מים
אנחנו מיובשים! אנו הולכים כבר 50 קילומטרים בלילה וביום עם תרמילים של 20 קילו על הגב – עוד אחד מהמסעות המפוארים של "חבורת קדר", שהיו מתחילים במעבר לילי לא חוקי של הגבול הלא נראה בקו אל עריש-ראס מוחמד, אל תוך השטח המצרי, וממשיכים בטיול נהדר בעומק ההר הגבוה.
צילום: חדוה שפרעם
…המים נגמרו כבר בצהרים. המדבר לוהט מסביב, מייבש את הנשמה. אם לא נמצא מים נמות, או שננסה לשרוד מסע לילי של כמה עשרות קילומטרים נוספים. בפעמים הראשונות היינו לוקחים מספיק מים למסעות הגילוי שלנו אל ה"ארץ הלא נודעת"- האזורים בסיני שלא מופו באמת. אך ככל שעבר הזמן עלה ביטחוננו ביכולת לקרוא את השילוב שבין הטופוגרפיה ומפות גיאולוגיות בקנה מידה גדול. התחלנו להמר… הפעם אנו מהמרים בגדול: בנקודה מסוימת אמורה להימצא 'תמילה' – בור מים בדואי חפור בחול. למרות שמדובר בניחוש בלבד, אנחנו מחליטים שיהיו מספיק מים להמשך. אנו מגיעים לנקודה בשארית כוחותינו. לא יכול להיות שזה כאן… יבש לחלוטין. האם באמת יש מים בתוך החול היבש?! אנחנו לא יודעים להריח אותם כמו שבטים מסוימים באפריקה, לא שומעים את קולם מדבר אלינו. בלית ברירה אנחנו מתחילים לחפור, בידיים, בציפורניים זבות דם. מתייבשים והולכים. כעת זה כבר הכול או לא כלום: לא נצליח לצאת משם. בזבזנו יותר מדי זיעה יקרה תוך כדי חפירה.
לאחר כמה שעות של חפירה ודיפון באבנים אנחנו מגיעים לבוץ רטוב. ניצלנו. אני חש הקלה רבה, אבל גם מרגיש טיפש – למה להמר אם אין לי את החיבור הבסיסי למים שמאפשר לי למצאם? אם אני איש שטח, אני חייב לגלות איך אוכל להתחבר אליהם.
החיפוש מתחיל…
אני מבלה שעות במפגשים עם מים – נהרות וחופים הם בית הספר הנפלא ביותר שמצאתי במסעותיי… כשאני מתבונן במים זורמים אני יכול להבין את החיים. המים מייצגים עבורי את כל היצורים החיים. כולם נעים בנתיב המעגלי הבלתי נמנע, מהמקור אל הים הגדול.
מעולם לא נגמרו השיעורים החדשים שאני מקבל כל פעם שאני מקדיש את הזמן לשבת, לשאול שאלה ולחכות בשקט לתשובה.
הפעם, לאחר שהתמקמתי על סלע הצופה על אשדות הנהר ההררי, אני שואל על "כוח החזון להניע אנרגיה ממקום למקום".
הנביעה שלהם הייתה באגם כחול וקפוא. מאלו שיפגוש המטייל בפסגות ההרים הגבוהים – ממש מתחת לקרחון. צבעם הכחול של המים באגם הוא שיקוף של צבע השמים… צבעם האמיתי שקוף ומשקף.
באגם העמוק יכולים המים לשהות תקופה ארוכה מאד. למעשה – אולי אפילו לא ידעו על קיומו של הנהר היוצא מקצה האגם, לא כל שכן על הים הגדול במורד הזרם. טיפות המים נעות בעצלתיים ופתאום מוצאות עצמן בתחילתו של זרם הסוחף אותן למסען – אל הים. אל ההתמזגות הטוטאלית.
אני יושב על שפת הנהר ומתבונן בדגם הזרימה המשתנה לנצח במים המפכפכים בין הסלעים. בהתבונני, אני יכול להבין את השפעת כמות המים – רמת החיבור לחזון, הכוח המניע – על יכולתם של המים להתמודד עם המכשולים בדרכם, מציאות החיים.
כמות המים תכתיב אם בהגיעם לסלע יעקפו מימין או משמאל… לא משנה, מה יש בצידו השני של הסלע, התוצאה תהיה מערבולת, קצף, חוסר שקט, הנובעים מאי-חיבור זמני בין רבות מהטיפות לבין הזרם, וכתוצאה מכך חוסר יכולת לבחור בכוון זרימה משותף. אולי תוצאותיו של חילוק הדעות שגרם לפירוד לפני הסלע…
לעומת זאת, אם הכמות גדולה מספיק – יוכלו המים לעבור על פני הסלע. כל שייווצר הוא גל קטן המסמן את מקום המכשול והמים ימשיכו בדרכם.
