מעגל נסגר מעגל נפתח

עננים נעים בשמיים, חוצים את פיסת הרקיע המחשיך במהירות. האם ירד גשם הלילה? לא חלפה המחשבה וכבר מתחיל לטפטף. אני שוכב על הגב בתחתית מפל. מביט מעלה, אפוף כאב. ואם יגיע שיטפון? איך אצליח לטפס עם ברך מרוסקת…?

הכול התחיל כמה חודשים קודם לכן. היינו קבוצה של מדריכי טיולים בסיני, כל אחד על פי דרכו – חבורת "קדר". אני הייתי בשלב שבו התחלתי להבין שהמידע על שכבות מרכיבי גרניט וצמחים, אותו דקלמתי למטיילים שלי בחדווה, לא ממש מעניין אותם. החלטתי לנסות משהו חדש: ללא ידע רב, מתוך ניסיונות בהם עסקתי באותה תקופה להעמקת החיבור האישי שלי עם הטבע, הדרכתי אותם כיצד להקשיב לשקט השונה ששורר בתחתיות מפלים, איך לגעת בסלעים בעיניים עצומות, ועוד תרגילים דומים. נדהמתי מההשפעה שהייתה לדברים הללו על הצעירים הצמאים לחיבור.

כשהבנו שבאמת מתכוונים להחזיר את סיני, החלטנו, חברי יהל ואני, לסיים את כל המסעות המטורפים שלנו במסע האולטימטיבי – טיול פרידה של חודש במזרח סיני. תכננו מסלול שיעבור דרך כל האתרים האהובים עלינו וגם כאלה שלא הספקנו לראות. כדי שלא נצטרך ללכת עם יותר מכמה ימי מזון על הגב, הכנו מצבורי מזון ונסענו לטמון אותם מראש במקומות דרכם היה אמור המסלול לעבור. בחלק מהמקרים לא הייתה בעיה, הגענו לנקודות במסגרת הטיולים אותם הדרכנו. כדי להגיע לשאר נאלצנו לעשות "טיולי הטמנה" שלפעמים היו כה מטורפים, שרק כשהגענו לנקודה עם ג'ריקן 20 מלא באורז, דבש וקמח, הבנו שאין סיכוי שנרצה להגיע אליה שוב כדי לקחת את האוכל. למעשה, עד היום – שלושים שנה אחרי – עדיין מונחים להם כמה מצבורי מזון בדרדרות אי-שם במדבר…

צילום: טל גליק

חודש לפני היציאה, במהלך ההכנות, הכרתי ליהל ידידה, דנה. כמובן שהסכמתי שתצטרף, וכך מצאתי את עצמי, לאחר כל טיולי הגיבורים של ה"גברים", כגלגל שלישי באופניים של זוגיות מתהדקת.

