הבלוג של עופר ישראלי

שומרי הגן


בבואי לכתוב מאמר זה, אני מנסה להתמודד עם העברת ידע שנצבר ע"י תרבויות קדומות – תרבויות אדמה במשך עשרות אלפי שנים. מתוך רוחב היריעה אנסה לגעת במספר נושאים רב. כל אחד מהם מזמין התיחסות במאמר נפרד. לכן אם ימצא עצמו הקורא בהגיעו לקו הסיום עם יותר שאלות מתשובות… כל החיים לפניו.

העולם שאנו מכירים
ניתן להניח שכל קורא של דפים אילו יודה שהעולם בו אנו חיים רחוק מלהיות גן העדן ממנו גרשנו את עצמנו. עולמנו מנוהל ע"י מימסד פטריארכלי והירארכי הסוגד לכוח ולכסף כלאל.
כל העומד בדרכו של ממסד זה, שלצורך העניין הוא כל אירגון כלכלי/מדיני/דתי, מהווה סכנה ודורש טיפול. אם מדובר בטריטוריה מוחשית או כלכלית – תזוהה ההפרעה כיעד לכיבוש. אם מדובר בתרבות זרה או דת אחרת, יהפכו הן ליעד להטמעה. וכאשר מדובר באיתני הטבע – אותם יש לנתב ולנצח.
כסף וכוח הם מושגים חומריים הניתנים לחוויה בהווה בלבד , כפי שנאמר בביטוי המפורסם: אי אפשר לקחת כסף אל הקבר. לכן, סגידה להם מכתיבה מחיקתו (או שכתובו) של העבר והתעלמות מהעתיד.

העבר
אם נבחן את ספרי ההיסטוריה נראה שמרביתם מלאים בעובדות הקשורות במילחמות וכיבושים – דבר הגיוני בהתחשב בעובדה שמשכתבי ההיסטוריה היו הכובשים. לא נמצא עדויות לתקופות בנות מאות ואלפי שנים של שלום ושיגשוג שחוו תרבויות רבות. האם לא התקיימו תקופות כאלו? ניתן להניח שכל תרבות פטריארכלית הצליחה לקצרן ל"מינימום האפשרי בין מלחמה מלהיבה אחת לבאה אחריה…"
אולם למען האמת, עד לפני כ-10,000 שנים מרביתו של העולם לא היה שותף לתרבותנו – הוא היה מורכב מתרבויות של לקטים-ציידים או תרבויות חקלאיות ראשוניות שניהולם היה שוויוני ושיבטי (במקרה זה ההפך מפטריארכאלי לא יהיה בהכרח מטריארכאלי… עוד הרבה בכיוון מעניין זה בסיפרה של ההיסטוריונית ריאן איזלר – "הגביע והלהב") והבסיס האתי לקיומם לא היה התפיסה האנטרופוצנטרית האופינית לדתות המונותיאיסטיות, בהן נתפס האדם כנזר הבריאה.
לאנשי תרבויות האדמה היה ברור שהם "ראשונים (אם גם צעירים) בין שווים", ולכן בעלי אחריות גדולה יותר לשלמות ותפקוד העולם. הם ידעו שעל ידי התערבות נכונה בטבע ובחיי יום יום נכונים, הם יכולים לעזור למערכת להגיע למצבה המיטבי בזמן הקצר ביותר. הם ראו את עצמם כאחיהם/ תלמידיהם הצעירים של כוחות הטבע, הצמחים והחיות שקדמו להם, ואת יעודם כ"שומרי הגן" – האחראים לתחזוק עולמו של הבורא. היות והיה ברור להם שהבורא מצוי בבריאתו בכל אבן או שיח, כמובן שלא היתה אפשרות אחרת מלבד התייחסות בכבוד מלא לכל מתת חומר שנתקבלה מהעולם, בבחינת כיבוד האל. גישה זו איפשרה להם חיים ברי קיימא, כלומר חיים שבהם אין אפשרות אתית לצריכה מעבר לקיומך האמיתי, במערכת חברתית תומכת, ומתוך יעוד קבוצתי ברור המגדיר את סיבת הקיום בעולם.
האם אנחנו יכולים למצוא הקבלה לדרך חיים זו במקורות התרבות המערבית?
"ויקח אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב' ט'ו). פסוק זה הוא היחיד בתנ"ך (על בסיס חיפוש אינטנסיבי של הכותב) בו מצוי בלשון הסבר (ולא צו או צפי לעתיד) תפקיד האדם בגן העדן המיטבי. לעובדה – מלשון עבודת הבורא, סגידה לבורא המגולם בבריאתו, שכן בגן עדן לא היה צורך לעבוד את האדמה, וחקלאות טרם היתה, ולשמרה – להיות "שומרי הגן", הקבלה מלאה לקודים המעצבים כל חברה לקטית /ציידית מאז ומעולם. שימו לב שסדר המילים חשוב מאד – כל ניסיון "לשמרה", כלומר לעשות פעולות פיזיות המשפיעות על הסביבה, שיבוא מהראש, ולא מהחיבור הרוחני של "לעבדה" – נועד לכישלון…

