"ל לא יזכו ל"ראיה אמיתית", המוח יאלץ להשלימם מהתיקיות.

הסיירים האינדיאניים, שידעו עובדה זו, הפכוה ל"רמה הראשונה של הבלתי נראות" – הרמה הפסיכולוגית. אם אתה מודע לה, תוכל תמיד להימצא באזור בו לא תיצור העין תמונת אדם. כמובן, בהנחה שאינך לובש וורוד או כחול במדבר… בזמן מלחמות הלבנים באינדיאנים, עצרה פלוגת פרשים אמריקאית ביום קיץ חם למנוחה לצד ערימת בולדרים. הם הורידו את מגפיהם. השעינו את רוביהם על הסלעים וישבו לאכול. כמה דקות לאחר מכן גילו שחלק גדול מהסלעים שסביבם התרוממו והפכו לאינדיאנים שחיסלו את רובם… כך מתואר באחד הספרים מפגש הפרשים עם לוחמיו של ג'רונימו – אחרון הסיירים האפצ'ים שהעיז להלחם בלבנים (ועשה זאת במידת הצלחה לא מבוטלת, ברתקו חטיבת רוכבים שלמה לאזור קטן במשך שנה, תוך שהוא מנחיל לה אבידות כבדות כשעימו רק 50 לוחמים).

ג'רונימו

כמובן שלמרבית הפלא תגלו שגם בעיר קיימים אזורי עיוורון: אם תעמדו בפינה הנכונה – איש לא יראה אתכם… למעשה באופן פרדוקסאלי, לנו, העירוניים שהגיעו ליער לראשונה, יש סיכוי לקלוט ברגעים הראשונים הרבה יותר אינפורמציה אמיתית, היות וה'תיקיות' שבמוחנו לא יכולות לספק את כל ההשלמות. כלומר – דווקא אנחנו, היות ואנו באמת מתאמצים, עשויים לראות את הצבי שחברינו, "איש השטח", יחמיץ אם אינו נע באותו רגע ב"מודעות צבאים" או סתם במודעות מורחבת (ראה בהמשך) – זאת מפני שאחד הדברים המושכים את המיקוד שלנו הוא מה שנקרא לו – "דגם חיפוש", המודעות לצורתו של אותו חפץ או חיה צמח שאנו אומרים לעצמנו שאנו רוצים לראות.

מה רואה העין באמת?

הצורך "לראות" כל הזמן אינו קל. כולנו מכירים את חווית הגודש החושי אותה אנו חווים כשאנו באים כתיירים לעיר חדשה בארץ חדשה. הבתים, החנויות, המכוניות, השלטים, הגגות, האנשים, הריחות (אחד הדברים הראשונים אליו אנו שמים לב כשאנחנו יוצאים מהמטוס). אנו חשים סחרחורת, וסביר שנצטרך מנוחה לאחר זמן קצר, היות והמוח נדרש לעבד הרבה יותר אינפורמציה בזמן אמת. לרוע המזל, כבר למחרת, לאחר שהמוח מילא את התיקיות בדגימות חו"ל, נלך באותו רחוב ושוב לא נראה כמעט כלום – המוח יחזור למצב השלמת החלקים החסרים.

לפיכך, אנו חייבים להבין שבניגוד למחשבה המקובלת שאנו רואים את העולם דרך שני חורים קטנים הנמצאים בצידו הקדמי של ראשנו – אנו חיים בסרט!

אפשר לחשוב על רשת צל 80%. מי שעמד מתחת לאחת יודע שלא רואים הרבה מהעבר השני. ובכל זאת האינפורמציה חודרת דרך החורים, ונאספת. בתוספת 80% השלמות מ'בפנים', היא הופכת לסרט אותו מקרין עבורנו המוח על חלקה הפנימי של הרשת. כן – זו תמונת העולם האישית שלנו – אישית לחלוטין! כל אחד מאתנו יוצר את המציאות שלו בכל רגע. היות, וכפי שהבנו, מאגר התיקיות מושפע מרגש, מצב רוח, גיל, מין, תפיסות עולם – אנו מדברים על סרט שלם, כולל המוסיקה היוצרת את הרגשות… (ראיתם פעם סרט אימה בלי קול? ממש לא מפחיד).

חשוב להבין את ההשפעה מרחיקת הלכת שיכולה להיות להבנת האמור לעיל. כמו בטלוויזיה – אנו יכולים לשלוט במה שאנו רואים! אנו יכולים לבחור את הסרט. אם למשל, אנו חובבי סרט אקשן ונבחר להקרין כל יום סרט מלחמה שבו חיות מפלצות איומות שיאכלו אותנו לארוחת בוקר מצידו השני של הגבול, אנו מחליטים לא לבחור לראות את הסרט הנקרא "אנשים פשוטים שרוצים סתם חיים פשוטים ושקטים".. סביר שהיושבים מעבר לגבול יאלצו ליצר את אותה מציאות כדי למלא את חלקם במשחק. משחקים מוסכמים אלו הם המאפשרים לנו לחיות במסגרות התרבותיות חברתיות אותן אנו מכירים. הסרטים של כולנו הם מותני- תרבות ולכן חייבים להיות דומים במידה סבירה, הרי אנו לא יכולים להתחיל להתווכח שכסא הוא שולחן וכו'…

אם נחזור לעניין שני המינים החיים בעולם, נזכור שהסרטים אותם מקרינים גברים ונשים שונים במובהק אחד מהשני, ולכן התקשורת בין המינים תלויה באיכות ה"תרגום בגוף הסרט" שיכול הצופה לספק לעצמו. למען שלום עולמי, אני קורא בחום בנקודה זו לכל אחד/ אחת מהקוראים להשקיע את כל האנרגיה הדרושה כדי ללמוד ואפילו לנסות לחוות ולהפנים את אופן הפעולה של מוחו של המין השני. זאת כדי שנוכל ליצור תקשורת אמיתית ללא תרגום.

בנוסף לאנשים הרגילים אליהם התייחסה השיחה עד כה, היו בכל הדורות גם אלו שהבינו את עוצמת הסרטים וידעו לייצר סרטים חזקים מספיק שגם אחרים יכלו לראותם. אם הצליחו להקרינם על מסך רחב מספיק יכלו לברוא מציאות אלטרנטיבית למציאות המקובלת – מציאות קסם. מכשפים וסתם דמגוגים יודעים להשתמש בכלי זה אף הם, ולצערי, היות והם מצויים בעולם יותר מקוסמים טובים, נראה עולמנו כפי שנראה…

בעולם המודרני מתמוסס הקו הדק המפריד בין סרטים בטלוויזיה למציאות. בשל העדר יכולת הפרדה ושיפוט מתייחסים ילדים, אך גם ילידי תרבויות שלמות שאך זה פגשו את הטלוויזיה, אל המוקרן על המסך כאל מציאות. מנסים לחיות חיים דומים ככל האפשר לחיי גיבוריהם….

פצ'י הייתה ילדה קטנה בכפר קטן בברזיל שלא הופיע אפילו במפה. יום אחד הגיע לכפר החשמל, ששינה את כל אורחות החיים מקצה אל קצה. מכל הדברים שבאו עימו, הדבר החזק ביותר היה הטלוויזיה. כל הכפר היה מתלבש בבגדים חגיגיים והולך ערב ערב לשבת בשורות מול המקלט האחד שהיה בבית הוריה. האנשים לא הבינו מה הם רואים ומה הם אמורים לעשות עם המחזה שנראה דומה להצגת כפר, אבל לא 'על אמת'. הם היו יושבים וחוזרים על הפרסומות, מנסים לדקלם אותן בקול הכי דומה שאפשר. אם הצלחת לדקלם בדיוק – היית מנצח… ואז – התחילו להגיע לחנות המוצרים שהופיעו בפרסומות וברור שצריך לקנות אותם, הרי הם קשורים לאותה קופסת קסמים מופלאה ולאנשים היפים והמושלמים המציגים בה…

שלושים שנה אחרי ופ'צי עדיין זוכרת את כוחה המשתק של הטלוויזיה – היא הייתה יושבת מולה שבוייה בכוח ה"סרט" שהחליף את חייה. אם לא היה נוגע בה מישהו, היא לא הייתה מסוגלת לקום. בתוכה זעק קול – אנא, געו בי, שחררו אותי מהכישוף, אבל לפעמים היו המבוגרים הולכים לישון ומשאירים אותה שם, לפעמים עד הבוקר, מאמינים שהיא כל כך מוקסמת עד שאינה רוצה לזוז. להבדיל מנכדיו של סבא אלברט, הצליחה פצ'י לשמור על קשר עם סבא שלה, וכך שרדה נשמתה. אבל שאר הכפר…

כמובן שכולנו יכולים ללכת ולקחת תקליטור מהספרייה. אבל בדיוק כמו מול הטלוויזיה האמיתית, היכולת לקום ולקחת אחריות לבחירה אינה אוטומטית ודורשת תרגול, לעומת התרגול הרב הנדרש כדי להיות במאי סרטים. החדשות הטובות הן, שכל אחד מאיתנו יכול להשתחרר בקלות לפחות מתוכנת האנימציה הרודנית הנובעת ממנגנון המיקוד של העין.

איך? פשוט לבחור לא להתמקד.

על ראיה לא ממוקדת ועוד – בשבוע הבא…

ובינתיים – תרגיל להבנת האופן בו חושים שונים יכולים להתערבב במוח: 

  1. צאו החוצה וביחרו 10-20 אבנים בגודל 1/4 אגרוף שלכם. הכינו לידכם סל שמכיל את כל האבנים.
  2. שבו בניחותא, ביחרו אבן אחת והתבוננו בה בשיא הריכוז – כאילו אתם חוקרי ירח שקיבלו סוף סוף לאחר עשרות שנות המתנה את אבן הירח שלכם… לימדו אותה, כל פינה וכל זווית, ממש מקרוב.
  3. הוסיפו את האצבעות לתרגיל – מששו את מה שאתם רואים ונסו לראות אם אכן יש קשר.
  4. עצמו את עיניכם והמשיכו ללמוד את האבן שלכם, מודעים לעובדה שבמששכם אתם ממשיכים ליצור תמונות. מששו אותה כל כך טוב שתוכלו לזהותה בין 1000 אבנים…. או לפחות בין 20
  5. שימו את האבן בסל שלידכם , בעיניים עצומות ערבבו את האבנים, והחלו להוציא אותן אחת אחרי השניה, מחפשים את שלכם רק במישוש… אם במקרה היתה מהראשונות – החזירו והמשיכו
  6. אם מצאתם את האבן שלכם נוחו, וחישבו על התהליך של מישוש, ראיה, מישוש וההצלבה בינהם.
  7. אם אתם אנשי אתגרים – צאו לשטח, עדיף סלעי, עימדו ליד סלע, מששו אותו, עשו כמה סיבובים ברדיוס 10 מטר, ונסו למצוא אותו ע"י מישוש…

 

בהצלחה

סבא אלברט


את סבא אלברט ("סבא" מבטא כבוד לזקן חכם אצל אנשי האדמה) פגשתי לאחר מסע בסירת נהר ביערות הגשם. 20 שעות ארוכות אותן ביליתי שוכב כמיטב יכולתי על שקי תפוחי אדמה ו…ארגזי קוקה קולה.

חלקתי את הסירה עם אוסף צבעוני של אינדיאנים החוזרים מהעיר אל הכפר. הם ישבו מולי, מפטפטים בשפה לא מובנת, אוכלים אוכל מתוך קופסאות פלסטיק שקנו בעיר, ובסיום האכילה משליכים אותן אל הנהר – אותו נהר אליו לא יכנסו לטבילה ללא תפילת תודה… אבל זה בכפר. הכללים הללו אינם חלים על העיר.

אפוֹרה – כפר באמצע…

הגענו בשעת לילה מאוחרת. אינדיאנים אוחזי עששיות ליוו אותנו מהמזח אל הבקתה בה התארחנו. עצי ענק של יער גשם, צללים נופלים על השביל, קולות היער חיים וקרובים יותר משהורגלנו בהם בחווה בה חיינו בחודשים האחרונים. עבור תיירים רגילים היה זה מסתורין בלבד, עבורי מקור לחרדה שלא הרפתה ממני – אני, שלמדתי במשך שנים להכיר כל צמח ושימושיו, להכיר את דרכי החיות ביערות האירופאים ובישראל, מצאתי עצמי זר מוחלט – ללא אף חבר, צמח או חיה. האם כך מרגישים עירוניים כשהם יוצאים לטבע אפילו בישראל? נרדמנו לקול שאגות הקופים ומקהלת ציפורי הלילה.
בארבע בבוקר, עדיין חשיכה, התעוררנו בבעתה לקול מוסיקת טראנס ממערכת הגברה רבת עוצמה… הסתבר ששהינו ברחוב האחרון שעדיין לא חובר לחשמל. כך גילינו שהכפר היה באמצעו של המעבר הכואב מתקופת האבן למאה ה-20.