מרחבי החולות של מזרח סיני. חצינו מישורים עצומים של חול וסלעים, מנומרים בהרי שולחן של אבן חול. נוף מטורף. הלכתי קילומטר לפני הזוג או אחריהם, נותן ולוקח מרחב… ימים שלמים לבד במדבר. בעת ההיא גיליתי שאני מקריח ולכן החלטתי לגלח את הראש לפני הטיול, כהכנה לעתיד. החוויה הייתה מדהימה. הלכתי במדבר ומראשי עלה עמוד אור של מודעות המחוברת למשהו אותו הרגשתי במעורפל כקריאה לקשר. לא ברור, אבל נוכח.את ההליכה ליווה כל הזמן סממן נוסף, כאב עמום ברום הבטן, כאב של אובדן מתקרב, אבֵל על המקום היחידי שחוויתי כבית. ביליתי את הימים בהספדת "הארץ החופשית" שסיני היה בשבילי. זיכרונות הציפו אותי; שנות נערותי, כשהיינו מבלים כל חופשה על החוף במשך שבוע, חבורת ילדים וילדות וים כחול; המסעות הבודדים שערכתי, מעז להאריך אותם יותר ויותר אל עומק המדבר, 10 ימים לבד לגמרי;  הפגישות הבלתי אפשריות שיכלו לקרות רק בסיני, כמו אותו בדואי שהופיע פתאום כשגמרתי לפטם את המקטרת ליד בור מים. התיישב, הוציא טבק וללא מילה גלגל סיגריה. כשסיים, הושיט אותה לעברי, אני הושטתי לו את המקטרת, וכך עישנו אחד את טבקו של השני, חווים תחושת קשר שמילים יודעות רק לקלקל. נזכרתי בתקופת הצבא – כבר אז זכיתי לפגוש את הפרידה ממקום שהיה מרחב אותו לא יכול ישראלי לחוות בארצו, כדוגמת הלילה האחרון לפני החזרת חצי מסיני בסוף שנות השבעים – ליל שישי, באמצע המדבר המפונה. רק אני, שני חיילים וטבח, אוהל, מקרר, וסרטים עם מקרן מטרטר… לאחר שירד חום היום דפקנו את הראש ביין פטישים, ראינו את הסרטים ורצינו עוד. נזכרנו שכנראה נשארו חיילים גם במיתלה.  נסענו בג'יפ, במרחבי החולות האינסופיים, ליל ירח מלא – מרחבים של חופש וגעגועים. אור קסום מסביב. במיתלה היו שלושה נחלאווים  שצעקו עלינו ללכת לעזאזל עם הסרטים, אין להם אפילו גנרטור. בלית ברירה נסענו לגידי – עוד כמה עשרות ק"מ… בסוף מצאנו סרט, ואחר כך היה צריך היה לנסוע להחזיר.

בלילות, סביב המדורה, קצת שירה וטיפולי רגליים. גילינו שאין כמו מסאז' לשיפור התחושה ביום שלמחרת – רחצנו את הרגליים ועיסינו איש את רגלי חברו. אך למרות זאת הפער בינינו הלך וגדל.  מצאתי את עצמי בורח לשק השינה ומתחבא בתוך פנטזיה על אהובתי שבבית. ביני לביני ידעתי שזה סיבוב נוסף של לופ בלתי אפשרי שהחל בתיכון… אבל הפנטזיה ניצחה.

לילה. רוח קפואה נשבה על פסגת ג'אבל ביידה. אני מנסה לשרוד במחילה, מתחת לבולדר בגודל של בית. אין סיכוי לישון – המחילה התגלתה כמנהרת רוח, והרוח הקפואה חדרה דרך שק השינה הדק וכל שכבות הבגדים. הרגשתי שלא אשרוד את הלילה. יהל ודנה ישנו במערה מוגנת היטב ומדופנת אבנים שאספו – קן אהבה. כמובן שלא היה לי מקום… התחלתי להבין שאם אשרוד את הלילה יהיה עלי לוותר על האגו ולהודות שלא הצלחתי להתגבר על העלבון ההולך ונבנה ועל תחושת הבדידות – דבר שהפך להכרח כדי לשרוד במסע הארוך מכולם – מסע שהיה אמור להיות טיול במרחבי המדבר והפך לסיור במחוזות הרגש והרוח. אצטרך לשחרר את הפנטזיה של "מסע החלום" ולעזוב לכיוון הכביש. שרדתי. בימים הבאים הפכה מערכת היחסים להיות קרירה ועניינית. הרגשתי שהופקרתי. נעתי בעיקר לבד, עסוק במחשבות על אהבתי הנכזבת שנשארה בבית, רציתי לחזור הביתה. הרגשתי שאני חייב לגרום לה להבין שאני האחד.

הגענו לראש מפל בגובה 10 מטר. זרזיף מים זורם על הסלע. צמחיה וטחבים הפכו אותו לירקרק. היינו, אולי הראשונים, בקניון שאינו מסומן במפה בשום צורה חוץ מקו גובה פה ושם, שהרי לא מיפו את מזרח סיני באמת, רק לקחו והגדילו מפות 100,000. אף פעם אתה לא יודע איך יראה באמת ערוץ בו אתה נע, האם יש בו מפלים או האם אחרי שירדת אחד תגיע לעוד אחד שאינו ניתן לירידה ותיאלץ לחזור את כל הדרך חזרה.

