הבלוג של עופר ישראלי

פוסטים שתויגו 'אדמה'

אדמה – הליכה

"כשאני הולך אני מברך את אמא אדמה בכל צעד." – 'מתגנב לזאב'.

"אל תדאג, אבא, אני הולכת בלחש, בלחש…" זו הייתה תשובתה של בתי בת השלוש לאזהרה שלי בעת שהלכה יחפה ביער, על קוצי הערמונים.

כולנו זוכרים את החוויה המדהימה בעת טיול, נוף פראי המתגלה לנו בכל פנייה חדשה, ובעיקר בכל פעם בה אנו עוצרים, מרימים את עינינו ומביטים סביב… אנו הולכים כמה דקות ופתאום רואים סלע מרשים, עוד כמה דקות ומגיעים לתחילתה של עלייה, מביטים למעלה – כנראה שיהיה קשה. עולים ושוב מביטים – איזה נוף נפלא. הבעיה היא, שלא ראינו את סביבתנו בכל אותו זמן שבין הפעמים הבודדות בהן הרשנו לעצמנו להרים את המבט מזווית 45 המעלות בו הוא היה מכוון לכיוון השביל.

בוודאי שאנו צריכים להתבונן מטה, אופן ההליכה שלנו הינו במצב הישרדות: הראש – המנהיג ובוחר את הכיוון – מתחיל ללכת קדימה, אחריו נופל החזה ורק לאחר מכן הבטן – מרכז הכובד שלנו. למעשה, אנו נעים לפני המרכז במצב נפילה מתמיד, לעולם נמצאים "שם ואחר כך". במצב זה, אם לא נראה בדיוק על מה אנו דורכים, אנו עלולים לפגוע ברגל ולמעוד, ועם תרמיל כבד על הגב הנזק יכול להיות קטלני!

בנוסף, במצב הישרדות זה, כשאנו שולחים את רגלנו קדימה אנו נוחתים על העקב, שהוא הנקודה הקרובה ביותר לאדמה כשרגלנו האחורית נעולה בברך (מצב שהינו תגובה לפחד מנפילה). העקב הינו עצם עם מעט עור המכסה אותה… בטח לא אזור המיועד לבלום זעזועי נחיתה. כל מכה אותה הוא סופג מועברת ללא בלימה לאורך עמוד השדרה אל הראש

ברור שאנשים לא הצליחו לנוע מהר מספיק במצב זה, ולכן החלו לפנות דרכים ולרצפן. כך הצליחו להגדיל את מהירות ההליכה, שהפכה למסוכנת יותר ויותר, ולכן במקביל החלו לנסות להגן על הרגל ועל העקב בסוליות ועקבים הולכים וגדלים. אך ללא הועיל – למעשה עקבים גבוהים מחמירים את נטיית הנפילה קדימה… לבסוף המציאו כל מיני בולמי זעזועים בעקב הנעל המאפשרים להגדיל את המהירות אפילו יותר, אולם מביאים אותה לרמה בה לא נעז לנחות על האדמה בלי בדיקה מדוקדקת באמצעות עינינו…

האם כך אמורה הליכה להראות? תנועה המחייבת מבט מטה? תנועה שאינה מאפשרת קשר רציף עם הסביבה? האם היו הלקטים-ציידים, 'שהקשבתם אומנותם', שורדים אם היו נעים כך בעולם?

אנשי שטח תלויים ביכולתם להתבונן. הם חייבים להיות בהתבוננות כל הזמן, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להוריד את עיניהם לאדמה. מכאן – לא יכול להיות שזו הייתה צורת הליכה שלהם.

אם כך, איך נועדנו ללכת? מבנה הרגל האנושית מאפשר נחיתה נטולת זעזועים על כריות כף הרגל, אזור הבנוי משתי קשתות – קשת הרגל וקשת האצבעות – המתיישרות עם הנחיתה ובולמות את המכה כמו קפיץ של רכב. כמובן, שאם אנו הולכים יחפים, או נעולים במוקסינים שסוליותיהם דקות, אין אנו יכולים לנחות גם על הכרית בלי לבחון על מה אנו דורכים. אולם אם נביט מטה, נשאר מנותקים מהסביבה… לכן אפשרו הצועדים היחפים לכף הרגל לבחון את הקרקע, תוך שמירת המשקל על הרגל האחורית, עד שיוכח שבטוח להעביר אותו קדימה. טכניקה הרבה פחות מסוכנת מ'הנפילה התמידית'. כך נשארו עיניהם סורקות את הסביבה, ורגליהם "הקשיבו" לאדמה וידעו היכן מותר לדרוך.

כשאנו הולכים בצורה זו, אנו נעים במהירות הטבעית של השטח. כל חיה הנעה בשטח נתון לא תנוע מהר יותר מהמהירות שתאפשר לה תנועה בטוחה. באופן טבעי, החיות הולכות במהירות המוכתבת על ידי רכות הכרית שלהן, שאינה קשה יותר מכרית רגלו של אדם ההולך יחף באופן קבוע. אפילו למפריסי פרסה יש כרית רכה מאחורי הפרסה. כשאנו הולכים יחפים בהליכת שועל אנו נעים באותה מהירות בה נעות החיות באותו השטח.