שרותי קומפוסט מחומר מקומי

הבית בו התגוררנו היה מכוסה בגג פח. זה מבחינתי הסמל האזורי למעבר מעושר מוחלט לעוני העמוק ביותר. הבית הסמוך היה עדיין מכוסה בגג קלוע מכפות דקל. גג יפהפה המגן מגשם, אינו מתחמם בשמש ובנוי מחומר מקומי, ללא השקעה כספית, וללא רווח לאף אחד מחוץ לכפר. עם סיום הבניה מן הסתם נערכה בכפר מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי השבט, אשר שתו בירה מותססת ברוק נשים הלועסות את לחם הקסאווה ויורקות לסיר גדול…טעים, זול, דופק את הראש ו… שום כסף לא מעורב. אבל כן מעורבת שם הרבה אהבה ושמחה.
גג פח הוא סיפור אחר. כדי לקנותו יש צורך ביצור "ערך מוסף" כלכלי – צריך לגדל "יבולי כסף" כדי לקנות את הפח, או בשפה פשוטה – לייצר יותר ממה שאדם צריך לעצמו כדי שיוכל להצטרף לכלכלת השוק.
כדי לקנות את לוחות הפח, הנמצא בתחתית סולם האיכות המערבי, נאלצו בעלי הבית לגדל יבולי קסאווה אותם מכרו לאינדיאנים העירוניים כדליקטס. השורש הזה, שהיה בעבר מקור המזון הזמין והטבעי שלהם, נאכל כיום בעיקר בעיר בעוד שהם אוכלים אורז זול המיובא מסין, וקונים בשאר הכסף גגות פח, סירי אלומיניום, מסורי שרשרת וסלי פלסטיק.

סבא אלברט הוא הקולע היחידי בכפר. הוא התושב היחיד בכפר של 2000 איש שיודע את מלאכת הקליעה המורכבת הדרושה כדי ליצר מטפי – מסננת קסאווה.
המטפי הוא מעין סל, הקלוע מצמח הוורימבו באוסף של דוגמאות מורכבות. את שורשי הקסווה הכתושים מניחים בתוך המטפי ותולים אותו על אחת מקורות התקרה. בלולאה הקלועה בתחתיתו משחילים סנאדה עליה אפשר לעמוד ולמתוח את הסל. המתיחה גורמת לסל להתארך ולהתכווץ, וסוחטת החוצה את המיץ הרעיל. דוגמת הקליעה היא כל הסוד – עליה להמשיך ולעבוד פעם אחר פעם, שומרת על צפיפותה המדהימה תוך שינוי קוטר ואורך שלא יאומנו. רק לאחר מכן אפשר להשתמש בשורש העמילני ולהכין ממנו מין "פת שמש", אותה אוכלים תושבי הג'ונגל באופן מסורתי כמקור פחמימות עיקרי.

סבא והמטפי

אף צעיר בכפר, כולל ילדיו ונכדיו של סבא אלברט, לא למד זה שנים את מלאכת הקליעה. כשימות סבא לא יוכלו אנשי הכפר לאכול קסאווה. עוד חיבור למיומנות חיים בסיסית ירד לקבר. עוד חוט הקושר אותם למקומם ינתק.

כדי להפוך חברה לתלויה כלכלית, עליך לשבור את רוחה – לגרום לה לחוות פחד וחוסר ביטחון קיומי בסביבתה – אותה סביבה בה שרדה משך אלפי שנים ללא שום בעיה. זאת הבינה התרבות המערבית.
איך תעשה זאת? נתק את האדם ממיומנויות הקיום הבסיסיות שלו, והצע לו חלופות זולות בטווח הקצר, אך יקרות בטווח הארוך. חשוב לזכור – הכסף צריך להישאר אצלך. אל תמכור לו חכה – מכור לו דגים בלבד, או יבולים מהונדסים גנטית… ואז, כשהבלבול והניכור יחדרו מספיק עמוק, נתק אותו משורש הידע שלו – מסיפוריו, אמונותיו וערכיו (והחלף אותם בדת כלכלית מהמבחר המצוי).
איך תעשה זאת? נתק בין הצעירים לזקנים נושאי הידע. כשימותו הזקנים, ימות איתם הידע, וגם השפה, בדרך כלל השריד האחרון לתרבות שהייתה (בעולם נכחדת שפה אחת מידי יום!).
תרבות היא כמו נסיעה במכונית – אם נסעת מספיק פעמים באותה דרך אתה לומד את קצב הסיבובים, העליות, הירידות, ויכול להגיב עליהם אפילו בעיניים עצומות. הידע שצברת בנסיעות הקודמות מאפשר לך זאת. אם ישימו כיסוי אטום על השמשה הקדמית תוכל עדיין להמשיך לנסוע קדימה על ידי התבוננות במראה המשקפת את הדרך שעברת.זו חכמת האבות – כל מה שיהיה כבר היה, כל מה שהיה יחזור ויהיה. כך זה בחברה החיה באותו מקום, לפי אותם חוקי טבע, ואינה שוברת את הכלים.
נתק את החוט – ואתה בשליטה.

סבא אלברט יודע שהוא מת מהלך – שריד אנכרוניסטי לתרבות שהייתה. הוא עדיין זוכר את סבו מדליק אש בעזרת מקדח יד. כשהדלקתי אש במקדח קשת הוא התלהב כל כך שמיד הלך הביתה לבנות לעצמו ערכה. כמובן שבנה אותה לגמרי לא נכון – ניסה להוסיף לטכניקה בת אלפי השנים, "מדף" שבנה עם קרש ומסמרים… האש לא נדלקה ואני מצאתי את עצמי מסביר לאינדיאני הזקן איך צריך לבנות ערכה. הוא הבטיח שאחרי שנעזוב הוא יעבור את הנהר בקאנו העץ החפור שלו, וימצא את העץ המתאים למטרה. "בפעם הבאה כשתבוא אראה לך שאני יודע להדליק אש."
בימים ישבנו עם סבא ולמדנו קליעה בחומרים ודוגמאות מקומיים. בתחילה התעלמו מאתנו בני משפחתו הצעירים, ולאחר מכן הסתכלו עלינו כעל משוגעים. הם לא הבינו מה עושים הלבנים עם הזקן. לאחר כמה ימים הם התחילו להתעניין, "כנראה שאם הלבנים מתמידים יום אחרי יום ובאים ללמוד ממנו – יש לדבר ערך…" עוד כמה ימים עברו וכמה מהם התחילו לשבת עמנו ולקלוע, נזכרים איך היו יוצאים עם סבא ליער."פתאום מופיע עדר חזירים, כולם מזנקים הצידה מהשביל ורק סבא מביט בשקט ובוחר את הקורבן. בבת אחת הוא נעמד, תופס את החזיר באוזניו ומרימו באוויר, אנחנו הילדים היינו רצים ושוחטים אותו…" דיברנו על ציד "של פעם" עם קשתות וחיצים. אנחנו, הזרים, התחלנו לעורר בהם עניין מחודש בדרכי אבותיהם.
בזמן שניסינו את ידינו בדוגמא קשה במיוחד, סיפר לנו סבא אלברט על אישה שבאה אליו לפני חמישים שנה עם סל ועליו קליעה בדוגמת תנין. היא אמרה שקיבלה את הסל מסבתה, והיות והוא כמעט מתפורר, היא רוצה שיקלע לה סל חדש. סבא ישב ופענח את הדוגמא המורכבת ולאחר כמה ימים קלע לאישה שני סלים זהים. "היא לקחה אותם איתה והלכה," הוא סיפר, "כמה שנים לאחר מכן עוד קלעתי את "התנין" לתוך סלים מפעם לפעם, ואז, לפני כמה שנים ניסיתי שוב וגיליתי שאני לא זוכר את הדוגמה…התנין מת בגללי." דמעות מאוד לא אינדיאניות הופיעו בעיניו.
אני חושב על כך שיכול להיות שהדוגמה שאבדה הייתה חלק מדוגמה תפקודית מורכבת יותר – כמו אחת מדוגמאות המטפי. מי יודע מה אבד באמת…

המחשבות הללו זורקות אותי לתקופת לימודיי מטום, תלמידו של 'מתגנב לזאב' – האפאצ'י שגודל ע"י סבו לאחר שהלבנים הרגו את הוריו. 60 שנה הוא אסף כל שבב ידע קדום שמצא, מנסה לעניין אינדיאנים אחרים להצטרף אליו, ללא הצלחה, ולבסוף – בחר להעביר את הידע שצבר לתלמיד לבן…?! אני מבין יותר ויותר את תפקיד "שומרי הגחלת" שיש לאנשים כמונו. נראה שאנו חיים בזמן בו רק אנו מבינים את הערך שיש לידע הקדום, ועלינו מוטלת המשימה להצילו ולשמרו כדי שנוכל להחזירו לבעליו המקוריים.