השעה הייתה מאוחרת, החושך כמעט ירד. רצינו להגיע לתחתית המפל לפני החשיכה. התחלתי לרדת למטה. יהל, שבימים רגילים מטפס כמו עז הרים והרבה יותר טוב ממני, נתן לי לרדת ראשון. יש אהבה, יש מה להפסיד אם נופלים… מעניין לצפות בהשפעת המשפחה על הרפתקנים.

הצלחתי איכשהו להגיע למטה. החבר'ה הורידו אלי את הציוד, ולאחר מכן חזרתי שוב לחצי הדרך כדי לעזור לדנה לרדת. הרמתי את הרגל כדי להוריד אותה על חתיכת סלע הדבוקה לקיר. הזמן קפא. ידעתי בוודאות שהאבן תשתחרר. עמדתי ליפול, ולא יכולתי יכול לעשות דבר חוץ מלהיות צופה חיצוני באירוע בו אני הדמות המרכזית. כמו להתבונן בחץ הנורה מקשת ועף אל המטרה. יכולתי למנוע את הצעד… אבל רציתי ליפול. זו הדרך החוצה, הביתה. נמאס לי להיות לבד, גם אני רציתי אהבה.

דרכתי על האבן והיא השתחררה. נפלתי, נחבט בסלע בדרך למטה. למזלי, נפלתי על מצע חול בתחתית מכתשת-המפל והצלחתי להתגלגל. הברך לא זזה. דם. כאב חותך מחובר לייאוש. איך זה קרה לי… יהל ודנה הצליחו להגיע למטה די מהר, ובחנו את הפציעה. לא נראה מרוסק חיצונית, אבל אי אפשר לדעת באמת מה קרה לברך. אין ברירה, נשארנו לישון שם.

צילום: טל גליק

והנה אני שוכב על הגב ורואה עננים כבדים בשמיים… האם ירד גשם הלילה? ברור שאם ירד גשם רציני מים יזרמו באפיק הנחל. ברור שבמצבי לא אצליח לצאת בזמן. אך לא ברור האם לפנינו עוד מפל ואני תקוע, ללא יכולת תנועה, בין שני מפלים.

אני שוכב סגור בתוך בועת ייאוש וכאב. ופתאום מתוך הכאב אני מתחבר שוב לעמוד האור העולה מראשי – תחושה שהתעמעמה מאז עזבנו את מישורי החולות. אני מרגיש את הקריאה. מישהו קורא לי. אינטואיטיבית אני עוצם את עיני ופתאום אני רואה עיניים כחולות, מדהימות בעוצמתן, מסתכלות בי. באזני נשמע קול: "הירגע, יהיה בסדר, הכול לטובה…" אני מתמלא בחום, ובאופן בלתי מוסבר בהתחשב במצבי, אני נרגע ברכות לתוך החושך. אני מרגיש שמישהו יודע, ששומרים עלי. אני נרדם ללא מחשבות נוספות.

בבוקר יהל חוזר מסיור במורד הנחל עם חדשות טובות, אין מפלים בהמשך הדרך אל ואדי נאצב. אנחנו מחליטים לנוח עוד יומיים, בתקווה שהרגל תוכל לנוע. באוויר תחושה של פרידה, למרות שאנו מדברים על המשך הטיול כאילו "עסקים כרגיל". גם כשנגיע לנאצב יהיו לפני עוד 40 ק"מ עד הכביש. אבל בנאצב עוברים רכבים פעם בכמה ימים, ואולי המצב ישתפר ואוכל בכל זאת לצעוד…

אנו יוצאים לדרך ללא שיפור ניכר במצב הרגל. היא כואבת מאוד ואינה מתכופפת. אני צריך מקל. מיד לאחר שעוברת בראשי המחשבה, אני מוצא ליד סלע – חרב עץ כתומה בסגנון ערבי, משהו בין צעצוע של ילדים לאביזר מסרט. מה היא עושה בנחל שאיש לא דרך בו?! אני נשען עליה ונע באיטיות, עולה ויורד בולדרים כמיטב יכולתי. לוקח לנו יומיים לעבוד קטע ערוץ שהיינו עושים באופן רגיל בשעתיים. אבל אני נע. אני בדרך אל אהובתי. היא תהיה שלי.