לעומת זאת, כשאנו הולכים עם נעליים, אנו נעים במהירות רצרוץ של חיה. בתור טורף העל במערכת – אם אנו רצים, כולם בורחים! זו הסיבה בגללה אנחנו תמיד רואים חיות רצות… חיות לא רצות סתם. הן רצות בשני מקרים – כשהן רודפות או נרדפות. הגנו לא יברח מהלביאות הנעות בשולי האחו. הוא ירוץ רק כשהן תעבורנה לריצה ויחדל מיד כשהצליחו לצוד, ולא אותו. אנרגיה היא המשאב היקר ביותר בטבע! אם ננוע במהירות הטבעית נגלה שהחיות לא בורחות מאיתנו. הן תקפדנה לשמור על בועת הביטחון שלהן תוך כדי תנועה מאיתנו הלאה. אם נתקרב, הן עשויות לנקוט בהתנהגות טריטוריאלית מאיימת… ראיתם פעם עכבר מאיים!?

למעשה, לראשונה בחיינו, נגלה שאותו יער בו היינו רגילים להסתובב שנים ונראה לנו שומם למדי, מלא חיות…

 כשאנו נעים בקצב הטבעי, אנו נמצאים בדיאלוג תמידי עם האדמה – מודעים לכך שאין שני צעדים זהים בחיינו, מודים לה על התמיכה שהיא נותנת לכל צעד ולעצם קיומנו, מעבירים את תחושת התודה דרך כף הרגל, כמו ליטוף לחיית מחמד הרובצת מתחת לשולחן, ומקבלים כוח בתמורה. אנחנו הולכים בלחש, בלחש – כפי שנועדנו ללכת.

ריצה

לאחר שהבנו איך נראית הליכה, לא נותר לנו אלה להגביר את הקצב ולעבור לריצה.

אם אשאל, "מי היא החיה היכולה לרוץ למרחקים ארוכים ביותר ללא הפסקה?" סביר שנקבל את כל התשובות הלא נכונות האפשריות – זאב, סוס, נמר… התשובה היא – אדם.

בגלל מערכת הקירור המשוכללת (אם גם בזבזנית) של האדם – ההזעה, ובגלל העובדה שבריצה נכונה על שתיים אין הפסד אנרגיה אדיר כמו אצל הרצים על ארבע, הנאלצים לנחות ולבלום את ריצתם לאחר מעוף באוויר בו מנותקות ארבע רגליים מהקרקע. נתונים אלו מאפשרים לאנשים לגבור על סוסים במרוצי סיבולת לטווח ארוך המתקיימים במקומות שונים בעולם. בריצה אנושית לא נכונה נתקל באותה בעיה כמו בהליכה – צעדים גדולים מדי הנוחתים הרבה לפני מרכז הכובד. כשמגיע מרכז הכובד אל הרגל, היא נאלצת לבלום את כל תנופת התנועה, ואז להניע מחדש בדחיפה… ריצה כזו הינה כמו נסיעה ברכב תוך לחיצה מתמדת על הבלמים… מחצית מכמות האנרגיה מתבזבזת על בלימה. היא מתאפשרת רק כשהרגל עטופה בנעל התעמלות עתירת משככים ובלמים… למעשה, השימוש ברגל אותו מעודדת הנעל הוא הרבה מעבר ליכולות הקצה הנורמאליות של הרגל. זה נשמע אולי טוב, 'פלאי הטכנולוגיה' וכו', אולם הנחיתה הלא נכונה נבלמת רק חלקית ע"י הנעל, ולכן, כמוכח במחקרים רבים, גורמת לאחוזי פציעות ריצה הגבוהים ב 75% מאשר אצל אנשים המתאמנים בריצה יחפה (ריצה בנעליים שסוליותיהן דקות מאוד וללא בולמי זעזועים).

התמונה באדיבותו של דני וולפשטיין

 בריצה יחפה יהיו הצעדים באופן טבעי קצרים יותר, הרגל תנחת ממש מתחת למרכז הכובד וכך תתאפשר דחיפה כמעט ללא בלימת התנופה. הרץ נמצא במצב של נפילה קלה מאד קדימה (להבדיל מריצת ההישרדות עם נעל) המספיקה בדיוק כדי לנצל את כוח הכובד כדי להניע אותו קדימה.

נשאלת השאלה, "האם מאפיינים טכניים אלו של הריצה האנושית מספיקים כדי לאפשר לאדם לרוץ יותר מהר מזאבים המכסים עשרות קילומטרים בליל ריצה, או מסוס, שגם הוא יודע להתקרר ע"י הזעה?"