ככל שנרגע הנהר ומתרחק מדחף הנעורים של לידתו בהרים, יופיעו יותר בריכות רדודות וגדות חול רחבות, מאטות-זרימה… בריכות אלו הן מלכודות נעימות וחמימות העלולות לגרום לטיפה לעצור במסעה, אולי אפילו לפרק זמן ארוך מספיק כדי לשכוח את כל סיפור המסע… למזלה של הטיפה, בשלב זה תאדה אותה השמש הרחומה, וכך תזכה לסיכוי נוסף כשתרד כגשם הררי במקורות הנהר. אך האם תשכיל לא להתעכב בדרכה גם הפעם? ואולי תרד כגשם בים ותגיע מיד לאיחוד הרצוי, אך ללא הזכות לאסוף ידע במהלך במסע…
80% מגופנו עשויים מים, וכך גם בשאר היצורים החיים. האם יכול להיות שהמטפורה המתייחסת אל המים כאל אנרגית החיים בתנועה אינה פילוסופית בלבד? האם יכול להיות שקודים קיומיים בסיסיים טבועים במים ודרכם הם מועברים בין כל היצורים החיים?
אולי משם נובע הצורך בחיבור ובאיחוד מחדש עם האלוהות של המים השואפים אל הים. האם החיבור האנרגטי ל'רשת', אותו חווים כל היצורים החיים חוץ מהאדם, נובע מהזרימה של כוח החיים – מי החיים המשותפים לכולם?
אני חייב ללמוד להתחבר עם המים ולבטוח בהם! זה לא קל. מאז שאני זוכר את עצמי אני מפחד ממים. במיוחד מעוצמתם הבאה לידי ביטוי בגלים ומערבולות. כילד אני מבלה ימים שלמים בצלילות בין סלעי החוף, גורר סירה קטנה הקשורה לרגלי, לא יוצא אלא לאחר ששפתי כחולות ואצבעותיי מקומטות… אני עדיין מפחד מהגלים. נכנס לים בשיא הסערה עם זוג אחים פגומים גנטית –אין להם פחד. שם המשחק: לעבור את הגלים הלבנים, שבשלב זה רוחבם כ-200 מטר, ולחזור בחיים. ברגע שנכנסים נעלמת האשליה הנעימה שיש שם מישהו שיוכל לעזור לי, כל אחד לעצמו. פעם אחר פעם אנחנו יוצאים בחיים אך הפחד רק מתחזק.
מים הם כמו רגשות היכולים לנער אותנו ולסחוף אותנו. להוציא אותנו משליטה ולהטביע אותנו. רגשות העלולים להתגנב אלינו ממעמקי ההדחקה החשוכים, כשאנו לא מוכנים להסתכן ואפילו לקלף את כל ההגנות שאספנו.כאותו כריש שהגיח מתחתי מאפילת המצולות בשעה שהתחלתי לצוף בסוף צלילת דיג בסיני. כריש לא גדול – אולי מטר וחצי. הוא אמור לפחד ממני, אבל הוא לא קרא את הספר… הכריש התקרב אלי, הריח את הדגים התלויים על חגורת הקרסים שלי ובלי עצירה קרע בנשיכה חצי לוקוס כאילו היה גוש חמאה. לא מעודד, אפילו בלי כוונה הוא עלול לעשות עבודה דומה על שריר הירך שלי. בלי להסס התרתי את חגורת הדגים ונתתי להם ליפול ממני. הכריש שכח אותי ונעלם במעמקים בעקבות הטרף. מאז לא דגתי יותר עם רובה, הפתעות מעין אלו שהים מזמן, לא ממש עוזרות לי להירגע לתוכו.
אני מחליט לנסות בנהרות "לבנים" – לפחות שם אני בסירה… אבל לא לאורך זמן. ברגע שאני מתהפך, אני מגלה שהדרך היחידה לשרוד היא לא להלחם במים. חייבים לצוף, ולתת למים לפלוט אותך בעדינות למים האפסיים. עם הזמן אני מתחיל להבין שאם אנקוט באותה אסטרטגיה כשאני עדיין בקיאק, אולי לא אצטרך להיפרד ממנו כל כך מהר.
השלב הבא – להיכנס למים בלי שום הגנה ולתת לזרם לקחת אותי.
אני עומד על שפת הנהר. מהגשר מסתכלים עלי כל החברים האמורים להיכנס למים אחרי, מחפשים בשפת הגוף שלי כל תנועה זעירה שתעיד על חולשה. כל דבר שיצדיק את פחדם שלהם ויאפשר להם להתחרט ברגע האחרון.