כשאנו מגיעים למפגש הנחלים, אנו פוגשים להפתעתנו ג'יפ צבאי, חונה. לידו צלחת לווין – בדיקת קשר לוויני של חיל האוויר. הם אומרים שיצאו משם עוד ארבעה ימים… לפחות אחכה איתם. שעה לאחר מכן עוברת משאית טיול מדברי במעלה הנחל – הם יצאו חזרה עוד יומיים… המצב משתפר. יהל ודנה מחליטים להמשיך. אנחנו נפרדים. ללא צער רב.

מעט לאחר היעלמם מקבלים החיילים הודעה בקשר שהתרגיל נגמר, ושהם יכולים להתפנות. אנחנו נוסעים לכביש. בדרך אני מתעלף מכאב מספר פעמים, לעולם לא הייתי מצליח לעשות זאת בהליכה. הם מורידים אותי חבוט וכואב בצומת דהב. האוטובוס כבר עבר, אבל מיד עוצר טרמפ. אני מגיע לאגד אילת. אנשים מחכים שם לפעמים יומיים כדי לעלות על אוטובוס, כל המקומות מוזמנים שבוע מראש. אני עומד ליד הקופה ולא מספיק אפילו להתייאש, כשהקופאית אומרת שבדיוק קיבלה שיחת ביטול. יש לי מקום על האוטובוס ואפילו בישיבה.

אני יורד מהאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב –  יצור מוזר: מגודל זיפי זקן וראש בני שבועיים, לבוש מכנסי הסוואה צרפתיות ישנות עם טלאי עור תפור על התחת (טלאי מיוחד להחלקה על סלעים, אך זר לא יבין זאת). על הברך הימנית קיבוע חיצוני, עשוי תחבושות ומקלות, נשען על חרב עץ כתומה… לא מפתיע שאמא העומדת בתור לאוטובוס גוררת את הילד שלה הצידה בבעתה, מעדיפה לחכות לאוטובוס הבא, ונותנת לי לעלות אחרון על האוטובוס המלא לרמת גן.

אני מדדה לבית אהובתי. היא מופתעת ואפילו שמחה. למעשה התכוונה לצאת, אך עד לפני שתי דקות הייתה הפסקת חשמל, ולכן נשארה.

הכול מתוזמן על הדקה. בבת אחת אני קולט את רצף צירופי המקרים, ולראשונה בחיי אני מבין שאין צירופי מקרים – הייתי אמור להגיע בדיוק באותו הרגע. ולראייה, נשארנו ביחד –  גם היא הבינה.

למחרת טיפלתי בברך. למזלי היא לא נשברה והחלימה לאט לאט. הספקתי לחזור להדריך כמה טיולים אחרונים בסיני, הייתי על אחד האוטובוסים האחרונים שחזרו משם לפני שירד המחסום המצרי. אני ואהובתי חיינו יחד כמה חודשים. הייתי בקונפליקט – רציתי לנסוע למסע הלימוד והגדילה שלי בעולם, אך לא יכולתי לעזוב. הרגשתי מחויב לקשר שהיה למעשה יציר פנטזיה בת שנים… מה, פשוט קמים ועוזבים אהבה למען מסע לא ברור?! בכל זאת קניתי כרטיס, אבל זה לא עזר, אי השקט הלך וגדל וככל שעבר הזמן הרגשתי שאני כבר חייב לעזוב. הקדמתי את הכרטיס בשבועיים ונסעתי. הגעתי לקהילה רוחנית באנגליה.