בערבים היינו יושבים בערסלים, וסבא היה מספר לנו סיפורים. בתחילה הוא בחן אותנו באגדות האחים גרים אותן שמע בילדותו בבית הספר. האגדות מתובלות בנופי יער הגשם, וכך מוצאת את עצמה הנסיכה בורחת מהדרקון האכזר אל ראשו של דקל ומשליכה עליו אגוזי קוקוס כהגנה עצמית. לאחר שעברנו בסבלנות את הבחינה, התחיל סבא לספר את הסיפורים האמיתיים, מלאים געגועים וכאב למה שהיה ואיננו.
הוא סיפר לנו על דודו שהיה מכשף וניסה לשכנע אותו ללמוד ממנו ולהמשיך את דרכו. סבא אלברט הצעיר היה יושב בקרחת היער, עיניו עצומות בחוזקה, שומע את קולותיהן של הרוחות אותן זימן הדוד, ומסרב לראותן, שכן ידע שכאשר יראה אותן לא תהיה דרך חזרה.
פעם אחת הציע לו הדוד להצטרף למסיבה אצל אנשי המים החיים מתחת לנהר. סבא פחד ולא הסכים, והדוד נכנס לנהר העמוק בצעידה ונעלם מתחת למים. סבא חיכה לו בחוץ רועד מפחד, רואה אורות מוזרים עולים ממעמקי הנהר. עם אור ראשון הופיע הדוד בהליכה מתוך המים, ביטנו נפוחה מאוכל, וסיפר לסבא שהפסיד ארוחה נהדרת.
כשעמד הדוד למות, הוא אסף את כל מחברות הכישוף שלו, ובהבינו שאין לו יורש – זרק אותן למחראה… סבא סיפר שבניו של הדוד ניסו להציל אותן מתוך החרא במשך שבוע.
ללא הצלחה.
סבא סיפר לנו על ישויות היער שאנשים מסוימים מסוגלים לאמצן ולשלוט בהן. הם יכולים לגרום להן לעשות עבורם הכול והסימן לכך הוא שגשוג בלתי מוסבר המופיע פתאום בחייהם.
הוא סיפר על יצורי היער הגדולים והשעירים (דמויי הייטי, איש השלג, עליו לא שמע מעולם) החוטפים נשים מהכפרים, ולפעמים משאירים אחריהם ביער מחסה דמויי קן ענק ומסביבו עקבות בגדלים בלתי אפשריים.
אבל מכל הסיפורים, המדהים ביותר קרה בצעירותו:
סבא היה אז בתקופת "הנדודים המחייבים" – דרכם של בני שבטו להתמודד עם מרד נעורים אפשרי הייתה לשלוח את בני העשרה לנדודים של כמה שנים ביער "כדי שיירגעו" ויחזרו מיושבים בדעתם. בנדודיו הגיע לגיאנה הבריטית שמעבר לנהר ומצא שם עבודה בחברת מכרות.
יום אחד ישב וחיכה לבוס בכניסה לעיר. "אסור היה לכושי או אינדיאני לדרוך בעיר," הוא סיפר, "אם היו תופסים אותך היו עלולים לקשור אותך לרכב ולגרור אותך עד שבשרך יתקלף…"
סבא ישב על גבעה בצילו של עץ והשקיף מלמעלה על העיירה, על בתיה הלבנים והיפים, רחובה הראשי והחנויות המרתקות שבו. פתאום הופיע "כאילו משום מקום" אינדיאני זר, והתיישב לצידו. לאחר מספר דקות של שקט לא נוח, פנה אליו האיש וללא היסוס אמר לו שהוא צריך עד למשימת חיסול אותה נשלח לבצע בעיר. הוא אמר שהוא רוצה שסבא יצפה בחיסול ויבוא עימו לברזיל להעיד שהמשימה אכן התבצעה.
סבא, אחוז חרדה, אמר שלהגיע לברזיל ייקח שבועות ובכלל הוא עובד… האינדיאני הבטיח שייקח אותו עימו בלילה לברזיל, ויחזירו למחרת בבוקר! כך הבין סבא שהאיש הינו ג'וקה – בן לשבט ברזילאי של משני צורה, המסוגלים להפוך לחיות ולהופיע בצורה חדשה בכל מקום שירצו, מרוחק ככל שיהיה. "כשפתח את התיק להציע לי סיגריה," סיפר סבא, יכולתי לראות חתיכות פרווה קטנות של חיות שונות – זה הכלי בו משתמשים הג'וקה כדי לשנות צורתם."
כשחש הג'וקה בחרדתו, הבטיח לו ששום רע לא יאונה לו. לאות הוכחה אמר שיביא לו מהחנות כל דבר שירצה. סבא, מפוחד יותר ויותר, סיפר לו על גורלו של האינדיאני האחרון שחשב שיוכל לקנות בירה בחנות של הלבנים. הג'וקה צחק ואמר שהוא עומד להראות לסבא את יכולותיו. הוא הוציא מתיקו ענף קטן, ואמר לסבא ללכת אחריו. בכל פעם שיראה מישהו, עליו להחזיק את הענף בינו לבין האיש, והוא יהיה בלתי נראה.
רועד מפחד, צעד סבא אלברט הצעיר אחרי הג'וקה, לא יודע ממי עליו לחשוש יותר – מחברו החדש או מהלבנים בעיר. לפתע זיהה את אחד ממנהלי העבודה, המוכר לו כאכזרי במיוחד, צועד לעברו. הוא רצה לפרוץ בריצה, אך רגליו קפאו וסירבו לציית, וכך, כל מה שנותר לו הוא להרים את המקל ולהחזיקו לפניו – בינו לבין הלבן. הדבר הבא שקרה הפחיד אותו אפילו יותר – הלבן צעד לעברו וחלף על פניו כאילו אינו קיים?!
מלא בתקוות הישרדות חדשה, הוא המשיך להשתמש במקל – החזיקו מול כל עוברי האורח ברחוב – איש לא שם אליו לב!
כמובן שחברו עדיין צעד עדיין לפניו, וסבא קלט פתאום שאותו לא רואים גם בלי מקל…
הם הגיעו לחנות, הג'וקה נכנס פנימה, עבר במעבר הצר שליד החנווני, המשיך לירכתי החנות, ושוב חלף על פני המוכר בדרכו החוצה, אלא שהפעם הוא נשא בזרועותיו ארגז בירה. איש לא שאל אותו דבר. הוא הצטרף אל סבא העומד ברחוב מאחורי המקל, ויחד הם יצאו מהעיר ללא הפרעה.
לסבא לא נותרה ברירה אלא להבטיח לו שיפגוש אותו בערב כדי להיות עד לחיסול.
"ברגע שהג'וקה נעלם, ברחתי על נפשי ועליתי על המשאית הראשונה שנסעה לכיוון המכרה. כעשרה ק"מ מהעיר קפץ מהיער ברדלס שחור ובמקום לברוח נעמד לפני המשאית. ידעתי מיד שזה הג'וקה – ראיתי בתיקו את חתיכת הפרווה הנדירה של הברדלס השחור. הוא נעץ בי מבט נוקב, וחזר בהליכה איטית אל היער." סבא הבין שהוא שוחרר מהתחייבותו. הוא המשיך לנדוד עוד כמה שנים טרם שחזר אל כפרו בסורינאם.

כשעזבנו את הכפר – בכינו.
גם אנחנו וגם סבא. הצייד הזקן, היחידי בכפר שעדיין יוצא לצוד בקשת וחיצים מעשה ידיו, חיבק אותנו, ללא כל ניסיון להסתיר את הבכי. הוא ידע שפגש אנשים שראו אותו וכיבדו אותו. אנשים שהעריכו את ניסיונו, את הידע שלו ואת סיפוריו, שבמידה רבה חש קרוב יותר אליהם מלבני משפחתו.
הבטחנו לחזור בעוד שנה, שנתיים, הבטחנו שנביא אותו לישראל – ארצו של ישוע מנצרת – אבל גם הוא וגם אנחנו ידענו שאלו מילים של פרידה…
את סבא אלברט לא ראינו שוב. שבע שנים עברו מאז בעת כתיבת שורות אלו. אולי הוא ממשיך לשרוד כל תאונה ופציעה כפי שעשה כל חייו, אולי מת…

אני יושב ביער וכותב את הסיפור לאור פנס, מנסה לשמר את אישיותו של סבא ואת סיפוריו. אני לא באמת מצליח להעביר את האנגלית המשונה, המעורבת בהולנדית, את הרצינות התהומית בה התייחס לחיים – רצינות מהולה בשמחה, בריקודים עם נשים צעירות, ובשתיית בירת קסאווה במסיבות הכפר.
אני מרגיש שיש לי חובה עמוקה לסבא ולאבותיו, שבפשטות חייהם הם חיים מסורת אותה אני מנסה לשחזר בלימוד והוראה של מיומנויות החיים.
חובה לספר ולזכור. חובה לחלום על שבטים של אנשים החיים חופשיים מכבלי התרבות המערבית השולטת כיום בחיינו.
חובה ללמד, לנסות לגדל דורות של ילדים שיהיו מסוגלים להעריך גם את הדברים הטבעיים והפשוטים שסביבם, ואפילו להעדיפם על פני צעצועים מנצנצים אותם ניתן לקנות רק בכסף.
אני רק בן חמישים, אבל לפעמים אני מרגיש זקן כמו סבא – רואה את העולם מאיץ ומאיץ סביבי, ותוהה האם גם אני מסתובב בו מסתתר מאחורי מקל.

Vision Quest

לפני 13 שנים

אני יושב במעגל ה-VQ ("מסע חזון" – Vision Quest) ביער, על גבול הולנד-בלגיה. זה היום השלישי בו אני יושב בצום וקורא לרוח הגדולה לשלוח לי תשובה לשאלה העמוקה הבוערת בי. גשם. אני יושב בחליפת סערה. החיות מסביב הפסיקו להתייחס אל קיומי כהפרעה. בשל המצב האנרגטי המחובר והמשוחרר בו אני נמצא, הן מקבלות אותי כחלק מהסביבה שלהן – עכברי יער רצים על רגליי, האיילים עוברים על פני ורועים בנחת, ציפורים עומדות על ענפים במרחק חצי מטר ממני ושרות בחדווה… העצים מלאי חיים. לוחשים תשובות לרבות מהשאלות שלקחתי עמי אל המעגל, אולם המוח לא מרפה, ואני לא מצליח לשמוע באופן ישיר את קולו של הבורא. עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה שבאמת הביאה אותי לכאן – "מה הדבר הנכון ביותר אותו אני צריך לעשות בשביל העולם?"

כל הצילומים: חדוה שפרעם

במסורת האינדיאנית נקרא ה-VQ "המוות הקטן" – כדי לאפשר לעצמך לחוות חיבור ודרכו לקבל את החיזיון/החזון, עליך למות במעגל… ב-VQ המסורתי היו האינדיאנים נמצאים בצום מלא ללא מים (וכך גם היום, בחלק מהמסורות) ולמרות זאת גופם נשאר חי. המוח, לעומת זאת, לא מצליח לשרוד את התהליך האינטנסיבי של פשוט 'להיות', לא לעשות כלום, לא לזוז, להימנע מכל גירוי חיצוני – מאלו שאנו רגילים לספק לעצמנו בחיי היום יום. לא נותר מאום שיפיג את הפחד מהחיים ואת הכאב הכרוך בלא באמת לחיות. בשלב מסוים המוח קורס, האגו מרפה, לא מצליח לשלוט במציאות, ופתאום אתה מגלה שאתה זה אתה זה אתה… וחווה חווית סטורי (אברקה – חווית חיבור אל האחדות במסורת הזן), הפותחת דרך לחיבור לאמת.

…פתאום הכול נפסק – אני עובר למימד אחר של חוויה ופשוט יודע. יודע בבהירות מוחלטת את ייעודי – תפקידי בתמונה הגדולה. מה אעשה, איך זה יקרה… רואה הכול עד לפרטים כמו הלוגו של " שומרי הגן", הארגון אותו אני אמור להקים בישראל. כל שנותר הוא לחזור הביתה, ולהתחיל לפרק חיים של 10 שנים בהולנד. לא נשארת שום שאלה. מדובר בצו תנועה ברור מה'בוס' ועם ה'בוס' לא מתווכחים. אני חוזר הביתה בסוף היום הרביעי, ואחרי שלושה חודשים של פירוק אנחנו בישראל – מקימים ארגון העתיד להפוך לארגון ארצי בעל השפעה על חיי אנשים רבים, במעגלים רחבים.

 

לפני 6 שנים

 

בוקר יום 1

נוסעים בשקט בחושך. הג'יפ של איתי קופץ על הדרך המשובשת של הר הנגב. לא מדברים הרבה. אני נמצא בהכנות הנפשיות ל-Q ואיתי, כאיש מדבר וותיק, מכבד את שתיקתי. אנחנו צוות מאומן. כבר שנים שאנו מלווים אחרים בתהליך החיפוש. אולם הפעם מדובר בקווסט האישי שלי – הגעתי למקום בדרך הדורש הבהרה וחיבור מחודש לכוח הבורא…

הרבה חשש בלב. לא סתם חשש, אני יודע כמה ה-Q יכול להיות קשה – זה לי המסע החמישי ומאחורי 15 VQ עליהם הגנתי בשנים האחרונות. אני יודע כמה מסוכנות יכולות להיות תחושות שאננות והתלהבות שלפני.

הדבר המפחיד אותי הוא לא הצום בן ארבעת הימים ממנו חוששים רבים – ברגע בו הנך לומד להפריד בין הכיווצים בבטן למחשבות על אוכל, אי אפשר לקרא לזה רעב – אתה מגרש את המחשבות ונשאר עם קצת כאב בטן… הדבר המפחיד הוא – אני! טום בראון ג'וניור אומר "היכונו לפגוש את השד הגדול, המסוכן, והמכוער ביותר שתפגשו אי פעם בדרככם הרוחנית." אני כבר מכיר אותו – מדובר בעצמי, לחילופין, באגו שלי, מוח שמאל, אם תרצו.

אני יורד מהג'יפ ונפרד מאיתי. הוא לא יגן עלי, שנינו יודעים שאני יכול להסתדר לבד. חיבוק אחרון ואני יוצא לדרך.

אני לא מספיק ללכת יותר מכמה מאות מטרים, ומוצא על השביל גווייה כמעט שלמה של חיוויאי (עיט נחשים). יום קודם לכן הוצאתי, מתוך דחף פתאומי, כנף שלמה של חיוויאי ששכבה והעלתה אבק בארגז אפל, והפכתי אותה לכנף עישון (לשימוש ב-SMUDGING)… האם יש קשר? במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא נמצא שבועות במרכז שביל ראשי, ולא ברור לי איך אנשים לא מצאו אותו. בכל מקרה, זהו אות מובהק לברכה. אני לוקח נוצה וממשיך איתה אל המעגל. אני מגיע דקות לפני הזריחה, ומוציא טבק, מגלגל סיגריה טקסית. מדליק אש במקדח היד שלי ומברך בעזרת העשן את שבעת הכיוונים. אני מודיע למקום ולעולם הרוחות על כוונתי לערוך Vision Quest ומבקש רשות ועזרה מכל הישויות של האזור, ובמיוחד מהאלה הגדולה המממשת את עצמה באזור זה באמצעות בנותיה המדהימות – האלות האטלנטיות. אני מחכה עד שאני מרגיש שהברכה ניתנה, ונכנס למעגל.