המקום: יער אמריקאי. המשימה: להיכנס לנהר בעיניים מכוסות, לשכב עם הראש במורד הזרם ולתת למים לקחת אותך, לצוף מרחק של כמה קילומטרים.
הנהר – רדוד, מסולע בחלקו, ולעיתים חסום על ידי גזעי ארזים נפולים, שענפיהם השבורים מחכים לך, כמו חניתות משחרות לדם על גדר ההגנה של כפר פרהיסטורי. טמפרטורת המים כ- 10 מעלות. יום קודם, לאחר תרגיל אחר שעשינו באותו אזור, ניסיתי להתרחץ בנהר. זה היה ממש בלתי אפשרי. פשוט כאב בכל הגוף. בשום אופן לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מכמה שניות. כעת אני שוב על שפת המים, כולם מסתכלים עלי ואני הולך לעשות מעצמי צחוק ולזנק החוצה בצרחות, כפי שכבר עשו לפניי…
עוד 10 שניות.
אני מחליט לבקש עזרה מהמים. נזכר בכל הפעמים בהן הצלחתי לשמוע אותם מדברים בתוכי בקול ברור, מלמדים אותי, משחקים לפני כדי להראות לי איך להבין ללא מילים.
אני עומד על שפת הנהר עוצם את עיני ומבטיח לו להפסיק להילחם – כניעה מוחלטת ולא פחות.
אני מהדק את כיסוי העיניים, נכנס לנהר ונשכב בזרם. המים סוחפים אותי מיד. אני מודע לכך שאיני מרגיש את התנועה – אין תנועה כשאתה חלק מהזרם! אני משחרר את הגוף לגמרי. כשאני מרגיש גזע, אני נותן לו ללטף אותי, עובר מעל חניתות הענפים בקימור גב עדין, בדיוק כמו הזרם.
אני טיפת מים. טיפה קטנה הנספגת באדמה שליד הנהר. אני חש את האדמה סביבי, משהו מושך אותי בעדינות לכיוון מסוים. אני נע בין גרגרי חול ואבנים קטנות, מסביב מחשיך והולך ופתאום אני מוצא עצמי בתוך צינור שקוטרו כקוטר גופי. אני מתחיל לנוע בתוכו, נמשך למעלה, מתחבר לעוד ועוד צינורות נושאי מים, צינורות הולכים וגדלים. אני נמצא בתוך מערכת השורשים של עץ, מרגיש אותו חלקלק וקריר מבפנים ונע מעלה, מעלה. אני לא שם לב מתי זה קרה, אבל פתאום אור ירוק הולך ומתחזק סביבי. והנה אני נמצא על פניו של עלה בצמרת העץ. משם אני יכול לראות את כל היער מסביב, את הנהר, את האנשים על הגשר… השמש מאדה אותי ואני מאבד את תחושת גבול הגוף – גוף הטיפה. אני אד העולה לשמים, אני נמצא בכל מקום ויכול לבחור להסתכל מלמעלה על כל נקודה בעולם… השמש הולכת ונעלמת ואני מוצא עצמי בתוך ענן. מסביב שקט ולח. אני לא יכול לעלות יותר – אני צובר משקל ומתחיל לפול. אני נופל מתוך הענן ופוגע באדמה. סביבי עוד טיפות רבות ההופכות לשלולית, ההופכת לזרזיף, ההופך לפלג המפכה בין אבנים. הפלגים מצטרפים והופכים לנהר שוצף… ושוב אני חש אובדן משקל, אני נופל במפל גבוה, הופך לרסס, מרגיש שוב את האוויר סביבי ומוצא את עצמי בבריכה עמוקה ושקטה. אני שומע תנועה בשיחים על שפת הבריכה, ואייל מפואר קרניים מופיע. הוא ניגש אל המים ושותה. אני נמצא בתוכו. אני האייל, מרגיש את עצמתו, רואה את העולם דרך עיניו. אני כל היצורים החיים – יכול לבחור להתחבר ולחוש דרכם את עולמם. אני כל הברואים שהיו אי פעם, יכול לבחור לנוע לעבר ולעצור בכל נקודה שאבחר…
צילום: חדוה שפרעם
פתאום אני מבין שלא קר לי. המחשבה מטלטלת אותי ממצב החיבור שבו הייתי ואני מצפה לחוות קור מיידי. אולם ברגע שאני מבין זאת, אני חוזר להיות המים וממשיך לצוף. מבין שאפילו במי האפסיים אני לא תקוע, אם לא אנסה בכוח – מה שיתקע אותי מיד בסבך הפטל בגדה.