ההווה – הזמן בו הופך העבר לעתיד
יבוא הקורא ויאמר: כל הנאמר לעיל יפה ונכון לתרבויות העבר, אך האם יש בדרך חיים זו ערך מחייב ההופך אותה לקוד אתי לחיים נכונים על פני האדמה? או לחילופין – מי יאמר שדרך החיים אותה אנו מכירים לא נכונה!?
לצורך מענה על שאלה זו ננסה לבחון דרך הסיפור הבא את הבדלי הגישות לפעיליויות תומכות-חיים בין האדם הלבן מול האינדיאני/איש האדמה (לצורך מאמר זה נגדיר כ"אדם לבן" בן לכל תרבות טכנולוגית, יהא סיני או הודי… ואיש האדמה כלקט/צייד).

אדם לבן מחליט שהוא רוצה (דגש על רוצה…) קשת חדשה. בניגוד לדעה הרווחת, קשתות לא עשויות בדרך כלל מענף, ובטח לא ענף כפוף. למעשה קשתות ענף יופיעו רק בשני מקרים: או כשאין בנמצא יותר עצים, או במקרה של חומר גלם טוב במיוחד. בכל מקרה אחר עלינו להבין שלצורך בניית קשת יש צורך בכריתת עץ בינוני לפחות. גב הקשת אמור להיות שטוח, כך שאתם יכולים לדמות את קוטר העץ הנדרש…

אדם זה היה יוצא מביתו והולך אל פאתי היער או האחו, ושם מוצא עץ גדול מתאים למטרתו: עץ ישר, ללא ענפים רקובים, ללא עיניים, ללא פיתול, שקל לכרות אותו – עץ נוח לעבודה. האדם הלבן היה כורת את העץ, מפצל אותו ובונה ממנו קשת.

לבן תרבות האדמה, היה מדובר בסיפור שונה לגמרי. על פי הדרך בה גדל, הוא אחיו של כל עץ, סלע, נחל וענן. עבורו, פגיעה באחד מהם לא היתה דבר של מה בכך. כמובן, שכמו לכל יצור אחר על הפלנטה יש לו זכות קיום, אולם כל פעולה כזו מחייבת מחשבה עמוקה ובחינת הצורך בטרם ביצועה. אצל שבטים מסויימים היה מקובל לבחון כל פעולה בעיני 7 דורות קדימה…
לאחר שהתחוור לו ללא שמץ ספק שהוא חייב להכין קשת, הוא היה מתפלל (לפעמים גם צם) להנחיית רוחות היער אל המקום בו ימצא את העץ הנכון לצרכיו. הוא היה יוצא למסע חיפוש שהיה נמשך לפעמים ימים רבים, חודר אל עומק היער, אל המקומות בהם גדלים העצים בתחרות אחד עם השני, מקום בו רק עצים בודדים ישרדו בתחרות אל האור ולכן הם גדלים מפותלים ומעוקמים, בנסותם לקנות לעצמם יתרון.

צילום: חדוה שפרעם

במקום זה היה המחפש מוצא עץ, שעל אף מגבלות עקימות ופיתול, עדיין התאים למטרותיו. הוא היה מדבר עם העץ ומסביר לו שלמרות שיגדע הוא לא ימות היות וכקשת יביא חיים למשפחתו. לאחר מכן היה איש האדמה גודע את העץ. בטרם לכתו, בתמורה לקשת שקיבל, הוא היה "מגנן" קצת בסביבה – לפעמים אפילו גודע עצים נוספים על מנת לאפשר לנשארים יותר סיכוי לחיות.