ה-Q אותו אני מבצע הגיע אלינו מאדם בשם STALKIG WOLF, סייר אפאצ'י שנולד בשנת 1870 לערך. על חייו ניתן לספר סיפורים רבים (כפי שאכן סופרו ע"י תלמידו TOM BROWN JR בספריו הרבים), אולם עבורי הדבר המיוחד בו ובדרכו הוא החתירה לאמת המוחלטת שמאחורי הצורות. בגיל 19, לאחר שהשלים במהירות שיא את מסלול האימונים כסייר, קיבל 'המתגנב לזאב' חזיון ששלח אותו לצאת לנדודים בעולם, על מנת לאסוף את כל הידע הפיזי והרוחני של האינדיאנים ולשמר אותו. כדי להתמודד עם כל הידע הוא נאלץ להיפטר מדברים שהיו יותר מדי ספציפיים ותלויי תרבות, ולהתחבר לבסיס האמיתי שבליבת כל טכניקה.

לצורך הבנת מקומו של ה-Quest בתרבות האינדיאנית, עלינו להבין שהטכניקות הרוחניות של לקטים-ציידים היו חלק בלתי נפרד ממהלך החיים שלהם ולא לוקסוס כמו שהן עבורנו. בלעדיהן היו חייהם הופכים למאבק הישרדות, ולא לחיי גן העדן אותם חוו בדרך כלל. כדי לשמר ולהעביר טכניקות קיומיות אלו מדור לדור הן הולבשו בטקסים שונים ברחבי העולם. אולם בהבינו שהטקסים הם הצורה שמעבר לאמת האחת, חיפש 'המתגנב לזאב' את המכנה המשותף לכל הטקסים. לאחר 60 שנות נדודים הוא הצליח להגיע לזיכוך והפרדה של הטכניקות הפעילות מלבושן החיצוני. פשטות מדהימה.

ה-VQ היה במקור טקס-מעבר שהתקיים בכל אחת מן התרבויות השבטיות. היו לו מטרות רבות: בהקשר התרבותי, המטרות היו לחבר את המתבגר למורשת אבותיו – אל עולם הרוחות של השבט, אל רוחות המקום ואל תפקידו בשבט. החיבור אחורה אל כוח האבות אִפשר לנוע קדימה בקו ברור ולא נתן לכל מכשול לגרום למעידה או סטייה. מאידך, בעת שהופיעו שינויים הדורשים התייחסות, היה קיומו של גרעין הידע המחובר אחורה, מאפשר מספיק זמן כדי להגיב בתבונה (בניגוד לתרבותנו, למשל, שבה התבצעו במשך השנים ניתוק והשכחה מכוונים של ידע האבות על ידי מערכת הכוחות הכלכליים-פוליטיים השולטים, כדי שיהיה קל לנתב ולשלוט בנו, דבר שהופך אותנו ליצור המסוכן ביותר על פני האדמה).

החיבור לתפקיד האישי (יעוד אישי) הפך את המתבגר לחבר תומך בקהילה ומונע ממנו מלהסתובב לכולם אבוד, "בין הרגליים". מעניין לציין שבכל החברות האלו אחד התפקידים היה ה"איש ההפוך" או הקויוטי, שתפקידו היה לעשות את הכול הפוך –  להפריע לאנשים ולגרום להם לפקפק בעצמם ובייעודם, זאת כדי להזכיר להם כמה חשוב בעצם להיות מחובר…

בשל מגוון המטרות שהטקס היה אמור להשיג הוא נערך במסגרת מאד ברורה, בטווחי זמן של בין יומיים לחודש, במהלכם עברו המתבגרים חוויות מורכבות ולעיתים מסמרות שיער (ראו הספר Maledona Patrice Somme-of water and the spirit ).

אחת הבעיות העומדות כיום בפני אנשים הבאים לערוך מסע חיפוש לפי מסורת ספציפית, היא שבצאתם מה-Q הם ישפטו עי "איש הסגולה" שמגן עליהם, עפ"י הסימנים של אותה תרבות – לא ראית עיט במזרח? אכלת אותה, הQ – לא שווה; הרוח לא דיברה אליך בשריקה שקטה? זה לא חזון אמיתי…

ב-Q על פי 'המתגנב לזאב' לא נשארו התניות תרבותיות. הוא הצליח להשאיר רק את התרגולת הפשוטה: אתה, המעגל, והשאלות. המטרה היחידה היא חיבור לקולו של הבורא.

יום 2

אני יושב במעגל, השמש לא זזה בשמיים. המוח טוחן אותי עד דק, מחשבות, מחשבות. לא מצליח להפסיק. היות והתרגולת אומרת שה-Q הוא מדיטציה ארוכה ואיטית, אני לא עוצם את העיניים ונכנס למדיטציה. הכוונה היא להישאר נוכח ולצפות גם במחשבות, בלי לפעול נגדן. העולם מדבר אלי בסימנים שחלקם זוכים להבנה ופירוש מדויק של המוח. בחלק מהמקרים ברור לי שהמוח קופץ מהר מדי לניתוח ולא נותן לחוויה להיכנס פנימה במלואה. הזנבנים (סוג של ציפור חברתית) באים אלי ומראים לי את טרפם – אחד מהם עומד על ענף במרחק של מטר ממני ומחזיק בפיו משהוא שנראה לי כמו… תולעת גדולה?

הוא אומר- לא, טמבל, תסתכל טוב, וכשהוא פותח את פיו לומר זאת נופל מפיו גמל שלמה אותו צד. לא סתם תולעת – הצייד צד את הצייד. אני מבין את הקשר אל החיוויאי, צייד הנחשים הציידים. העוצמה של כוח המעכל ומכיל לתוכו כוח אחר. שומר על מעגל החיים שלא ינותק. אני מבין שהנחש – סמל שומרי הגן וחיית הכוח שלי, חייב להצליח לגדול לרוח העיט רואת הכול, רק אז המעגל יושלם.

ה-Q הוא טקס של תרבויות הטבע. הרוח הגדולה מדברת אלינו דרך כל הבריאה. עצם הבחירה במקום ה- Q היא בחירה מודעת או לא מודעת בשפת התקשורת שלך עם העולם במהלך אותם ימים. כל אבן, כל ענף, כל ציפור או חיה, יכולים להיות השליחים של הרוח הגדולה, הבאים לגלות לך את כוונתה. לשם כך יש לדעת להקשיב ולהתבונן. אם לא נדע, נפסיד את רוב הדברים שנראה ולא נזהה בהם את השליחים. יהיה קשה לקחת עירוני ממוצע מן הספה מול מסך הטלוויזיה ולהוציא אותו ל-Q אפקטיבי ללא הכנה נאותה. אני מקפיד לדרוש מאנשים להשתתף בהכנה בת ארבעה ימים לפני ה-Q. אם לא מבינים את הפשטות של ה-Q, עלולים לשבת ולחכות כל הזמן ל"בופאלו המכונף הלבן". ברוב המקרים הוא לא יגיע, וגם אם יבוא, סביר להניח שלא נבין את המסר שהביא לנו, היות ואנו חיים בתרבות אחרת.

דרך התייחסות זו מאוד מסעירה ברמה הרוחנית-פילוסופית, היות ובעצם בחירתך את המקום המסוים ל-Q, על כל סמלי התקשורת המרוכזים בו, אפשר להאמין שהייתה לך השפעה אחורה בזמן על היווצרותו בטווח של מיליוני שנים. העולם נמצא שם גם כדי לתת לנו את כל התשובות לכל השאלות שנעיז לשאול – בהנחה ששאלות אלו אינן אנוכיות ונועדו לעזור לנו למצוא את הנתיב שבו נגדל, תוך תמיכה ועזרה לעולם.

 

יום 3

עם הזריחה המוח משתתק שוב. אני חווה חוויה עמוקה של פשוט… להיות, ומבין שזו התשובה לשאלתי העיקרית – מה המשך הדרך. חצי יום עובר כמו דקות בודדות בימים שלפניו. תובנות שונות זורמות פנימה ללא פירוש וללא מילים. אני פשוט יודע. אני משחק במעגל, זורק אבנים על סלעים מסביב. במצב זה של חיבור מספיק לי להיות, להיות האבן, להיות הסלע, והאבן פוגעת. פגיעה אחרי פגיעה, לא מתאים לי. אני מתחיל לחשוב. אני מתחיל לפספס – אני לא מחובר. ושוב חוזר להיות. שוב פוגע- קשתות זן במיטבה.

במסורת שאימצנו ב'שומרי הגן' ה-Q הוא תרגולת של ארבעה ימים וארבעה לילות בצום, עם מים. אנו מחייבים לשתות, היות והצום מפרק בגוף רעלים היכולים לגרום נזק ארוך טווח לאדם מערבי מזוהם כמונו. הניקוי במים, והרבה, הוא קריטי – אנו ממליצים לא לצום צום מסורתי ללא מים.

חודש לפני ה-Q אנו מעודדים את המשתתף המיועד להכין רשימת שאלות ולהתחיל להסתובב עם מחברת. זאת, ועוד כמה טכניקות מאוד אפקטיביות אותן ילמד במהלך ההכנה, יהפכו את החודש הזה לחלק מאוד משמעותי בתהליך המסע החזון. בסופו של דבר למעגל נכנסים רק עם השאלות החשובות באמת, ללא כל הפרעות פוטנציאליות מבחוץ, רק המשתתף ומספיק מים. ישנים רק כשההתנגדות לשינה הופכת להפרעה גדולה מהעייפות. יושבים במודעות מקסימלית לזרימת החוויה, מרגע לרגע, של כל מה שקורה בתוכנו ומחוץ לנו. אי אפשר לעבור אפילו שעה במעגל בלי שלמדנו את מה שהיינו יכולים וצריכים ללמוד. גם אם נצא אחרי שעה, הדבר שהוציא אותנו הוא הדבר שמעכב את התפתחותנו בחיים – אם נבין מה שבר אותנו, ונעשה את העבודה – נוכל לחזור בפעם הבאה להמשיך את התהליך. זה החזון האישי שלנו – כל החורים בדלי האור הדולף שאנחנו, אותם עלינו לסתום לפני שנצליח לשאוב מספיק אור מהבאר. כשייסתמו כולם, נוכל, אולי, כמו אנשי הרוח הגדולים, להעלות בדלי את ה GRAND VISION ולחוות את רצון הבורא בכללות התכוונותו לכל הבריאה.

 

יום 4

הרוחות באות ומוליכות אותי למקומות עוצמה בעולמות הרוח. אני מקבל מהן סכין אור בה אני אמור להשתמש להגנה ולריפוי. כשאני אוחז אותה בידי, אני מבין שזו המקבילה הרוחנית ל"סכין רוח" אותה מכין עבורי בני הנפח בימים אלו – כלי שבידיתו משובץ גביש אור המסוגל להקרין עוצמה הרבה מעבר לקצה הלהב… מסרים ממשיכים לזרום ואני מרשה לעצמי פשוט להיות. הייתי יכול לצאת מהמעגל, אבל אני נשאר שם מתוך רצון להשלים את התהליך המקודש. עם אור אחרון, ממש לפני ההירדמות בתוך שק השינה, אני פוקח את עיני ורואה על ענף מעלי נמנמן סלעים (מכרסם יפיפה ונדיר תצפית). תמיד חלמתי לראות אחד. הוא בא לומר לי: הישאר במודעות – עד הרגע האחרון אתה עלול לפספס מסר חשוב, ה- Q לא הסתיים. למחרת, עם אור ראשון, אני מודה לכל הכוחות שסייעו בידי, משאיר לצמחים מתת מים ולאדמה טבק סמלי, וחוזר לחיים בחוץ.

הגיע הזמן לקחת את הנבטים הרכים של התובנות והכוח הביתה, ולהשקותם כך שיוכלו לגדול אל תוך ליבי וליבם של אחרים.

תרגילים:

אם אינכם רוצים להתחיל מ"פטיש החמש" של הטכניקות הרוחניות, אתם יכולים להתחיל בתרגולת קצרה יותר, המסוגלת לספק תשובות לשאלות החוסמות את התקדמותכם בחיים.

התרגולת מכונה – "הליכת שאלה". שימו לב – זה תרגיל למתקדמים!

שלב 1 –

מיצאו שאלה טובה. מה היא שאלה טובה? זו שאלה טובה, שהתשובה עלה יכולה להפוך לפרק שלם. לצורך קיצור אתן כמה נקודות איתן אתם יכולים לעבוד לפי הבנתכם:

א.       שאלה טובה היא לא אנוכית – התשובה לא עוסקת בטוב האישי שלכם אלה באיך אתם יכולים להביא טוב לעולם… לא "איך אצליח לעשות את מה שאני רוצה לעשות" אלה "איך אדע מה רוצה העולם שאעשה"… אני יודע שזה קונספט קשה בעידן הניו אייג' האומר – "חייה את חלומך".