אם נחקור את ההיסטוריה של השימוש האנושי בריצה, נגלה ששבטים של לקטים-ציידים במקומות שונים בעולם הוקירו את יתרונותיה וטיפחו אותה בקרב אנשיהם. בספר הביוגראפי של הסייר האפאצ'י האחרון שיצא לקרב נגד הלבנים – ג'רונימו, הוא מספר על הדרך בה התאמן בילדותו, "אבי היה מעירני עם שחר, מוציאני מהאוהל ומצביע על הרי הסיירה שמעבר לערבה, במרחק 30 מייל מאתנו. הוא היה משקה אותי בלגימת מים, אותה היה עלי לשאת בפי ולבלוע רק כשאגיע להרים טרם שאסתובב לרוץ חזרה.".. סיפור שהיה יכול להישמע מופרך אלמלא תיעדו הלבנים את יכולות הריצה המדהימות של האינדיאנים. ביצועים אלו תועדו במהלך אפיזודה בת שנה וחצי, בה העסיק ג'ירונימו, יחד עם כ-50 לוחמים, שתי חטיבות פרשים אמריקאים שלא הצליחו לנצח אותם עד שלקחו את משפחות הלוחמים כבני ערובה. היות והיו יוצאים לפשיטותיהם בריצה, הצליחו האינדיאנים להשיג את הפרשים פעם אחר פעם. בזמן שהפרשים היו נאלצים לנוח או להקיף אזורים בלתי אפשריים למעבר סוסים, היו האינדיאנים ממשיכים לרוץ. מתוך התיעוד אפשר ללמוד כי המרחק הגדול ביותר שהלוחמים האפאצ'ים עברו באופן רצוף ומהיר, כלומר בריצה, היה 120 מייל!

בשנים שלאחר תבוסתם, המשיכו חלק מהאינדיאנים לעבוד כדוורים אצל הלבנים, והיו רצים על בסיס יומי מרחק השווה למרתון, עמוסים בתרמיל דואר כבד.עד היום משמשים אנשי שבט הטראומרה החיים במקסיקו, באזור הררי תלול שיפועים, כסבלים ושליחים הרריים המבצעים את תפקידם בריצה. אנשים שהתחרו עמם באולטרא מרתון מספרים שהם הגיעו לקו הסיום הרבה לפני כולם, כשהם רצים בסנדלי הווארצ'י שלהם, ומקשקשים אחד עם השני בניחותא…

ריצת סיבולת ארוכת טווח נמצאה בשימוש עד לתקופה האחרונה אצל הבושמנים במדבר הקלהארי. הם השתמשו בריצה כדי לצוד אנטילופות בטכניקה פשוטה, יעילה, ואכזרית – הם היו בוחרים יום חם במיוחד, נוטלים עמם בקבוק מים, וכשאיתרו אנטילופה היו מתחילים ברדיפה אחריה. כמובן שבטווח הקצר השיגה אותם החיה ללא בעיה, אולם הם היו ממשיכים בריצה בקצב קבוע, שעה אחרי שעה, תוך שהם מגששים ועוקבים אחרי החיה. באופן טבעי, כל פעם שהתקרבו נאלצה החיה להמשיך לרוץ, לא מסוגלת להתקרר, לא מסוגלת להשיג נוזלים או אוכל. לאחר יום של ריצה בשמש הלוהטת של המדבר, הייתה החיה נעמדת, ומחכה שהצייד יבוא ויגאל אותה מייסוריה…

האם אנו יכולים להסביר את היכולות המדהימות לריצות מעין אלו, הרחוקות כל כך מהמוכר לנו, כיכולות פיזיות נרכשות? ברור לי שלא!

כפי שיתאר זאת גם כל אצן מרתון 'רגיל', כדי להצליח ולגמור את 42 הקילומטרים, ואפילו את עשרות הקילומטרים אותם אתה רץ בשבוע לצורך אימון, אתה צריך להיות ב-ZONE… מדובר ברמת חיבור אחרת אותה חווה הרץ כשהגוף מגיע לקצה יכולתו, ונאלץ לגייס כוחות ממקור לא פיזי. כשאני יוצא למסע האמור להביא אותי מעבר לקצה, אני עוצר ומחפש את תמיכת הכוחות שמסביבי. ה'צייד בריצה' עושה זאת ע"י תפילה לפני צאתו לצייד, ומתאר את חווייתו כחוויית 'נשיאה על כפי האדמה'.