פגשנו שתי גישות שונות לאותה פעולה, וזה המקום לשאול למי יש קשת טובה יותר – לאדם הלבן או לאיש האדמה?

הגיוננו הלבן אומר (ובואו ננסה להשאיר בצד השערות רוחניות) – האדם הלבן. הוא עבד עם עץ טוב יותר, ללא בעיות טכניות כמו פיתול וריקבון, ולכן סביר שהתוצר שלו יהיה טוב יותר.. נכון??… לא!!!
כאן נכנס לתמונה אחד מהחוקים המרכזיים השולטים בכל חברות היצורים הקיימים בעולם, ופועל בניגוד להגיוננו הלבן: חוק התמורה העתידית שבשימוש בר קיימא (ההיפך מסיפוק מיידי).
אחת הדרישות המרכזיות בקשת טובה – עליה להכיל כמה שיותר טבעות גידול של העץ ביחידת חתך, כמספר הטבעות כך עוצמתה ומהירותה. הלבן כרת עץ שעמד בשדה ללא תחרות ולכן גדל בניחותא לרוחב. כתוצאה מכך יהיו טבעות הגידול רחבות והקשת תהיה בעלת "זיכרון" חלש – כלומר, לא תזכור את מצבה הישר המקורי. היא תתכופף יותר ויותר עד שלבסוף, לאחר זמן מה, תישבר. כל זאת בעוד העץ שנכרת יכול היה להתפתח לעץ גדול ומפואר, המעצב את סביבתו ומשמש בית גידול לחיים רבים.
סיכום המצב – כולם מפסידים.
איש האדמה, לעומת זאת, כרת עץ שעמד בתחרות וניסה להגיע אל האור במהירות המירבית, ולכן גדל לגובה ולא לרוחב. טבעות הגידול של עץ זה יהיו צפופות והקשת חזקה ומהירה (למרות שלא תמיד מושלמת בצורתה…), קשת שתחזיק לאורך זמן ותוכל לעבור בירושה לבנו! היות שגם הלקיחה עצמה (הדילול) הביאה תועלת לסביבה, הרי שלפנינו מצב שבו כולם מנצחים!!

האם לפנינו מקרה יוצא דופן או כלל מפתח? הבה נבחן דוגמא נוספת:
האדם הלבן, בפוגשו בעדר איילים, היה צד את הפריטים החזקים והיפים, בסדר יורד. ברוב המקרים הוא השתמש אך ורק בחלק קטן של הבשר, בלי לשכוח למסמר את הראש המפואר אל המשקוף שמעל לאח… עם בוא החורף היו נותרים רק החלשים והקטנים ביותר בעדר ובמהלך העונה הקשה הם היו מתים. וכך, באביב שלאחר מכן היה האדם הלבן נודד הלאה בחיפוש אחר עדר חדש ו"כובש" לעצמו עמק חדש מלא בצייד. כמובן שהוא לא ראה בכך בעיה. בדרך אל הים הגדול היו הרבה עמקים. הוא עבר אותם אחד לאחר השני – כורת את כל העצים וצד את כל האיילים. לבסוף הוא אכן פגש את הים ואז בנה אוניה והגיע לצידו השני… גם שם המשיך מעמק לעמק, אולם הפעם כבר לא הגיע אל הים בצידה השני של היבשת, היות ופגש את עצמו מסביב לכדור. אין יותר עמקים, אין יותר איילים.


לעומתו, איש האדמה היה חי כמו כל חיות הצייד – בצודו את החלשים והנכים היה מחזק את העדר, ולאחר שהחורף עבר והחזקים שרדו אותו, היה מוצא את עצמו עם עדר מתחדש שאיפשר לו להשתמש באותם אזורי הצייד שנה אחר שנה. בדרך זו גם זכה בצייד קל יותר, וגם תרם לאיזון הסביבה. האם עשה זאת רק מתוך אידאולוגיה? אולי. ואולי מפני שבהגיעו לגבול הטריטוריה שלו, היה צריך לחזור אחורה היות ולא היה בידיו נשק השמדה 'עדיף טכנולוגית' על שכניו.