ב.       שאלה טובה עוסקת במה שאני צריך לדעת ולא  – רוצה לדעת – הבורא עובד על בסיס" need to know" "  ולמרות שכל אחד מאיתנו היה רוצה את כל התמונה, נאלץ להבין שזה לא עובד כך.

ג.        שאלה טובה בנויה בצורה הפשוטה ביותר – ככל שהיא יותר מורכבת לא תדעו למה קיבלתם תשובה " השאלה הנצחית על החיים+ הקיום +וכל השאר…"  =  42  !!???

ד.       אם תשאלו שאלה עליה קבלתם תשובה ובחרתם להתעלם ממנה, סביר שלא תקבלו תשובה נוספת.

שלב 2 –

צאו לטבע, שבו, הירגעו, עשו מדיטציה או כל דבר שינטרל את המוח התרבותי. התחברו לשאלה, התחברו לצורך המביא אתכם לשאול אותה ולבו אותו בתוככם לאש. נסו לשלוח את השאלה החוצה בדימוי ולא במילים – עולמות האנרגיה והרוח לא בהכרח מבינים את שפתכם

שלב 3 –

צאו להליכה איטית, אל תשכחו לנשום, והיו מוכנים לכך שהעולם ידבר עמם בסמלים – כל מה שעיניכם ימשכו אליו הינו חלק מהתשובה. נסו להבין את הסמליות שבענפים מתפצלים או צב שפגשתם.

שלב 4 –

אם כל מה שנאמר כאן עובר לכם מעל הראש, אל תתייאשו – התרגולת הינה עוצמתית ביותר! – נסו שוב לאחר שתקראו את הפרקים הבאים העוסקים בחושים וחיבור, יש סיכוי שהכול יהיה יותר קל….

 

בהצלחה

שומרי הגן


בבואי לכתוב מאמר זה, אני מנסה להתמודד עם העברת ידע שנצבר ע"י תרבויות קדומות – תרבויות אדמה במשך עשרות אלפי שנים. מתוך רוחב היריעה אנסה לגעת במספר נושאים רב. כל אחד מהם מזמין התיחסות במאמר נפרד. לכן אם ימצא עצמו הקורא בהגיעו לקו הסיום עם יותר שאלות מתשובות… כל החיים לפניו.

העולם שאנו מכירים
ניתן להניח שכל קורא של דפים אילו יודה שהעולם בו אנו חיים רחוק מלהיות גן העדן ממנו גרשנו את עצמנו. עולמנו מנוהל ע"י מימסד פטריארכלי והירארכי הסוגד לכוח ולכסף כלאל.
כל העומד בדרכו של ממסד זה, שלצורך העניין הוא כל אירגון כלכלי/מדיני/דתי, מהווה סכנה ודורש טיפול. אם מדובר בטריטוריה מוחשית או כלכלית – תזוהה ההפרעה כיעד לכיבוש. אם מדובר בתרבות זרה או דת אחרת, יהפכו הן ליעד להטמעה. וכאשר מדובר באיתני הטבע – אותם יש לנתב ולנצח.
כסף וכוח הם מושגים חומריים הניתנים לחוויה בהווה בלבד , כפי שנאמר בביטוי המפורסם: אי אפשר לקחת כסף אל הקבר. לכן, סגידה להם מכתיבה מחיקתו (או שכתובו) של העבר והתעלמות מהעתיד.

העבר
אם נבחן את ספרי ההיסטוריה נראה שמרביתם מלאים בעובדות הקשורות במילחמות וכיבושים – דבר הגיוני בהתחשב בעובדה שמשכתבי ההיסטוריה היו הכובשים. לא נמצא עדויות לתקופות בנות מאות ואלפי שנים של שלום ושיגשוג שחוו תרבויות רבות. האם לא התקיימו תקופות כאלו? ניתן להניח שכל תרבות פטריארכלית הצליחה לקצרן ל"מינימום האפשרי בין מלחמה מלהיבה אחת לבאה אחריה…"
אולם למען האמת, עד לפני כ-10,000 שנים מרביתו של העולם לא היה שותף לתרבותנו – הוא היה מורכב מתרבויות של לקטים-ציידים או תרבויות חקלאיות ראשוניות שניהולם היה שוויוני ושיבטי (במקרה זה ההפך מפטריארכאלי לא יהיה בהכרח מטריארכאלי… עוד הרבה בכיוון מעניין זה בסיפרה של ההיסטוריונית ריאן איזלר – "הגביע והלהב") והבסיס האתי לקיומם לא היה התפיסה האנטרופוצנטרית האופינית לדתות המונותיאיסטיות, בהן נתפס האדם כנזר הבריאה.
לאנשי תרבויות האדמה היה ברור שהם "ראשונים (אם גם צעירים) בין שווים", ולכן בעלי אחריות גדולה יותר לשלמות ותפקוד העולם. הם ידעו שעל ידי התערבות נכונה בטבע ובחיי יום יום נכונים, הם יכולים לעזור למערכת להגיע למצבה המיטבי בזמן הקצר ביותר. הם ראו את עצמם כאחיהם/ תלמידיהם הצעירים של כוחות הטבע, הצמחים והחיות שקדמו להם, ואת יעודם כ"שומרי הגן" – האחראים לתחזוק עולמו של הבורא. היות והיה ברור להם שהבורא מצוי בבריאתו בכל אבן או שיח, כמובן שלא היתה אפשרות אחרת מלבד התייחסות בכבוד מלא לכל מתת חומר שנתקבלה מהעולם, בבחינת כיבוד האל. גישה זו איפשרה להם חיים ברי קיימא, כלומר חיים שבהם אין אפשרות אתית לצריכה מעבר לקיומך האמיתי, במערכת חברתית תומכת, ומתוך יעוד קבוצתי ברור המגדיר את סיבת הקיום בעולם.
האם אנחנו יכולים למצוא הקבלה לדרך חיים זו במקורות התרבות המערבית?
"ויקח אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב' ט'ו). פסוק זה הוא היחיד בתנ"ך (על בסיס חיפוש אינטנסיבי של הכותב) בו מצוי בלשון הסבר (ולא צו או צפי לעתיד) תפקיד האדם בגן העדן המיטבי. לעובדה – מלשון עבודת הבורא, סגידה לבורא המגולם בבריאתו, שכן בגן עדן לא היה צורך לעבוד את האדמה, וחקלאות טרם היתה, ולשמרה – להיות "שומרי הגן", הקבלה מלאה לקודים המעצבים כל חברה לקטית /ציידית מאז ומעולם. שימו לב שסדר המילים חשוב מאד – כל ניסיון "לשמרה", כלומר לעשות פעולות פיזיות המשפיעות על הסביבה, שיבוא מהראש, ולא מהחיבור הרוחני של "לעבדה" – נועד לכישלון…

ההווה – הזמן בו הופך העבר לעתיד
יבוא הקורא ויאמר: כל הנאמר לעיל יפה ונכון לתרבויות העבר, אך האם יש בדרך חיים זו ערך מחייב ההופך אותה לקוד אתי לחיים נכונים על פני האדמה? או לחילופין – מי יאמר שדרך החיים אותה אנו מכירים לא נכונה!?
לצורך מענה על שאלה זו ננסה לבחון דרך הסיפור הבא את הבדלי הגישות לפעיליויות תומכות-חיים בין האדם הלבן מול האינדיאני/איש האדמה (לצורך מאמר זה נגדיר כ"אדם לבן" בן לכל תרבות טכנולוגית, יהא סיני או הודי… ואיש האדמה כלקט/צייד).

אדם לבן מחליט שהוא רוצה (דגש על רוצה…) קשת חדשה. בניגוד לדעה הרווחת, קשתות לא עשויות בדרך כלל מענף, ובטח לא ענף כפוף. למעשה קשתות ענף יופיעו רק בשני מקרים: או כשאין בנמצא יותר עצים, או במקרה של חומר גלם טוב במיוחד. בכל מקרה אחר עלינו להבין שלצורך בניית קשת יש צורך בכריתת עץ בינוני לפחות. גב הקשת אמור להיות שטוח, כך שאתם יכולים לדמות את קוטר העץ הנדרש…

אדם זה היה יוצא מביתו והולך אל פאתי היער או האחו, ושם מוצא עץ גדול מתאים למטרתו: עץ ישר, ללא ענפים רקובים, ללא עיניים, ללא פיתול, שקל לכרות אותו – עץ נוח לעבודה. האדם הלבן היה כורת את העץ, מפצל אותו ובונה ממנו קשת.

לבן תרבות האדמה, היה מדובר בסיפור שונה לגמרי. על פי הדרך בה גדל, הוא אחיו של כל עץ, סלע, נחל וענן. עבורו, פגיעה באחד מהם לא היתה דבר של מה בכך. כמובן, שכמו לכל יצור אחר על הפלנטה יש לו זכות קיום, אולם כל פעולה כזו מחייבת מחשבה עמוקה ובחינת הצורך בטרם ביצועה. אצל שבטים מסויימים היה מקובל לבחון כל פעולה בעיני 7 דורות קדימה…
לאחר שהתחוור לו ללא שמץ ספק שהוא חייב להכין קשת, הוא היה מתפלל (לפעמים גם צם) להנחיית רוחות היער אל המקום בו ימצא את העץ הנכון לצרכיו. הוא היה יוצא למסע חיפוש שהיה נמשך לפעמים ימים רבים, חודר אל עומק היער, אל המקומות בהם גדלים העצים בתחרות אחד עם השני, מקום בו רק עצים בודדים ישרדו בתחרות אל האור ולכן הם גדלים מפותלים ומעוקמים, בנסותם לקנות לעצמם יתרון.

צילום: חדוה שפרעם

במקום זה היה המחפש מוצא עץ, שעל אף מגבלות עקימות ופיתול, עדיין התאים למטרותיו. הוא היה מדבר עם העץ ומסביר לו שלמרות שיגדע הוא לא ימות היות וכקשת יביא חיים למשפחתו. לאחר מכן היה איש האדמה גודע את העץ. בטרם לכתו, בתמורה לקשת שקיבל, הוא היה "מגנן" קצת בסביבה – לפעמים אפילו גודע עצים נוספים על מנת לאפשר לנשארים יותר סיכוי לחיות.

פגשנו שתי גישות שונות לאותה פעולה, וזה המקום לשאול למי יש קשת טובה יותר – לאדם הלבן או לאיש האדמה?

הגיוננו הלבן אומר (ובואו ננסה להשאיר בצד השערות רוחניות) – האדם הלבן. הוא עבד עם עץ טוב יותר, ללא בעיות טכניות כמו פיתול וריקבון, ולכן סביר שהתוצר שלו יהיה טוב יותר.. נכון??… לא!!!
כאן נכנס לתמונה אחד מהחוקים המרכזיים השולטים בכל חברות היצורים הקיימים בעולם, ופועל בניגוד להגיוננו הלבן: חוק התמורה העתידית שבשימוש בר קיימא (ההיפך מסיפוק מיידי).
אחת הדרישות המרכזיות בקשת טובה – עליה להכיל כמה שיותר טבעות גידול של העץ ביחידת חתך, כמספר הטבעות כך עוצמתה ומהירותה. הלבן כרת עץ שעמד בשדה ללא תחרות ולכן גדל בניחותא לרוחב. כתוצאה מכך יהיו טבעות הגידול רחבות והקשת תהיה בעלת "זיכרון" חלש – כלומר, לא תזכור את מצבה הישר המקורי. היא תתכופף יותר ויותר עד שלבסוף, לאחר זמן מה, תישבר. כל זאת בעוד העץ שנכרת יכול היה להתפתח לעץ גדול ומפואר, המעצב את סביבתו ומשמש בית גידול לחיים רבים.
סיכום המצב – כולם מפסידים.
איש האדמה, לעומת זאת, כרת עץ שעמד בתחרות וניסה להגיע אל האור במהירות המירבית, ולכן גדל לגובה ולא לרוחב. טבעות הגידול של עץ זה יהיו צפופות והקשת חזקה ומהירה (למרות שלא תמיד מושלמת בצורתה…), קשת שתחזיק לאורך זמן ותוכל לעבור בירושה לבנו! היות שגם הלקיחה עצמה (הדילול) הביאה תועלת לסביבה, הרי שלפנינו מצב שבו כולם מנצחים!!