לאחרונה, לאחר עשרות שנים של ריצה יחפה שהייתה טבעית לי בתור מי שגדל על חוף הים, אני מוצא את עצמי מתמכר ל'ריצת הצבי במדבר'. אני מגיע לאזור שקט ורחוק מהפרעה, מוצא שביל צבאים ראשי, ומתחיל ללכת עליו נעול מוקסינים דקים, תוך קריאת עקבות וחיבור עם החיה. ככל שאני מתקדם אני רואה את הצבי נבנה בתוך העקבות… בתחילה אני צריך לעצור ולהסתכל, לאחר מכן הופך הצבי למוחשי יותר ויותר. אני פשוט הולך ומרגיש את התנועה בגופי. לפעמים אני עוצר, זוקף את אזני, מרחרח, מתבונן לאן שהתבונן הצבי, בוחן את השטח – האם יש בני אדם בסביבה, האם אני בסכנה? אני יכול לזהות כל אחת מתנועותיי בעקבות הצבי. אני מוצא את עצמי רוקד את תנועתו בעזרת תנועות כף היד והאצבעות, העוזרות לי להתחבר להיותי בעל ארבע רגליים… אני מתחיל לרוץ, מרגיש את האדמה מניעה אותי ובוחרת עבורי את נתיב הריצה בדיוק כפי שהיא עושה עבור החיות… אני הופך ל"כלי עליו מנגנת האדמה", וכשאני מגיע לפיצול בשביל אני לא צריך לעצור ולחשוב. אני יודע. אני מנוגן לכיוון הנכון וממשיך לרוץ. לפעמים מטפס השביל במדרון סלעי תלול. בתור אדם, הייתי מתעייף ועוצר…אבל אני צבי, אני ממשיך לרוץ כמעט בלי להתנשף. אני יורד ירידות תלולות שהיו מרסקות אותי בריצה רגילה, בלי להאט וכמעט בלי להעיף מבט למטה. אני רץ הרבה מעבר למה שהייתי יכול לרוץ על החוף בבית. לא מתעייף, מלא סקרנות, מודע ודרוך עד כאב. קולט כל פרט מסביבי, כל אבן מתחתיי…

בשלב מסוים אני מגיע לגבול. גם במצב חיבור זה הגוף מתחיל לבגוד. ואז מגיע רגע הקסם – אני מדמה את האדמה שמתחתי לכדור גומי ומרגיש איך היא דוחפת אותי באוויר במקום שאני אדחוף את עצמי… אני מרגיש כאילו אני מרחף באוויר… אני רץ על הילת האדמה ולא עליה פיזית. לפעמים כשאני יוצא ממצב זה ומסתכל אחורה, אני לא יכול למצוא את עקבותיי. אפילו לא בחול… אני יכול לרוץ יום שלם! אני חי עם האדמה, אמאדמה.

בלילה של יום כזה אני מחליט שהגיע הזמן לקורבן המוחלט. למיזוג הסופי – אני מחליט לקבור את עצמי כדי להפוך לאדמה מבפנים. אני חופר בור עמוק מספיק כדי שאוכל לכסות את עצמי בשכיבה. אני מדבר עם האדמה, מסביר לה את כוונתי, מבקש לימוד ותמיכה. אני נשכב בבור ודני, שעוזר לי, מכסה אותי… פני מכוסים בחולצה ורק קצה אפי נשאר חשוף. הלחץ הולך וגדל, אני מרגיש את לחץ הדם עולה ואת הדופק פועם בכל גופי. אני לא יכול לזוז, אפילו לא אצבע. אני שומע את העולם כמו ששומעת האדמה… בכל גופי. אני מרגיש צעדים ממרחק עצום. שומע את העקבות בהיווצרם. יכול לראות את משטחי החול נעים עת דוחפת הרגל עצמה קדימה מעבירה כוח לאדמה. אני מבין את העקבות כמו שמבינה האדמה, אני מרגיש אנשים ההולכים נעולי נעליים, עמוסי משקל, צועדים ללא מודעות, מניחים את רגליהם באגרסיביות, בבעלות. אני יכול לסלוח, מלא נכונות לקבל את כל העוולות אותן מביאים עלי בני האדם מידי יום – הם לא מודעים אלי כישות חיה… אני מרגיש ליטופים של רגל יחפה מרפרפת על עורי, נוגעת נגיעת אהבה וברכה, אני מתמלא בחמלה, אני רוצה לתמוך.

לאחר זמן מתחיל גופי למות. קופא ומתאבן. אני מתמלא בפחד מוות… בניסיון להתגבר על הפחד, אני נותן לתודעתי לשאת אותי יותר ויותר עמוק. אני מרחיב את עצמי אל האופק…חווה את עצמי עוטף  את הארץ… כמה אני קטן על פני הכדור הענק המסתובב בחלל, ועם זאת אני חלק שווה – אני הכול…

אני מרפה. חושך בפנים וחושך בחוץ. הפחד נעלם – הרי בעצם, אני לא יכול למות, אני כבר מת, לפעמים רוח ולפעמים חומר, לפי בחירת תודעתי – הפכתי בחזרה לאדמה… כי מעפר אתה ואל עפר תשוב.

מודעות פרסומת

אדמה – גששות

 "האדמה היא לא שלנו אנחנו של האדמה היא לא שלנו אנחנו של האדמה היא…"  

צילום: חדוה שפרעם

אדמה – גששות

זה סיפור רגיל, מאלו שאנו שומעים כל כך הרבה פעמים וממשיכים הלאה… "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר…" אך הפעם אנחנו מעורבים.

המידע שאספנו תוך כדי תחקור האנשים מסתכם בפרטים הבאים: בחורה צעירה נראתה מגיעה למושב, לא ברור אם היא דיכאונית או סתם מבולבלת כעירונית המגיעה לכפר. היא הייתה צריכה להגיע לפגישה עם מעסיק פוטנציאלי, וכאשר לא הופיעה ולא ענתה בבית ההורים או לנייד – החלה ההיסטריה.