בנקודה זאת כדאי להתבונן בתפיסה שיש לרובנו לגבי לקטים-ציידים ומלחמה:
לא פעם אנחנו קוראים כי "שבטי הפראים עסקו כל הזמן במלחמות הישרדות עקובות מדם…" סיפורים אלו מגיעים אלינו מאנשים שפגשו אינדיאנים הרבה אחרי שאלו פגשו את האדם הלבן והושפעו ממנו, או ממחקרים על תרבויות כמו האצטקים והאינקה שהיו תרבויות עירוניות – טכנולוגיות ולא לקטיות. שווה לבחון את האמירה הזו בסיפור הבא: לפני 20 שנה הגיעו הסיכסוכים בין שני שבטים גדולים ביער הגשם בברזיל לנקודת רתיחה. כמה אנשים נהרגו בנסיבות לא ידועות, ודבר זה גרר את כולם למלחמה מלאה. במשך כמה ימים נלחמו אלפי אנשים מכל צד, חמושים בנבוטי מלחמה, מקלות, חניתות וחיצים. לאחר כמה ימים נפצעו כמה אנשים מאחד מהצדדים וכולם הפסיקו את המשחק וחזרו הביתה מדוכדכים… סיפור זה מראה לנו שלקטים-ציידים נלחמו למעשה כמו חיות – הפגנות שרירים, צעקות, ריקודים – ולפעמים תחרויות ספורט אלים בין השבטים, ולבסוף היה החלש מבין את המצב ונסוג.
אולם זה היה אפשרי רק כל עוד חייו של האדם לא היו תלויים בצמידות למקום מסויים, ללקֵט אפשר היה במקום אחר באותה מידה. המלחמות הגדולות באמת, מלחמות ההשמדה, החלו רק כשהחלו אנשים לאגור מזון. עובדה זו גרמה לכך שבמקרה והיה עליהם לעזוב את המאגר, הייתה צפוייה המשפחה למוות מרעב בכל מקרה, וכך נאלצו להלחם לחיים ולמוות. אולי עוד סיבה לבחון את חוקי ה"עשה ואל תעשה" המצויים בבסיסה של התרבות הלקָטית…

אם נמשיך לעולם המודרני שלנו, ונבחן את יחס התפוקה מול השקעה בחקלאות אורגנית לעומת קונבנציונאלית, נגלה מצב זהה: בעוד שבחקלאות התעשיתית נדרשות כמויות דישון והדברה הולכות וגדלות כדי לשמור על אותה כמות יבול (שלא לדבר על כך שחלק גדול מהחומרים זורמים ישירות למי התהום), הרי שבחקלאות האורגנית יש בשנים הראשונות נפילת תפוקה הנובעת מצורך האדמה לשקם עצמה, אך לאחר מכן תהיה השוואת תפוקה ומהר מאוד רווחים עדיפים לאותו שטח קרקע יחסי.

משחק הפאזל

מה גרם לאדם להפוך לשואה האקולוגית המסוכנת ביותר מזה 60.000.000 שנה (סרטן העסוק בריבוי בלבד, כפי שטוען "סוכן סמית" בסרט מטריקס)? זו מן הסתם שאלת מיליון הדולר. הקורא מוזמן לנסות ולמצוא תשובה, או לחפש את תשובתי בפרקים הבאים…