האם לפנינו מקרה יוצא דופן או כלל מפתח? הבה נבחן דוגמא נוספת:
האדם הלבן, בפוגשו בעדר איילים, היה צד את הפריטים החזקים והיפים, בסדר יורד. ברוב המקרים הוא השתמש אך ורק בחלק קטן של הבשר, בלי לשכוח למסמר את הראש המפואר אל המשקוף שמעל לאח… עם בוא החורף היו נותרים רק החלשים והקטנים ביותר בעדר ובמהלך העונה הקשה הם היו מתים. וכך, באביב שלאחר מכן היה האדם הלבן נודד הלאה בחיפוש אחר עדר חדש ו"כובש" לעצמו עמק חדש מלא בצייד. כמובן שהוא לא ראה בכך בעיה. בדרך אל הים הגדול היו הרבה עמקים. הוא עבר אותם אחד לאחר השני – כורת את כל העצים וצד את כל האיילים. לבסוף הוא אכן פגש את הים ואז בנה אוניה והגיע לצידו השני… גם שם המשיך מעמק לעמק, אולם הפעם כבר לא הגיע אל הים בצידה השני של היבשת, היות ופגש את עצמו מסביב לכדור. אין יותר עמקים, אין יותר איילים.


לעומתו, איש האדמה היה חי כמו כל חיות הצייד – בצודו את החלשים והנכים היה מחזק את העדר, ולאחר שהחורף עבר והחזקים שרדו אותו, היה מוצא את עצמו עם עדר מתחדש שאיפשר לו להשתמש באותם אזורי הצייד שנה אחר שנה. בדרך זו גם זכה בצייד קל יותר, וגם תרם לאיזון הסביבה. האם עשה זאת רק מתוך אידאולוגיה? אולי. ואולי מפני שבהגיעו לגבול הטריטוריה שלו, היה צריך לחזור אחורה היות ולא היה בידיו נשק השמדה 'עדיף טכנולוגית' על שכניו.

בנקודה זאת כדאי להתבונן בתפיסה שיש לרובנו לגבי לקטים-ציידים ומלחמה:
לא פעם אנחנו קוראים כי "שבטי הפראים עסקו כל הזמן במלחמות הישרדות עקובות מדם…" סיפורים אלו מגיעים אלינו מאנשים שפגשו אינדיאנים הרבה אחרי שאלו פגשו את האדם הלבן והושפעו ממנו, או ממחקרים על תרבויות כמו האצטקים והאינקה שהיו תרבויות עירוניות – טכנולוגיות ולא לקטיות. שווה לבחון את האמירה הזו בסיפור הבא: לפני 20 שנה הגיעו הסיכסוכים בין שני שבטים גדולים ביער הגשם בברזיל לנקודת רתיחה. כמה אנשים נהרגו בנסיבות לא ידועות, ודבר זה גרר את כולם למלחמה מלאה. במשך כמה ימים נלחמו אלפי אנשים מכל צד, חמושים בנבוטי מלחמה, מקלות, חניתות וחיצים. לאחר כמה ימים נפצעו כמה אנשים מאחד מהצדדים וכולם הפסיקו את המשחק וחזרו הביתה מדוכדכים… סיפור זה מראה לנו שלקטים-ציידים נלחמו למעשה כמו חיות – הפגנות שרירים, צעקות, ריקודים – ולפעמים תחרויות ספורט אלים בין השבטים, ולבסוף היה החלש מבין את המצב ונסוג.
אולם זה היה אפשרי רק כל עוד חייו של האדם לא היו תלויים בצמידות למקום מסויים, ללקֵט אפשר היה במקום אחר באותה מידה. המלחמות הגדולות באמת, מלחמות ההשמדה, החלו רק כשהחלו אנשים לאגור מזון. עובדה זו גרמה לכך שבמקרה והיה עליהם לעזוב את המאגר, הייתה צפוייה המשפחה למוות מרעב בכל מקרה, וכך נאלצו להלחם לחיים ולמוות. אולי עוד סיבה לבחון את חוקי ה"עשה ואל תעשה" המצויים בבסיסה של התרבות הלקָטית…

אם נמשיך לעולם המודרני שלנו, ונבחן את יחס התפוקה מול השקעה בחקלאות אורגנית לעומת קונבנציונאלית, נגלה מצב זהה: בעוד שבחקלאות התעשיתית נדרשות כמויות דישון והדברה הולכות וגדלות כדי לשמור על אותה כמות יבול (שלא לדבר על כך שחלק גדול מהחומרים זורמים ישירות למי התהום), הרי שבחקלאות האורגנית יש בשנים הראשונות נפילת תפוקה הנובעת מצורך האדמה לשקם עצמה, אך לאחר מכן תהיה השוואת תפוקה ומהר מאוד רווחים עדיפים לאותו שטח קרקע יחסי.

משחק הפאזל

מה גרם לאדם להפוך לשואה האקולוגית המסוכנת ביותר מזה 60.000.000 שנה (סרטן העסוק בריבוי בלבד, כפי שטוען "סוכן סמית" בסרט מטריקס)? זו מן הסתם שאלת מיליון הדולר. הקורא מוזמן לנסות ולמצוא תשובה, או לחפש את תשובתי בפרקים הבאים…

הדבר הברור הוא שכתוצאה מהשתלטות המוח הרציונאלי על המוח הריגשי עזב האדם את אחדות "גן העדן", אותו מצב של חיבור בלתי אמצעי בו (לפי אחד משני סיפורי הבריאה) אפילו לא היה לו עור גשמי, ובטח לא הפרדה מהסביבה. הוא החל לחיות, מנוכר, בעולם של דואליות בו אינו חווה את האלוהות באופן ישיר. הרוחניות שהייתה מבוססת על חיבור אישי אותה תרגלו כולם עד אז באופן אינטואיטיבי, הוחלפה על ידי הדתות במערכת חוקים נוקשה המוכתבת מלמעלה, והאדם מצא עצמו סוגד לעומדים ב'ראש הפירמידה', ממסדית או דתית.
מאחר ורוב בני האדם נמצאים בתחתית הפרמידה, בשל המרחק הרב מראשה אבדה להם ההכרה בכך, שגבוהה ככל שתהיה, ראשה אינו מחובר לשמיים באמת. לרוע המזל, גם ראש הפירמידה כה מרוחק מהאדמה, עד כי שכח את מוצאו ואת חובתו האתית לעפר ממנו בא.
כך מצא עצמו האדם מציית לצווים דתיים/ ממסדיים/ תאגידיים (כגון "פרו ורבו ומלאו את הארץ" המקנה יתרון כוח לקבוצה שתמלא צו זה בדרך המהירה ביותר, ראה ישראל של היום…), במקום לחוקי הקיום הקוסמיים.
ברור שהאינטרס של המצויים בראש הפירמידה לקבֵּע את המצב הזה הוא עצום! הרי עמלו כל חייהם לטפס מעלה ולהשליך מטה כל מי שעמד בדרכם. כעת, כשהם שם, לא יוכלו להודות שהנוף מלמעלה לא שונה כל כך מלמטה… כדי להיות בראש, כמו ב"מלך צב-צב", הם חייבים לעמוד על גביהם וראשיהם של כל אלו שמתחתם, ולשם כך הם מוכרים לכולם סיפור שכבר אינם יכולים להאמין בו.

בואו נדמה שני שולחנות: על האחד חלקי פאזל, ערומים בצורה אקראית. בתחילה היו החלקים מפוזרים סתם כך. בשלב כלשהו, בשל הצפיפות, גילו כמה חתיכות שנדחקו בטעות ומצאו עצמן על כתפי חתיכות אחרות שיש להן יתרון יחסי בבלגן, והחלו לארגן את שאר החלקים בערימות, כל אחת היא פירמידה שבראשה עומד 'ראש' אחר.
כשהיינו קטנים, ובתים היו נבנים משקי מלט וערימות חול שעורבלו במערבל באתר הבניה, היינו מנצלים את ערימות החול למשחק 'מלך הגבעה'. אחד מאיתנו היה נעמד בראש הערימה ומכריז שהוא מלך הגבעה בעוד השאר מנסים לגרור אותו למטה. לאחר מאבק קשה היה אחר מחליף את ה"מלך" וחוזר חלילה… במשך הדורות שכחו כולם שמדובר במשחק שנוצר רק כי במקרה היתה שם ערימת חול.
על השולחן ממול נמצאת תמונת הפאזל, בשלבי בנייה. החלקים המסודרים בתמונה מצויים שם הודות לתרבויות האדמה, ששמעו על הפאזל ומילאו את חלקם בבריאת העולם. כשיושלם, יהיה היקום כפי שחלם אותו הבורא.


אולם העומדים בראש הפירמידה הצליחו להשכיח את הפאזל מראשי החלקים. לא כל שכן, הם הצליחו לשכנע את עצמם ואת האחרים ששם המשחק הוא "מלך הגבעה"/ הפירמידה/ השושלת –שכן, כפי שאמרנו, מיקומם בראש תלוי בכך.
מפעם לפעם, במקרה או שלא במקרה, בהנחה שהבורא מעוניין שהפאזל יושלם אך צריך את שיתוף הפעולה של החתיכות כדי להשלים את הבריאה, חולמת אחת החתיכות על קיומו של הפאזל. אם תתחיל לדבר עליו יגידו הסובבים:" עזוב אותך משטויות – שתה עוד בירה…" ברוב המיקרים זה יעבוד. במקרים הבודדים שהחלום ימשיך להציק לחולם, הוא יגלה שהמשימה הראשונה שלו היא לגלות איזה חלק הוא בתמונה – שמיים או גדר… לרוע המזל, הציור מופיע על גבו. לכן, גם אם יפגוש אנשים שמסוגלים "לראות" את הציור, עשויים הם לתארו אבל לא בהכרח להבינו. מתת ההבנה וראיית התמונה הגדולה שמורה לרוחות, הנמצאות במקום שאינו מחובר ומושפע מהעולם החומרי וכך יכולות לראות דברים שאנו עוורים להם. על כן מוצא עצמו המחפש נאלץ לשאול לעזרתן, באחת הדרכים העומדות לרשותו כגון ה-vision quest.

צילום: חדוה שפרעם

לפעמים, לאחר שהרפתה מאחיזתה הנואשת, כשפשוט וויתרה ושמה את עצמה בידי הרוח, זכתה חתיכת פאזל להתרומם על ידי הרוח גבוה מספיק, כך שלהרף עין ראתה את התמונה כולה ותפסה את כוליותו העצומה של העולם, כפי שקרה לנביאים, חוזים, ומנהיגים גדולים…
כשחזרה מטה, החלה לדבר ולספר על הפאזל. לאחר שנאמר לה "לא לעשות גלים" ובהנחה שהחוייה היתה חזקה מספיק כדי שלא תוותר ותנסה לחשוף את השקר שבתרבות הפרמידות, נאלצו העומדים בראש הפירמידה לטפל בה באופן המקובל באותה תקופה – צליבה, שיפוד, הצתה, אישפוז, או, כמקובל היום, חיסול ממוקד בתוכנית ראיונות בפריים טיים בטלוויזיה, אם היתה החתיכה נאיבית מספיק כדי לחשוב שתוכל לנצל את הראיון להפיץ את המסר…
אם התמזל מזלה והצליחה לברוח ולהגיע לשפת השולחן, אל התהום המפרידה בין שני השולחנות, נאלצה להשאיר מאחור את הישן, הכואב, והבטוח, ולזנק את זינוק האמונה המוכר בכל במסורות האיזוטריות… זאת כדי למצוא עצמה נוחתת בדיוק במקום המיועד לה.
מיד עם הנחיתה היא הופכת לנקודת סימון לחתיכות אחרות מהסביבה הקרובה של הפאזל, וכך, כאבן שואבת היא מאפשרת לפאזל לגדול.