כשמוכרז חיפוש אחר נעדר מתגייסים כל "כוחות הביטחון" למחלקותיהם השונות ומנהלים את העניינים, כל גוף על פי דרכו, כולם ביחד, ולאו דווקא תוך תיאום או פרגון. בדרך כלל, בשלב שבו יתנו לגשש לחפש עקבות, כבר הסתובבו בשטח כל כך הרבה מחפשים, שהסיכוי למצוא משהו יהיה קלוש במקרה הטוב.

הפעם התמזל מזלנו. חוליית הגששים שלנו נמצאת במושב בתרגול, ואנו הראשונים לשמוע על המקרה. פרטים נוספים מגלים שהבחורה "עירונית, אוהבת טבע, מכירה אותו בצורה מוגבלת, וללא ניסיון בטיולים; נעלה נעלי התעמלות וכובע צמר; נשאה תרמיל עם חטיפי אנרגיה; דומיננטיות שמאלית (רגל/יד)"… אנחנו עוצרים את שלב הדיבורים הפנימיים והחיצוניים ומתחברים לדמות כפי שאנו רואים בתמונה על מסך הטלפון (מה היינו עושים בלעדיו). חייבים להיות יעילים – השמש תשקע עוד מעט… אני מקבל תחושה ברורה של כיוון – כך אני רגיל לחפש, אחרי שכבר לפני שנים גיליתי שיכולתי בגששות הרוחנית עולה על היכולת הפיזית, אז אני 'הולך עם זה'.

אנו מתחילים ללכת וכבר בשביל המוביל מהצרכנייה אנו מזהים עקבה המתאימה לסוג הנעל שהיא נועלת. גשם מתחיל לרדת ואנו מבינים מיד שהעקבות ייעלמו עם כל דקה שעוברת. אנחנו ממש מתחילים לרוץ עם התחושה, נעצרים מפעם לפעם לוודא שעדיין רואים עקבות. הנתיב מוליך לאזור לא בנוי בראש ההר. למזלנו, האדמה רכה מכמה ימי גשם, אני רואה שקצב ההליכה שלה הואט. היסוס נראה באופן בה הרגל הונחה. היא נעצרה והתבוננה לצדדים. פנתה כמה צעדים שמאלה, מנסה לראות בין השיחים לאן תמשיך, מתאים לאדם שמאלי – בנקודה כמו זו, בה אין שום מגבלת שטח שתכפה פעולה מסוימת, יהיו בחירותיו שמאליות בלי לחשוב. היא חזרה לשביל והחליטה לנוע בצעדים בטוחים לעבר הצוק הצופה על הנוף. אני נרגע, סתם מבולבלת שהלכה לטייל. כמה צעדים אחר כך אנו מוצאים עטיפה של חטיף אנרגיה. מתאים! אנו מגיעים לראש ההר. היא לא שם. באור אחרון מתקרבים בזהירות אל שפת המצוק… על סלע רואים כובע אדום… מתאים. מתקרבים ומגלים עקבות בוץ על הסלעים. הרבה יותר מדי קרוב לשפה שאינה יציבה בנקודה זו. אני לא הייתי חושב לעמוד שם, אבל אני לא עירוני… אנחנו לא מוצאים שום עקבה נוספת.

אני מקשיב לציפורים, הן תספרנה על כל תנועה חריגה באזור. מאחר ואנו נעים מתוך הרגל בהליכת שועל מתמזגת, לא יוצרים הפרעה, מדברים בשקט… אם הציפורים מספרות על מישהו, זה לא יהיה עלינו – אני שומע מהומת ציפורים בתחתית המצוק, זו חייבת להיות היא… בזהירות רבה אנחנו מתקרבים לשפה. סימני דרדור טריים ניכרים במצוק – אנו רואים דמות שוכבת ללא תנועה בתחתית המצוק… צעד אחד יותר מדי. החיפוש נגמר.

"עקבה היא מה שאמא אדמה חושבת על ההולך עליה." כך היה אומר 'מתגנב לזאב'.

גששות הינה מדע במיטבו – שילוב מושלם של תצפיות רצופות וסבלניות, עם עולם החלום המאפשר גישור על פערי ידע. למעשה, אני טוען שגששות היא המדע המדויק היחידי שקיים! מדע שכל תכליתו "למצוא את העקבה הבאה".