הדבר הברור הוא שכתוצאה מהשתלטות המוח הרציונאלי על המוח הריגשי עזב האדם את אחדות "גן העדן", אותו מצב של חיבור בלתי אמצעי בו (לפי אחד משני סיפורי הבריאה) אפילו לא היה לו עור גשמי, ובטח לא הפרדה מהסביבה. הוא החל לחיות, מנוכר, בעולם של דואליות בו אינו חווה את האלוהות באופן ישיר. הרוחניות שהייתה מבוססת על חיבור אישי אותה תרגלו כולם עד אז באופן אינטואיטיבי, הוחלפה על ידי הדתות במערכת חוקים נוקשה המוכתבת מלמעלה, והאדם מצא עצמו סוגד לעומדים ב'ראש הפירמידה', ממסדית או דתית.
מאחר ורוב בני האדם נמצאים בתחתית הפרמידה, בשל המרחק הרב מראשה אבדה להם ההכרה בכך, שגבוהה ככל שתהיה, ראשה אינו מחובר לשמיים באמת. לרוע המזל, גם ראש הפירמידה כה מרוחק מהאדמה, עד כי שכח את מוצאו ואת חובתו האתית לעפר ממנו בא.
כך מצא עצמו האדם מציית לצווים דתיים/ ממסדיים/ תאגידיים (כגון "פרו ורבו ומלאו את הארץ" המקנה יתרון כוח לקבוצה שתמלא צו זה בדרך המהירה ביותר, ראה ישראל של היום…), במקום לחוקי הקיום הקוסמיים.
ברור שהאינטרס של המצויים בראש הפירמידה לקבֵּע את המצב הזה הוא עצום! הרי עמלו כל חייהם לטפס מעלה ולהשליך מטה כל מי שעמד בדרכם. כעת, כשהם שם, לא יוכלו להודות שהנוף מלמעלה לא שונה כל כך מלמטה… כדי להיות בראש, כמו ב"מלך צב-צב", הם חייבים לעמוד על גביהם וראשיהם של כל אלו שמתחתם, ולשם כך הם מוכרים לכולם סיפור שכבר אינם יכולים להאמין בו.

בואו נדמה שני שולחנות: על האחד חלקי פאזל, ערומים בצורה אקראית. בתחילה היו החלקים מפוזרים סתם כך. בשלב כלשהו, בשל הצפיפות, גילו כמה חתיכות שנדחקו בטעות ומצאו עצמן על כתפי חתיכות אחרות שיש להן יתרון יחסי בבלגן, והחלו לארגן את שאר החלקים בערימות, כל אחת היא פירמידה שבראשה עומד 'ראש' אחר.
כשהיינו קטנים, ובתים היו נבנים משקי מלט וערימות חול שעורבלו במערבל באתר הבניה, היינו מנצלים את ערימות החול למשחק 'מלך הגבעה'. אחד מאיתנו היה נעמד בראש הערימה ומכריז שהוא מלך הגבעה בעוד השאר מנסים לגרור אותו למטה. לאחר מאבק קשה היה אחר מחליף את ה"מלך" וחוזר חלילה… במשך הדורות שכחו כולם שמדובר במשחק שנוצר רק כי במקרה היתה שם ערימת חול.
על השולחן ממול נמצאת תמונת הפאזל, בשלבי בנייה. החלקים המסודרים בתמונה מצויים שם הודות לתרבויות האדמה, ששמעו על הפאזל ומילאו את חלקם בבריאת העולם. כשיושלם, יהיה היקום כפי שחלם אותו הבורא.


אולם העומדים בראש הפירמידה הצליחו להשכיח את הפאזל מראשי החלקים. לא כל שכן, הם הצליחו לשכנע את עצמם ואת האחרים ששם המשחק הוא "מלך הגבעה"/ הפירמידה/ השושלת –שכן, כפי שאמרנו, מיקומם בראש תלוי בכך.
מפעם לפעם, במקרה או שלא במקרה, בהנחה שהבורא מעוניין שהפאזל יושלם אך צריך את שיתוף הפעולה של החתיכות כדי להשלים את הבריאה, חולמת אחת החתיכות על קיומו של הפאזל. אם תתחיל לדבר עליו יגידו הסובבים:" עזוב אותך משטויות – שתה עוד בירה…" ברוב המיקרים זה יעבוד. במקרים הבודדים שהחלום ימשיך להציק לחולם, הוא יגלה שהמשימה הראשונה שלו היא לגלות איזה חלק הוא בתמונה – שמיים או גדר… לרוע המזל, הציור מופיע על גבו. לכן, גם אם יפגוש אנשים שמסוגלים "לראות" את הציור, עשויים הם לתארו אבל לא בהכרח להבינו. מתת ההבנה וראיית התמונה הגדולה שמורה לרוחות, הנמצאות במקום שאינו מחובר ומושפע מהעולם החומרי וכך יכולות לראות דברים שאנו עוורים להם. על כן מוצא עצמו המחפש נאלץ לשאול לעזרתן, באחת הדרכים העומדות לרשותו כגון ה-vision quest.