כנראה שהגעתי לנקודת הסיום. זוג ידיים שולפות אותי מתוך הזרם. אני רוצה להיאבק בהן, לא רוצה להפסיק את החיבור עם העולם, אבל הידיים מתעקשות. אני קם מתוך המים ומוריד את כיסוי העיניים. באותו רגע מפסיק החיבור ותוך שנייה אני מתחיל לרעוד רעידות איומות ובלתי נשלטות. הגוף בשוק. אני רץ ונעמד ליד מדורה ענקית, מאד לא אינדיאנית, שהוכנה בדיוק למטרה זו. לאט אני נרגע…
בשנים שלאחר מכן העזתי כל פעם יותר, מותח את גבולות האמון. נכנסתי לנהרות לבנים ומפלים שוצפים, נתתי את עצמי בידי המים. אני יכול לעבור מכשולים מפחידים על ידי הרפיית הרצון, אבל לא הכול מצליח תמיד כמתוכנן, ואת סימני אי ההצלחה אני נושא עימי בצורת חבורות, פצעים מדממים וטראומות חדשות עימן צריך להתמודד…
גיליתי שאני יכול להתמודד עם טמפרטורות מאוד נמוכות על ידי הרחבת המודעות. לרוע המזל – לא תמיד, כמו באותה הפעם בה עמדתי על שפת אגם באמצע החורף. מסביב היה שלג, והאגם, שלא החליט אם הגיע הזמן לקפוא סופית, היה מכוסה בשכבת קרח דק. באזור בו עמדתי עדיין לא קפאו המים, הם נראים כמו מרק סמיך – ספק קרח ספק נוזל. בתוך המים ראיתי לוטרה, שוחה על גבה, משחקת, עושה גלגולים, מנקה עצמה תוך כדי שחיה. נראה כל כך כיף… כמה קר זה יכול להיות? חיכיתי לרגע של שמש, התפשטתי וקפצתי למים. הקור לפת את ליבי,סחט אותו, דמי קפא והרגשתי שזה הסוף… אם הייתי מטר אחד רחוק יותר מהגדה לא הייתי יוצא.
צילום: חדוה שפרעם
אני לומד לנצל את יכולות החיבור למים לשעת צורך, לתצפיות על אירועים המתרחשים במרחק גדול ממני. אני מגלה, שכפי שאמר מתגנב לזאב, "כגודל הצורך גודל התוצאה". כאשר יש לי סיבה טובה באמת, אני מעלה את תחושת החיבור מ"הציפה בנהר", שולח את עצמי כמים לכל מקום שאצטרך, ומקבל תשובה. לאחר בדיקה אני זוכה לגלות, פעם אחר פעם, שהאינפורמציה שקיבלתי הייתה מדויקת לחלוטין!
באחת הפעמים בהן התחברתי בצורה זו עם הים, חוויתי פתאום בהפתעה את כאבם הפיזי של כל היצורים החיים אותם אני צורב מדי יום בחומרי ניקוי, בסיסים ושלל זיהומים אחרים שאני שוטף אל הים בביוב שלי… פתאום הבנתי שאני לא שונה באמת מאותם אינדיאנים שזיהמו את הנהר אליו היו נוהגים להתפלל!
מאותו יום אני ממחזר כל טיפת מים בביתי ומשתמש רק בחומרי ניקוי אקולוגיים, אך הפעם כמשהו מחייב ולא כאופציה הנובעת מאידיאל…. החיבור עם המים מתחיל לזרום לתוך חיי היום יום שלי.
לבסוף – אני מפסיק להיאבק בפחד ומקבל גם אותו. אני מבין שסוף סוף אני נע בכוון הנכון… אני מכבד את המים.
~~~~~~~~
תרגיל – ריקוד הגשם
- צאו החוצה אל הגשם הראשון
- מצאו מקום פרטי ואם אתם מספיק אמיצים התפשטו לגמרי/ למינימום
- תנו לגשם לשטוף אתכם מאבקו וחומו של הקיץ. נועו ברוח ותנו לעצמכם לחוש תודה כמו שחשה האדמה לגשם ראשון זה
- בצעו את ריקוד הגשם הפרטי שלכם – לא משנה איך הוא נראה, ותנו לעצמכם לחוש את החיבור בין המים בפנים ובחוץ, עשו זאת עד שתרגישו מחוברים .
- בכל פעם נוספת שתעשו זאת תתקרבו יותר לאיחוד עם המים שיאפשר לכם בסופו של דבר לרקוד את ריקודכם לפני התחלת הגשם – כדי לעודדו!
*סוד מקצועי של מורידי גשם ושמאנים!! – הזמן הטוב ביותר לרקוד ריקוד הזמנת גשם הוא בדיוק 5 דקות לפני תחילתו……
תרגיל 2
חפשו את הסיפור האינדיאני על "ילד הגשם" ואם תרצו – לימדו את השיר הנלווה.
מצב האפס 