אסביר: כל מדען יסכים שהמדע המודרני שאנו מכירים הינו אוסף של תיאוריות המופרכות חדשות לבקרים. אולם כל עוד לא הופרכו הן משמשות לבניין אין-ספור תיאוריות אחרות על גבן. לעומת זאת, מדע הגששות, שבמקרי קצה הגיע לרמה מורכבת בה יכלו גששים, כמו הסיירים האפצ'ים למשל, לקרוא עד 5000 סימנים שונים מעקבה אחת, לא מכיל אף תיאוריה. חיי הגשש היו תלויים ביכולתו למצוא את העקבה הבאה, ולכן לא היו קיימות בגששות שום תיאוריות. להבדיל ממדענים מודרניים המקבלים משכורות גם על ביצוע ניסויים שהוכיחו את ההיפך מהמכוון (לצערנו לא במספיק מקרים – מחקר אנונימי שנערך בקרב מדענים בארה"ב העלה ש 75% הם זיפו תוצאות כדי להוכיח את התזה שלהם בשלב כל שהוא! השאלה למי שייך המחקר…), גשש שלא הצליח לצוד – מת מרעב. היות וכדי לקבל אישה היה על נער להוכיח שהוא יכול לדאוג למשפחה, מי שלא הצליח לגשש, לא היה מעמיד צאצאים. כך שלמעשה, עד לפני זמן קצר, היו ה"גנים הגששים" מצויים באוכלוסיה. התלות הקיומית הכתיבה את הרמה – אצל רועים, בדואים למשל, הפסיק הקיום להיות תלוי בגששות. להבדיל מצייד, בדואי שלא ימצא את העז האובדת לא ימות באופן מיידי, ולכן אי אפשר להשוות את יכולתם, אותה אנו מעריצים, ליכולתו של סייר אינדיאני.

כדי להבין איך התפתח מדע אמפירי זה ננסה לדמות את המקרה הבא: צייד הלך בעקבות צבי, בשלב מסוים הוא שם לב שבכל עקבה של רגל ימין האחורית מופיע סימן (בדרך כלל ברמת המיקרו – צורה מסוימת של תנועת כמה גרגרי חול) שאינו קשור לקצב ההליכה, לכיוון המבט או לרגשות החיה. כאשר הצייד צד את הצבי לבסוף, הוא פרק אותו וראה שיש בכבד דפורמציה כתוצאה ממחלה ישנה. את הידע הזה הוא העביר הלאה. כמה שנים לאחר מכן אולי שוב נצפתה התאמה דומה; אלף שנה אחרי כן נצפו התאמות רבות עקב מגיפה… וכך משך עשרות אלפי שנים! המידע היה מועבר בציורים על מגילות קלף, והפך לשפה הכתובה הראשונה והיחידה שהתקיימה אצל הציידים. ניתן להניח שחלפו שנים רבות טרם איבדה פיסת האינפורמציה הזו את הכוכבית הצמודה המסייגת אותה כתיאוריה. היכן עומדות 200 שנות המדע המודרני ביחס לכך?!

היכולות נשמעות מוגזמות? בואו נעשה ניסוי קטן: עימדו במקומכם. נסו להרגיש את כפות רגליכם על האדמה. וכעת בצעו סדרת פעולות תוך כדי תשומת לב להתנהגות כפות הרגליים – הרימו יד מהר; הסתכלו אחורה; למטה חזק; למעלה; תנו אגרוף; השתעלו; דמו צורך לשלוט בשרירים הסוגרים… הרגשתם מה קרה ברגליים!? יופי – אם הייתם עומדים על חול והייתם יודעים מה לחפש, הייתם יכולים לקרוא את כל התנועות בעקבה שלכם! …אפשר להמשיך?

מה היא עקבה? עקבה היא סימן שהשאיר כוח שפעל בעולם: המים משאירים עקבות, הרוח, הכוחות הטקטוניים וכמובן גם יצורים חיים, אולם אנו צריכים להבין בשלב זה שגששות היא הרבה יותר מלמצוא עקבות של בעלי חיים. למעשה, הגשש מסתכל על העולם תוך שהוא נע בו עם שאלה מתמדת, משולשת: מה קרה כאן? איך זה קרה? מה אני לומד מזה?

"מה אני לומד מזה?" (צילום: חדוה שפרעם)

כשאנו נעים כך בעולם לא יעבור רגע בלי שנלמד משהוא. אפשר לשאול את השאלה על כל ענף מנוסר שאנו רואים ביער, על כל מדורה שאנו מוצאים. אחד התרגילים החביבים עלי הוא גששות מדורות – אנו הולכים לחוף לאחר החגים ומנסים לבנות פרופיל של קבוצה ומסיבה על פי ממצאי הזבל שעל החוף. מדהים לאיזו רמת דיוק ניתן להגיע! כאן תאמרו – אבל זו רק ספקולציה… לא בדיוק: בעבר הייתי הולך לצפות על הקבוצות לפני שהייתי מביא אנשים לתרגול ,כדי שאוכל לאמת את הממצאים… אין אפשרות לקפיצות דרך. כדי שלא תרמה את עצמך עליך להשקיע זמן בניסויים ותצפיות, עליך לראות את העקבות נעשות ואז ללכת ולנתחן.