העתיד

אחד המונחים המעודדים בטרמינולוגיית העידן החדש הוא המושג "מסה קריטית". בהקשר זה של הפאזל ניתן להבינו בנקל; בשלב מסויים, אם הצלחנו להניח מספיק חתיכות בנקודות מפתח, הרי שבבת אחת הופכת מלאכת ההרכבה לקלה ומהירה. אפילו חתיכות שמעולם לא שמעו על הפאזל ימשכו למקומם הנכון כדי להשלים את התמונה במהירות שיא… מעודד.
למרבה הצער, משחק הצד האפל בדיוק באותו צורך בחיבור ליעוד כדי להסיט אותנו מדרכנו, בנסיונו לגרום לכך שהפאזל לא יושלם לעולם.
בואו נבחן את עולמו של אדם המחובר ליעודו מול עולמו של אדם החי את סיפור "מלך הגבעה": מלך הגבעה רוצה לחיות טוב– אישה, בית, אוטו, ילדים. בתחילת דרכו הוא יקנה אוטו במיטב כספו המוגבל. כמובן שלא יהיה שבע רצון. כשיהיה לו עוד כסף הוא יקנה אוטו חדש וטוב יותר, וכך גם כשבחצר תעמוד רולס רויס הוא ירצה למבורגיני קונטאש, האמר, הליקופטר… בקיצור לא מדובר באוטו אלה בה"אוטו" בהא' הידיעה. אותו הדבר יקרה עם בית וגם עם בת זוג – שכן לא מדובר בבת זוג ממשית אלה בבת הזוג בה' הידיעה – הנסיכה על החמור השחור/ האביר על הסוס הלבן… למעשה, אנו פוגשים בן זוג ומיד מוציאים את הדיסק "בן הזוג האידאלי" ומקרינים אותו על המסך שהוא משמש לנו. ברגע שנגמר הסרט אנו מגלים שהמסך אחר לחלוטין, ובורחים לחפש עוד מסך להקרנה הפתטית הבאה… מזל שרובנו לא מנסים להחליף את ילדינו.
אם נבחן את חייו של אדם זה נראה שמדובר באי שביעות רצון מתמידה, אשר ראשי הפירמידות מקפידים לטפחה, הבסיס לכל מערך הפירסום של  – "קנו ותהיו מאושרים".

צילום: חדוה שפרעם

פירמידות שבראשן עומדים התאגידים למשל, תלויות לחלוטין בנסיונותיו של האדם להעלים את תחושת הריקנות בחומר שהם מייצרים, בעוד הערמות שבראשן נביאי שקר, סוחרי הרוח – מקימי הדתות הממסדיות – מנסות למכור לו "רוח" אותה אי אפשר לקנות.
הבעיה היא ששום חתיכת חומר לא תמלא את החור שבנפשנו, שכן חור זה נועד עם לידתנו למילוי ביעוד. זהו חור רוחני בה' הידיעה – אות הרוח המצטרפת לכל חתיכת חומר שאנו מנסים לצרוך – שכל ניסיונותינו להתחמק ממילויו יגמרו בעוד חולצה, עוד אוטו, או עוד טיול לחו"ל .
במיקרים רבים, מתוך הצורך ביעוד, מתחברים אנשים לחזון ברור של מנהיג כריזמטי ועוזרים לו לממשו. או לחילופין, הם נמשכים לטירוף הדומה מספיק לחזון, כמו במקרה של היטלר. נבואת שקר/טירוף מסוג זה ניתנים לזיהוי בקלות ע"י בחינת השפעתם על העולם: אם נתייחס לסיפור הפאזל, הרי שלא יתכן מצב בו חתיכה שפויה תפגע בחתיכות אחרות, שכן בכך היא מונעת את מימוש היעוד הכללי, ושלה כלול בתוכו. באותה נשימה ניתן לאמר שאם אנו מבינים את הפאזל כמשחק הבריאה, הרי שלא יתכן עיסוק בכל פעילות שהיא חוץ ממשחק הפאזל.
לעומת האדם תלוי-הפרמידה, בואו נבחן אדם המחובר ליעודו:
כבר בתחילת דרכו התברר לו שתפקידו הוא לטפח ילדים בעיתיים, להיות מחנך, נגר של רהיטים המכבדים את העץ ממנו הם בנויים, או…להציל את כל קופי הרזוס בעולם. לשם כך ילך וילמד זאולוגיה ואולי תואר נוסף במשפט בין לאומי. כמובן שציוניו יהיו מהטובים בכיתתו היות ויש לו סיבה פנימית וצורך בידע. במהלך לימודיו יפגוש בת זוג בה יזהה את ניצוץ היעוד אליה היא מחוברת, שכן המחוברים נמשכים זה לזה. את חייהם יעבירו בשותפות, בה יתמוך כל אחד בבן זוגו בדרך למילוי היעוד. למותר לציין, שלא תמצאו את בני הזוג הללו כל ערב במסעדה אחרת, או מול הטלוויזיה, בבריחה מעצמם. למותר להוסיף, שהם לא יתגרשו כשיעזבו הילדים את הבית…
כמובן שיהיה להם איפה לגור. העולם דואג לאלו החיים לפי החוקים הפנימיים. אבל עבורם בית יהיה רק מקום לפעול מתוכו, אוטו רק כלי להגיע לקופים המרוחקים ביותר ובגדים – מה שהאמא קונה פעם בשנה – אותו זוג ג'ינס וגופית טריקו כחולה (על בסיס היכרות אישית עם אחד מהם, אולם אין זה עומד בסתירה לקניתם לבד, ואפשר גם בוורוד…)
האם האדם הזה תמיד ימלא את אותה משימה בעולם במהלך חייו? אולי כן ואולי לא – היעוד הוא שדה אנרגטי בתוכו אנו חיים, והוא מעצב את המוסר, האתיקה, ודרך ההתבוננות שלנו. האינדיאני הזקן 'מתגנב לזאב' אמר שהיעוד אינו משתנה אלא בשעה שאתה מצוי "מטר מתחת לאדמה"…
אם אנו בוחרים להיות מחוברים ליעוד שלנו, למעשה אנו מחייבים את עצמנו לחיים של רגישות, פתיחות, והקשבה מתמדת, כדי לאפשר לעולם להשתמש בנו לצרכי הפאזל. התוצאה – ברור שחייו של האדם החי כך לא יהיו קלים בהכרח, אולם ודאי שהם יהיו מלאי אתגרים וסיפוק. בשכבו על ערש דווי לא יאלץ להודות בכלומיותם.

הכל צפוי והרשות נתונה?
משפט זה מבטא טוב מכל את קונספט היעוד. מרגע שהתחברנו – או קיבלנו את החזיון – הרשות נתונה לנו לחיות את יעודנו, או לברוח ממנו ולנוע ב"ארץ המתים המהלכים" כפי שכינו האינדיאנים את עולמו של האדם הלבן.
בעולם בו אנו חיים, הגיע האדם לשיא האינדיבידואליזציה ונראה שלרבים מהאנשים קל יותר להתחבר עם "הרשות נתונה" – הרי קיימות כל כך הרבה שיטות האומרות לנו "חייה את חלומך!" הדבר מזכיר לי את אי ההבנה שחוויתי בקרב רבים מחבריי הסניאסים של אושו בתחילת שנות השמונים. הם אמרו, "הרי אושו אמר: לך בעקבות לבבך, אז למה שלא נעשן, נזדיין, וזהו…" הבעיה אותה ניסיתי להציג כבר אז היתה שעל מנת ללכת בעיקבות לבבך, עליך ללמוד לשמוע אותו… קולו של הלב הוא קול היעוד, וכשנזהה קול זה הוא יהפוך לאור המקיף אותנו, ומאיר את העולם סביבנו.

מצב האפס

אי שם, לפני שנים, זרחה השמש. חברי הקבוצה התעוררו וללא מילים קמו לעמל יומם. אחדים נשארו בבית להאכיל את הקטנים. אחרים עסקו כל היום בעבודות ניקיון ותחזוקה או בהפעלת מערכת המיזוג הטבעית של המבנה הקהילתי בו הם גרים, אולם הרוב יצאו החוצה. ללא מילים הם ליטפו אחד את השני ליטופים עדינים ואינטימיים ויצאו לחיפוש היומי אחר אוכל. לאחר זמן התחילו הראשונים לחזור. אם מצאו אוכל הם התקבלו בכבוד על ידי חבריהם שהתאספו  סביבם, מאפשרים להם לרקוד להם את ריקוד האוכל המרהיב והמורכב, ריקוד מלא הכרת תודה שמכוון למקום הימצאות האוכל. שנים רבות שאין הם זקוקים לדיבורים, תודעתם ארוגה זה בזה והפכה לתודעת-על המשדרת כל צורך ותחושה לשאר חברי הקהילה – אחד בשביל כולם וכולם בשביל כולם… כשהגיע הערב התכנסו כולם אל המרחב המוגן של ביתם, ופרט לשומרים בודדים, נמו את שנתם לפני שהתעוררו לעוד יום של חיים פשוטים ומלאי הרמוניה קהילתית של…דבורים.

מה היא קהילה? לפי הגדרתי, קהילה הינה אוסף של פרטים המשתפים פעולה לשם מטרה משותפת. מאחר ושיתוף הפעולה הוא העיקר – רוב האנשים החיים היום אינם יכולים להיחשב כקהילה על פי הגדרה זו היות, והם נמצאים בתחרות דורסנית עם כל אחיהם בני האדם ועם שאר המינים על פני הפלנטה. אולם בניגוד לדעה הרווחת אצל חלק גדול מחוקרי הטבע המשליכים צורת קיום זו על שאר משפחת בעלי החיים התמימה – בטבע  אין תחרות כפי שאנו מכירים! תחרות היא דבר הדורש יותר מדי משאבים ואינה יכולה להיות משתלמת לאורך זמן. יותר ויותר חוקרים מסכימים על כך  שלמשל פרחים, בקהילתם יודעים לנצל נישות פנויות של מיקום, תזמון או אופן הפצת זרעים כדי להתרבות בצורה היעילה ביותר, במינימום צורך בתחרות –  ניצול הדדי של תכונות ההופכות את הקהילה לחזקה מסך כל הפרטים החברים בה.

ההתעסקות בנושא של "קהילה", עניין פופולארי בתקופתנו, הינה התעסקות שנתפסת עבור רוב הצעירים כעוד עיסוק עד שמגיעים הילדים… וכך קרה גם לי – בשלב מסוים בחיי הבנתי שבעולמנו אי אפשר לגדל ילדים ולחנך אותם לבד ולקוות לאזן את כל מה שבחוץ, וחדרה אלי ההכרה שקהילה היא הכרח ולא בחירה.

קהילה מאפשרת לקבוצת אנשים ליצור מציאות, להחזיק שדה אנרגטי משותף המתחזק מציאות זו, ולחנך את הילדים בתוך מסגרת המתקיימת כפי  שהיא מדברת – "walks it's talk." בנוסף, ברמה הפיזית, קהילה היא הדבר האקולוגי ביותר שקיים, אפילו בהנחה שרמת השיתוף בה גבוהה רק במקצת מהסביבה. מעצם העובדה שאין כפילות במשאבים (מטבחים, מכבסות, רכבים, מכונות חקלאיות). קיבוצים לעומת מושבים למשל, היו דוגמה  לקהילה כזו. תמיד כואב לי לראות איך לא השכילו להבין זאת ולאמץ את האידאולוגיה האקולוגית במקום האידאולוגיה הציונית סוציאליסטית שאבדה להם. צעד זה היה משאיר אותם בחזית התהליך ההתפתחותי של האנושות…

כשהבנתי את החשיבות ש"בקבוצת גידול ילדים"  התחלתי לחקור את עולם הקהילות בחיפוש אחר קהילה שהיא אקולוגית באמת ומספקת אלטרנטיבה בתחום החינוך  – שמערכת החינוך שלה מעצבת מציאות חדשה.

לצורך חיפושיי קראתי מחקר שערך הארגון העולמי של הקהילות האקולוגיות (GEN) וכלל רבות מהקהילות שהיו קיימות באותה תקופה, שלהי שנות ה-90. להפתעתי, גיליתי שאף אחת מהן אינה 'אקולוגית באמת'. איך זה יכול להיות!!?

מה זה 'אקולוגי באמת'? אני קורא לזה חיבור ל"מצב האפס". במצב האפס אתה מחובר לעולם, משיג את צרכיך ומשיב בתמורה את כל מה שאתה יכול כדי לשמור על איזון ארוך-טווח.

מצב זה היה קיים בתרבויות שלא השאירו אחריהן עקבות מספיקים בכדי שהארכיאולוגים יוכלו להסיק מסקנות אותנטיות על אופן קיומן האמיתי, בלי להשלים את החסר על ידי דמיון.