שבוע לאחר מכן פרצה מלחמת שלום הגליל, ואני, ישראלי שכמוני, צלצלתי לשגרירות לשאול אם צריך לחזור. הסתבר שלא מגייסים מילואים מחו"ל. נשארתי. התחלתי להבין שכנראה לא 'במקרה' הפסדתי את המלחמה, אבל החיים והחוויות השכיחו ממני את הכול במהרה.

שנתיים לאחר מכן ישבתי בדירת חברים בישראל וקראתי כתבת תחקיר במוסף סוף השבוע, על אחד מהקרבות העקובים מדם של מלחמת לבנון. ככל שהתקדמתי בקריאה עורי הלך והצטמרר… הכרתי את שמות כל ההרוגים, כולם אנשים שהיו עמי ביחידה. אם הייתי בארץ – האם גם אני הייתי שם נוסף בכתבה?! בכיתי במשך כמה ימים, בכי של כאב והבנה.

סוף סוף הבנתי. מי שנמצא שם למעלה עבד שעות נוספות מרגע הנפילה בסיני ועד שעזבתי את הארץ כדי להציל אותי ממוות! למה אני? חייבת להיות סיבה. קלטתי שלא יכול להיות שהושקע מאמץ כזה להציל אותי אם אין משהו ממש חשוב שמוטל עלי לעשות בעולם. האם יש דבר כזה כמו תפקיד, ייעוד? אף פעם לא תהיתי על כך לפני כן… איך אדע מהו? איך אדע מה עלי לעשות? הייתי מוטרד, מוצף במחשבות. רציתי שיעזבו אותי בשקט – רציתי להיות מוזיקאי, לכבוש את העולם, להיות מפורסם… לעשות את מה שאני רוצה, לא את מה שנכפה עלי בשל ייעוד כלשהוא.

עברו 15 שנה. למדתי מוזיקה, הופעתי ברחבי העולם. שבעתי פרסום ואגו. כששאלו אותי, תמיד השבתי שאני "עושה את זה עד שאמצא את מה שאני באמת צריך לעשות בחיים". כולם צחקו, "מוזיקאי כמוך, לעולם לא תוכל לעשות משהו אחר…"

אבל למרות שנים עתירות בירה וסיגריות שביליתי במועדונים אפלים, באופן מפתיע שמרתי על חיבור עם קולו של העולם, מבעד לצלילי הג'אז הממסכים. יום אחד, בבת אחת, חדרה אלי ההכרה כי נגמרה תקופת ההמתנה, "הנגינה בינתיים"… הפסקתי לנגן! ואז נשמע הקול ביתר בהירות – הוא קרא לעזרה. הוא ביקש ממני לעשות משהו. הבנתי שאני חייב לפעול. כבר שנים שהכול התגבש בתוכי. יש לי תפקיד, אני לא יכול להתעלם ממנו. אבל מהו התפקיד הזה? הבנתי שאי שם במהלך החיים איבדתי את הדרך. התחלתי לתהות מי ישיב לי את אותו חיבור ראשוני לעולם שחוויתי אז במרחבי סיני.

התשובה הגיעה תוך זמן קצר ממספר כיוונים: אינדיאנים.

פגישה עם מורה אינדיאני משמורה בדרום דקוטה שבא לגייס כספים בהולנד;  ספר של קסטנדה, סופר אותו הצלחתי לא לקרוא כשכל חברי קראו … ולבסוף – ספר של טום בראון. כשקראתי אותו הבנתי כבר בפרק הראשון, שזהו – מצאתי את קצה החוט האבוד!

נסעתי לארה"ב והתחלתי ללמוד מיומנויות חיים, פיזיות ורוחניות, של לקטים-ציידים. גיליתי שהם ידעו לחיות בעולם תוך הקשבה ואיזון אותם איננו מכירים עוד. נאלצתי ללמוד לחיות מחדש – ללמוד ללכת, ללמוד לראות, ללמוד להקשיב, ובעיקר להתחבר מחדש להכרת תודה על הקיום – החיים שניתנו לי כפיקדון.