טום מספר שכשהלך יום אחד עם סבא באחת מדרכי החול הראשיות ביער מגוריו מצאו פחית בירה זרוקה בצד הדרך. סבא שאל: "אמור לי נכד: מי זרק את הפחית – גבר או אישה? חזק או חלש? ימני או שמאלי? מרכב נוסע או עומד? אם נסע – באיזו מהירות? כמה פחיות שתה לפני כן? באיזה מצב רוח היה?" לאחר סדרת השאלות, נעלם בשיחים, וטום ידע שלא יופיע שוב עד שלא ימצא את כל התשובות! באותו רגע הוא החל תצפית ומחקר ארוך על אנשים שותים, זורקים פחיות, מכופפים אותם בכעס, ועוד אין ספור תצפיות אותן ביצע חבוי בשיחים… הוא אפילו נאלץ לקנות לאביו שישייה ולעודד אותו לשתות אותה בלי להסביר… רק כשמצא את כל התשובות 'הופיע מתגנב לזאב' עם השיעור הבא.

אם נתבונן היטב ונשאל כמות גדולה מספיק של שאלות, נוכל לבסוף לעשות את הדבר שאנו נוטים לעשות בכל מקרה, אך ללא הבסיס הנחוץ – נוכל לעבור להכללות. על כך מעיד הסיפור הבא:

יום אחד הלך טום עם סבא ברחוב העיירה שלו. סבא הצביע על איש שיצא מחנות ואמר: שים לב, נכד, האיש הזה עומד ללכת עד קצה הרחוב, שם, ברווח בין שתי המכוניות האחרונות, יחצה את הכביש באלכסון אל ראש מעבר החצייה ממול, יסתובב ויחזור לחנוּת כאן מעבר לכביש… כמובן שכך היה. כששאל טום הנדהם, "אבל סבא, איך ידעת? אתה מכיר את האיש?" ענה לו סבא, "לא, אבל אני מכיר את הסוג"… נשמע מופרך? בואו נראה, כל הידע טמון ביכולת לקרוא שפת גוף וקוד לבוש. על פי שפת הגוף ידע סבא לאן רוצה האיש ללכת, לפי הלבוש הסיק שהוא "יורם" במידה מספיקה שלא לחצות את הרחוב שלא כחוק ולכן ילך עד למעבר החצייה, לפי שפת הגוף זיהה שהאיש ממהר במידה המספיקה כדי לחפף קצת בחצייה, אבל לא מספיקה כדי למנוע ממנו לפעול לפי הרגלו… כמובן שאנו לא היינו יכולים לעשות זאת, אבל אנחנו לא סיירים אינדיאנים עם שמונים שנות ניסיון בתצפיות על היצור האנושי. אנחנו כן יכולים לשאול את השאלה המשולשת לגבי כל זר היושב מולנו ברכבת, הולך ברחוב או משאיר עקבות על החוף. ואם אנו מספיק חוצפנים, נוכל אפילו לשאול אותו בסוף מי הוא ומה הוא ולנסות לאמת את תצפיתנו… כמו שעשיתי יום אחד תוך כדי ריצה על החוף:

צילום: חדוה שפרעם

רצתי לאורך נתיב עקבות שהשאיר גבר מבוגר, וקלטתי את שינוי הלחץ בין רגל לרגל, את תנועת הפתיחה הקלה ימינה של רגל ימין, את השטח המת בשמאלה של הכרית השמאלית. לאחר כמה דקות כשהגעתי אל האדם שהלך לפני ביקשתי ממנו רשות לשאול שאלה, ושאלתי אם הייתה לו בעבר בעיה בכתף שמאל. הוא היה המום וחשדן, לא הבין איך ידעתי. הסברתי לו שאני גשש, וזה גרם להמהום של התפעלות… אבל לפעמים אני מופתע גם לכיוון השני, כשאני מגלה כמה בעלות יכולים אנשים להפגין על עקבותיהם או על עקבות כלבם, בעוד שרגע לפני כן אף לא היו מודעים לעובדה שיש להם כאלו….

אבל הדבר המדהים ביותר בגששות הוא השלב שבו נוצר החיבור הרוחני.

תרגיל הבוקר התרחש במקום שזכה לשם החיבה המפוקפק "הסדן", אזור הבנוי מזיפזיף מוקשה במלחים ותחמוצות מתכת. כל כך קשה שאם הייתי מחפש שם עקבה שלי, לא הייתי מוצא! טום הביא אותי ואת שלושת חברי חולית הגששים שהייתי שייך אליה לנקודה מסוימת, הוציא מקלות ארטיק מחודדים בהם אנו מסמנים עקבות, התכופף לאדמה, הניח שני מקלות ואמר: "רגל ימנית אחורית של עכבר, עוד ימנית אחורית בסט העקבות הבא… תמשיכו הלאה." והלך…….?!??