תרבויות אלו חיו מין סוג של "מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו"… קומוניזם סביבתי. ולא במקרה עולה הדמיון לשיטה הקומוניסטית: אם אנו מכירים בעובדה שהמין האנושי לא מתקיים בבועה, הרי שהסדרת מערכות היחסים וההירארכיה בין אנשים היא חלק חשוב מהמרקם האקולוגי, לא פחות מהסדרת היחסים עם שאר הברואים…

קהילות צמחים

היחידים שחיו ב'מצב אפס' אמיתי היו הלקטים-ציידים הראשוניים, אלו שלא לקחו עימם דברים לדרך, ולא עסקו אפילו בחקלאות גינות עונתית. הם נעלמו יחד עם מעט החפצים שיצרו ,לא משאירים אחריהם כל עקבות, ולכן אפילו היסטוריונים רציניים, הטורחים להסתכל מספיק אחורה – אל ערפילי הולדת האדם במזרח אפריקה, במקום בו רקם את קהילותיו הראשונות יחד עם שאר הבריאה – סרבו ועדיין מסרבים להתייחס אל קיום היצור האנושי כאירוע בעל משמעות, עד לנקודה בה החל ליצר מספיק נזק = התחיל ליצר היסטוריה.

ברור שלא ציפיתי למצוא קהילות מושלמות ופרימיטיביות כאלו, אולם  הנחתי שאמצא אנשים המונעים על ידי התודעה הזו וחיים בשאיפה לאיזון מרבי עם סביבתם.

כאמור – לא מצאתי. ואז הבנתי: הדבר שלא אפשר את החיבור האמיתי של הקהילות לאדמה הוא העובדה שכל האנשים שהקימו קהילות אקולוגיות באו מתוך החברה המערבית הטכנולוגית. החברה המערבית הטכנולוגית חיה בקצה השני של 'מצב האפס', במה שאני מכנה  'מצב המאה' (אחוז). אנו חיים בתודעה אנתרופוצנטרית הגורסת שהעולם נמצא כאן כדי לשרת אותנו ולספק את כל צרכינו וכל גחמה אחרת, מטורפת ככל שתהיה. הנרטיב המנחה הוא "פרו ורבו ומלאו…ושלטו…".

אנו חיים בתוך הבועה המערבית שהינה רק 1/10 מאוכלוסיית העולם, ואין אנו מודעים לכמה עובדות:

האחת, רוב העולם חי ברמה הרבה יותר נמוכה מאשר במערב, ועובדה זו היא המאפשרת לנו להמשיך ולחיות כפי שאנו רוצים. (כדי להבין משפט זה ואת זה שאחריו עלינו להיכנס לנבכי הכלכלה הגלובאלית, דבר שיקשה עלינו לעשות במאמר קצר, אולם בהחלט שווה התעמקות)

השנייה, כל מה שאנו צורכים מעבר לצרכינו הקיומיים, נלקח מצרכיו הקיומיים של מישהו אחר –  אדם, חיה או צמח.

השלישית, היות ואנו חיים בספינת חלל בעלת משאבים מוגבלים ומערכת סגורה – אין שום מצב שנוכל להמשיך לחיות כך לאורך זמן!

 הקהילות הקיימות בימינו הוקמו על ידי אנשים שלא בחנו מספיק לעומק את אמירות היסוד של תרבותנו, אך החלו להיות מודעים להשפעתן על העולם. הם חשו שאי אפשר להמשיך כך והבינו שעליהם לקחת אחריות. היות והיו אנשים טובים ומצויינים הם הבינו שעליהם לקצץ באופן דראסטי את "המדרך האקולוגי" (כימות מידת ההשפעה הסביבתית של כל פעולה שבני אדם עושים בעולם) שלהם, ועם הרבה רצון טוב החלו בוויתורים, שמבחינתם היו עמוקים וקשים:

במקום שתי מכונית לכל משפחה – מכונית אחת לשתי משפחות; כמה משפחות חולקות מכונת כביסה אחת; חשמל סולארי במקום חשמל מזהם וכן הלאה…

כל הצעדים הללו ועוד רבים אחרים נובעים מהנחת היסוד שחיינו ב'מצב המאה' הם נורמה עולמית סבירה ומחייבת. כלומר, זו אקסיומה קיומית  שחיינו צריכים להיות תלויים ביכולתנו לנוע מאות קילומטרים ביום, במכונות העושות את עבודת הכפיים שלנו וכו'. כל שעלינו לעשות כדי להיות "בסדר" עם העולם הוא לנהלם ב"אופן אקולוגי", כלומר – להוריד כמה אחוזים מה- 100…

 וכך גיליתי, שאף קהילה שבחנתי לא הגיעה (להערכתי) מתחת לרמת 60 אחוז. זה אולי נראה טוב יחסית, אבל למעשה רוב אוכלוסיית העולם (הבלתי-טכנולוגית)  חיה תמיד במצב 30-40 אחוז, בלי יומרות אקולוגיות ופיתוחי הייטק… מצב שהינו  "אקולוגי" יותר משלנו, ולאו דווקא מבחירה, אלא מעצם ה"מחסור" כפי שאנו אולי נגדיר אותו. אבל אפילו הוא אינו יכול להימשך בקצב ההתרבות הנוכחי שלנו.

כשהבנתי זאת, היה לי ברור שהדרך היחידה ליצירת מערכת מקיימת בכוכבנו, כוכב ארץ, היא לחזור לתודעת ה'אפס' ולבדוק איך אפשר לגדול מנקודה זו בלי להזיק. הרי כבר חיינו שם כמה מיליוני שנה. אולי אם נבחן מחדש, ללא ההתנשאות המאפיינת את חברתנו, את מה שידענו אז –  נוכל לבנות מערכת תומכת-חיים אמיתית?!

אין אני מנסה לומר שעלינו לחזור להיות לקטים-ציידים. גם אם היינו מסוגלים, העולם אינו יכול לקיים באופן זה אוכלוסייה של 7 או 9 מיליארד. בתקופות בהן חיו תרבויות אלו הן לא הגיעו לגודל של יותר מכמה עשרות מיליונים בכל יבשת. אני טוען שאם נגלה כמה פשוט להשיג את צרכינו הבסיסיים, נתחיל לתהות על כל "השומן" שאנו צוברים על הבשר…ואולי אפילו נודה שה'בשר' גם הוא אינו אלא שומן מיותר…

האם אני עצמי חי במצב האפס? לא. כמה קרוב? הרבה פחות משהייתי רוצה. כדי לפגוש אנשים בעולם ולנסות להשפיע על עתידו, אני נאלץ לחיות בתוך החברה ולהשתמש בכלים בהם היא משתמשת… לצערי, עד היום לא הצלחתי להקים את הקהילה שהיא, כאמור, צורך מחייב כדי להתקרב לחיים מאוזנים.

אז איך אני מאמין שצריך לעשות זאת?

כדי לקיים קהילה שתתקיים לאורך זמן נדרשות כמה אבני יסוד:

* צורך חזק –  כלכלי, או אידיאולוגי (למשל, הצורך הקיומי עבור לקטים-ציידים, או הציונות והסוציאליזם בשביל הקיבוצים), או חינוכי (שבימינו מתייחסים אליו כצורך העומד בפני עצמו ופעם הוא היה הבסיס לקיומה של הקהילה בעתיד).

* מחויבות הדדית עד כדי נכונות לפתור כל קונפליקט, עמוק ככל שיהיה, בטכניקה אפקטיבית.

* אמונה רוחנית משותפת.

בין שלושת עמודי התווך הללו, המרכיב הרוחני הוא הקשה ביותר להבנה. יש המתייחסים אליו כמנחה חזון מוסכם ומשותף (אחד המרכיבים המרכזיים בחיי פרט או קבוצה), או כמגדיר גבולות, בבחינת "לא תדרוש במופלא ממך". אפשר לראותו גם כמאחד קבוצה ומבדל אותה מקבוצות אחרות. אולם אני רוצה להדגיש דווקא רובד אחר: בעיני זה הכלי היחיד שמאפשר היווצרות "קהילה שיתופית מבוססת אמון".

קהילה כזו היא הקהילה המושלמת: אין אחד שיאמר לאחרים מה לעשות. מצב כזה יכול להיווצר רק אם כל חברי הקהילה ישמעו את אותו "קול מלמעלה", אותה אמונה רוחנית משותפת, וידעו מה נכון לעשות בכל רגע נתון – כלומר, כולם יהיו מחוברים ל"אמת". במידה ומישהו מרגיש צורך לעשות משהו השונה מה"נורמה", ברור לכול שזה מפני ששמע הנחייה ברורה לעשות כך. כל החברים בקהילה יודעים שכולם שומעים את קול העולם ומקבלים הנחיות,  וברור שכל פעולה של פרט בקהילה הינה לטובת הכלל.

אין ספק שמדובר במצב אוטופי הדורש עבודה רבה על הקשבה, הבנה, קבלה, פתיחות, ומעל הכול חיבור לקול העולם ובוראו… דברים לא פשוטים להשגה בעולם המעודד אינדיבידואליזם, חומרנות, ניתוק, אגואיזם, ותחרות. זו הסיבה שרק קהילות בודדות שרדו בעידן המודרני. זה שנים רבות שקהילה חדלה להיות דרך החיים ההכרחית להישרדות כבעבר. אך האם כך גם בעתיד הקרוב?

מהתבוננותי על מצב העולם ברור לי שאופן החיים המערבי – "מצב המאה" – מתקרב לסופו. כל מי שמוכן להסתכל ולבחון את הכלכלה, פוליטיקה, אקולוגיה העולמית בלי לטמון את ראשו בחול או לאמץ את הדת החדשה "האופטימיזם הטכנולוגי", יכול לקרוא את הסימנים. חוסר השקט החברתי וחוסר היציבות בכל המערכות הגיעו לשלב המעיר המונים ומוציא אותם לרחובות בחיפוש אחר פיתרון, אולם ללא הידיעה מהו , או נכונות לשלם את מחירו.

אני מאמין שבעולם שיתקיים ברמת חיים נמוכה אך שוויונית הרבה יותר מהמוכר לנו קהילות חזקות יהוו את המשאב החשוב ביותר. למרות הקשיים שנראים באופק, אני מאמין שהכורח לחיות שוב בקהילה ישיב למין האנושי חלק חשוב מכוחו כחיה קבוצתית, וכך יפתרו מעצמן הרבה מהבעיות הנובעות מהחיים בעידן הפוסט מודרניסטי.

אך כמו תמיד, השלב הראשון הינו לפתח את החזון, לחשוב ולדמיין מהי צורת החיים האידיאלית שהיינו רוצים בה.

מצורפים לפרק זה שני תרגילים היכולים לעזור לכל מי שרוצה לנוע לשלב הבא בדרך הקבוצתית…

תרגיל 1 :

צאו לטבע.
בהגיעכם לאזור בו מצויה צמחיה מגוונת נסו להסתכל ולהבין איך משתלבים הצמחים ביחד לחבורת צומח. איך משפיעים הגבהים; האם מצויים צמחים הממלאים נישות דומות לחלוטין? אם נראה שכן, נסו לחשוב – איך משפיעים מחזורי החיים של כל צמח? באילו תאריכים הוא פורח, מי מאביק אותו, מי מפיץ את פירותיו…האם באמת יש כפילות?

תרגיל 2 :

בתרגיל זה יכלו כל אחד לברוא לעצמו את המציאות הרצויה לו בדיוק. אם יצטרפו מספיק אנשים ויבראו מציאות מספיק דומה יוכלו לחבור לקבוצה שתוכל לממש מציאות זו בעולם…
התחילו אתם – ולאחר מכן מצאו שותפים….
שבו נוח ועצמו את עיניכם. נשמו מספר נשימות הרפיה
אתם עומדים לדמות לעצמכם את סביבת החיים האידאלית בה הייתם רוצים לחיות.
איך נראה הנוף;איך נראה הישוב;איך הוא משתלב בסביבה; מה גודלו; ממה הוא בנוי; מה האינטראקציה בין האנשים;
במה עוסקים האנשים; איך הם מתקשרים אחד עם השני; איך הם פותרים קונפליקטים;
מה יחסם של האנשים לשאר העולם סביבם – יצורים צמחים ואנשים אחרים.
איך היחס בין מבוגרים לילדים – תקשורת, חינוך
מה עושים האנשים בשעות הפנאי, איך חוגגים, איזו תרבות מתפתחת
איזו רוחניות חולקים האנשים.

חיזרו לעולם הפיזי ורשמו את התמונה שראיתם. אם תרצו תוכלו לחזור לכל אחד מהשלבים ולהישאר בו זמן נוסף כדי לעבות את המציאות הרצויה. קחו את הזמן. רק לאחר שהדימויים יהיו מוצקים מספיק תוכלו לחלום אותם למציאות.

בהצלחה.