אחד הקורסים הרוחניים שעברתי, כלל מסע לפגישת המדריך הרוחני הגבוה ביותר שלי. נוכחותו הייתה מרגיעה ומשרת ביטחון. "אני איתך." הוא אמר בקול מוכר, עיניו כחולות, חודרות, מוכרות… בהבזק אחד הבנתי את הדרך שהביאה אותי לכאן. לראשונה בחיי הרגשתי שלם עם עצמי. אין שום מקריות בחיים… המעגל נסגר. אני בן חמישים, ומתחיל לראות את התמונה הגדולה אך פחות ופחות מתיימר להבינה. ככל שעוברות השנים, אני מאבד את הרצון לוויכוחים אל תוך הלילה סביב המדורה… פשוט, הייתי רוצה לחיות בעולם שפוי לפי אמונתי. אבל לא התייאשתי – בשלב זה של חיי, לאחר שנים של סדנאות, שיחות, ודיונים, החלטתי לנסות ולהעלות את כל מה שאני מבין ויודע על הכתב, ואז אולי אוכל לבלות את ימי בעשייה שקטה.

בפרקים הבאים אספר על המסע שלי. אנסה להציג את ההבנות והכלים שאספתי במהלך השנים, שיכולים להוות בסיס לחיים של חיבור והגשמה עצמית בקהילה מקיימת ובעולם שיוכל להתקיים גם בשביל ילדינו ונכדינו..

בעקבות הדברים שנאמרו זה עתה עלול הקורא לשאול את עצמו איך חלק מהפרקים שבהמשך קשורים? כפי שתראו – אני מנסה לעסוק במצב קיום. מצב של חיבור וקשר עם העולם, שמתוכו יכולה לנבוע בסופו של דבר גם היכולת לחיות עם קבוצת אנשים בצורה שפויה (וחס וחלילה לא נורמאלית…) אני מאמין שהקורא יבין את הקשר הרחב בין הדברים ככל שיתקדם.

האם שווה להקשיב לי? למרות שאני מנסה לגדול כל חיי, אני לא חושב שאני חכם גדול. עסקתי בתחומים רבים – הדרכת טיולים, מוסיקה, אומנויות לחימה, תראפיה. אספתי מיומנויות שאנשים עלולים לכנות מיומנויות הישרדות, למדתי לחיות כלקט-צייד. מזה שנים רבות אני עוסק במה שאחרים יכנו בקלות יתירה "שמאניזם" אבל קטונתי מלהשתמש במילה זו. איני מרגיש שהגעתי לפסגה אמיתית באף אחד מהתחומים הללו, למרות שאיני פחות טוב מאחרים.

…אז במה אני טוב? עם השנים למדתי להקשיב לעולם. לפעמים אפילו להבינו, ואני יודע ללמד גם אחרים לעשות זאת. לצורך כך הקמתי בשנת 2000 את הארגון  "שומרי הגן", ארגון בו אני ממשיך ללמד את מה שלמדתי עד היום… וכן – אני אפילו חושב שאני מורה טוב! אבל מורה קצת אחר: אני משתמש בדרך הקויוטי – דרכם של האינדיאנים ללמד, ולכן, לפעמים אני אומר דבר אחד כדי ליצור אפקט הפוך…אל תתייאשו!

ולמרות זאת –  ראוי להוסיף לכל מה שייכתב כאן את המילה "לדעתי"!

ולכן אני מזמין את הקורא לבחון דעה זו שנבנתה בעמל רב על בסיס לימודים מעמיקים ברבדים שונים, ולהוכיחה כאמיתית או שגויה… כפי שסיפר לי סבי: יום אחד עמד בתחנת אוטובוס. מהחצר יצא יהודי דתי ושאל אותו אם הוא מוכן להצטרף למניין. סבי, שהיה סוציאליסט גאה, השיב "אני אפיקורס!" היהודי, שכנראה לא היה טיפש, בחן אותו במבטו ואמר, "אם כך, כנראה שאתה מלומד גדול…" סבי זכר את סטירת הלחי הזו גם 60 שנה לאחר מכן, כשסיפר לי את הסיפור.

עופר ישראלי

שומרי הגן

2012