לקח לנו כשעה להסכים שכולנו רואים את העקבה הראשונה באותו מקום. עוד שעה לראות את שאר שלוש העקבות בסט, עוד שעה לראות את הסט הבא… היום התחמם, לקראת הצהריים הטמפרטורה מגיעה ל32 מעלות 90% לחות….הצלחנו להתקדם באיטיות מרגיזה. עוד סט ועוד סט… המריבות בינינו הלכו והתרבו – אנחנו פשוט התחרפנו מהריכוז ומהחום. בשלב זה, כשאני צרוב מחום ועיניי עיוורות מבוהק החול הלבן אפילו דרך משקפי השמש, עברתי לעמדה אחורית בחולית הגששים – עמדת היהלום: תפקידי היה לראות את השטח במבט כללי, לחשוב כמו החיה, לראות איך החיה תהיה "מנוגנת" ככלי על ידי השטח…

הבטתי מסביב בראיה לא ממוקדת, נותן לעיניים לנוח, ופתאום ראיתי את העכבר מקפץ בתוך העקבות שסימנו, וממשיך הלאה… לא לכיוון שבו שאר החברה רוכנים, ורוטנים בתסכול בניסיון לסימון, אלה לצידו השני של השיח… בלי להסס, חטפתי צרור מקלות והתחלתי לסמן את הנקודות בהן ראיתי את מה שאין לי דרך אחרת לתאר אלא "רוחו של העכבר" קופצת.

שקט השתרר. כולם הסתכלו בי במבטים מזרי אימה. עברתי על הכלל החשוב ביותר בגששות – לעולם! אבל לעולם! אינך צועד מעבר לעקבה המוסכמת האחרונה… חיי בסכנה. כבר היו מיקרים בעבר שבשלב זה של היום – חום, תסכול והכול – החלו אנשים להכות אחד את השני. החברה החלו לקלל בשקט וקמו לעברי עם רצח בעיניים. התחלתי לסגת… ניצלתי ע"י טום שהגיע סוף סוף לבדוק מה עשינו. הוא הסתכל על העקבות המסומנים, כולל אלו שסומנו מעמקי דמיוני לפני שניות, אמר, "יופי, תמשיכו." והלך… כולם היו בהלם. פרנק גמגם "איך..איך עשית את זה, תראה לנו איפה העקבות!"

"וואוו, חברה, אל תטעו, זה לא שאני רואה את העקבות יותר טוב מלפני כמה דקות, פשוט ראיתי את העכבר…" ניסיתי להסביר. כך גיליתי את היכולת לגששות רוחנית.

 בהמשך גיליתי שכל פעם שאני מתרכז מספיק זמן בעקבות חיה ומעייף את המוח עד כלות, מוחי ההגיוני מפסיק לעבוד ואני מצליח לראות את החיה.

כשבני היה צעיר, הייתי לוקח את אותו מבית הספר כשירד שלג והיינו מבלים ימים של גששות פיזית/ רוחנית משולבת.

באחת הפעמים הלכנו על עקבות אייל, ונעצרנו ביחד – הכיוון לא הרגיש נכון, האייל הרגיש לנו כבר בכוון אחר מהכיוון אליו הובילו העקבות. חתכנו את כתף הגבעה על פי תחושתנו, ואכן עלינו מחדש על הנתיב בצידה השני… אבל גיליתי שכדי שאוכל לאמת את תחושותיי עלי להעלות את רמת הגששות הפיזית שלי – איך אדע אם העקבות שאני מוצא הן של האייל שלי ולא אחר?

וכך, כמה שנים לאחר מכן, אני מוצא את עצמי שוב ב"סדן", בסדנת גששות מתקדמת. גם הפעם טום שם מקל על עקבה של עכבר, כמו לפני שנים, ואני נותרתי המום – ראיתי אלפי עקבות של עכברים. זה שביל עכברים ראשי אותו לא יכולתי לראות שנים לפני כן. טום אמר, "מצא את העכבר שלך בין כולם." ואני הבנתי שהפעם היכולת הרוחנית שלי לא מספיק מדויקת. אני צריך להיות מסוגל להתחבר לחתימת אנרגיה של עכבר אחד מתוך אלף… צריך לחזור לעבודה – והפעם ברוח…

כך הפכה הגששות למיומנות היחידה המקדמת את הכיוון הרוחני והפיזי במקביל – אֵם המיומנויות. ותמיד נשאר האתגר הסופי – לגלגל את חוט העקבות מספיק טוב ומספיק מהר עד שבסוף, כשארים את עיני מהעקבה האחרונה, אראה את רגל החיה שרק התרוממה ממנה. כמובן בלי שהיא תרגיש שאני שם…

תרגיל גששות זבל:

  1. לכו לטייל.
  2. מצאו אתר בו בילו אנשים בפעילות "סביבתית" כמו מנגל או מדורה.נסו להתבוננן במבט רחב ולהעריך את הטווח בו הסתובבו מסביב למרכז האירוע
  3. התקרבו בזהירות והתבוננו בסימנים שהשאירו  – סיגריות, אוכל, משקאות, בגדים, עקבות, נסו לבנות פרופיל לקבוצה – וכמה אנשים היו שם.
  4. התבוננו במדורה – נסו להבין מה היתה רמת השדאות שלהם.
  5. איך הלכו לשירותים – מה רמת המודעות שלהם לסביבה ולעצמם
  6. שבו בשקט ועם כל הפרטים שאספתם בנו פרופיל כמה שיותר מפורט לקבוצה.
  7. אם תעשו זאת מספיק פעמים תראו שאין שתי קבוצות זהות, אולם יש טיפוסי קבוצות…וההבדל יכול להיות קיצוני!