צילום: חדוה שפרעם

לפעמים, לאחר שהרפתה מאחיזתה הנואשת, כשפשוט וויתרה ושמה את עצמה בידי הרוח, זכתה חתיכת פאזל להתרומם על ידי הרוח גבוה מספיק, כך שלהרף עין ראתה את התמונה כולה ותפסה את כוליותו העצומה של העולם, כפי שקרה לנביאים, חוזים, ומנהיגים גדולים…
כשחזרה מטה, החלה לדבר ולספר על הפאזל. לאחר שנאמר לה "לא לעשות גלים" ובהנחה שהחוייה היתה חזקה מספיק כדי שלא תוותר ותנסה לחשוף את השקר שבתרבות הפרמידות, נאלצו העומדים בראש הפירמידה לטפל בה באופן המקובל באותה תקופה – צליבה, שיפוד, הצתה, אישפוז, או, כמקובל היום, חיסול ממוקד בתוכנית ראיונות בפריים טיים בטלוויזיה, אם היתה החתיכה נאיבית מספיק כדי לחשוב שתוכל לנצל את הראיון להפיץ את המסר…
אם התמזל מזלה והצליחה לברוח ולהגיע לשפת השולחן, אל התהום המפרידה בין שני השולחנות, נאלצה להשאיר מאחור את הישן, הכואב, והבטוח, ולזנק את זינוק האמונה המוכר בכל במסורות האיזוטריות… זאת כדי למצוא עצמה נוחתת בדיוק במקום המיועד לה.
מיד עם הנחיתה היא הופכת לנקודת סימון לחתיכות אחרות מהסביבה הקרובה של הפאזל, וכך, כאבן שואבת היא מאפשרת לפאזל לגדול.

העתיד

אחד המונחים המעודדים בטרמינולוגיית העידן החדש הוא המושג "מסה קריטית". בהקשר זה של הפאזל ניתן להבינו בנקל; בשלב מסויים, אם הצלחנו להניח מספיק חתיכות בנקודות מפתח, הרי שבבת אחת הופכת מלאכת ההרכבה לקלה ומהירה. אפילו חתיכות שמעולם לא שמעו על הפאזל ימשכו למקומם הנכון כדי להשלים את התמונה במהירות שיא… מעודד.
למרבה הצער, משחק הצד האפל בדיוק באותו צורך בחיבור ליעוד כדי להסיט אותנו מדרכנו, בנסיונו לגרום לכך שהפאזל לא יושלם לעולם.
בואו נבחן את עולמו של אדם המחובר ליעודו מול עולמו של אדם החי את סיפור "מלך הגבעה": מלך הגבעה רוצה לחיות טוב– אישה, בית, אוטו, ילדים. בתחילת דרכו הוא יקנה אוטו במיטב כספו המוגבל. כמובן שלא יהיה שבע רצון. כשיהיה לו עוד כסף הוא יקנה אוטו חדש וטוב יותר, וכך גם כשבחצר תעמוד רולס רויס הוא ירצה למבורגיני קונטאש, האמר, הליקופטר… בקיצור לא מדובר באוטו אלה בה"אוטו" בהא' הידיעה. אותו הדבר יקרה עם בית וגם עם בת זוג – שכן לא מדובר בבת זוג ממשית אלה בבת הזוג בה' הידיעה – הנסיכה על החמור השחור/ האביר על הסוס הלבן… למעשה, אנו פוגשים בן זוג ומיד מוציאים את הדיסק "בן הזוג האידאלי" ומקרינים אותו על המסך שהוא משמש לנו. ברגע שנגמר הסרט אנו מגלים שהמסך אחר לחלוטין, ובורחים לחפש עוד מסך להקרנה הפתטית הבאה… מזל שרובנו לא מנסים להחליף את ילדינו.
אם נבחן את חייו של אדם זה נראה שמדובר באי שביעות רצון מתמידה, אשר ראשי הפירמידות מקפידים לטפחה, הבסיס לכל מערך הפירסום של  – "קנו ותהיו מאושרים".

צילום: חדוה שפרעם

פירמידות שבראשן עומדים התאגידים למשל, תלויות לחלוטין בנסיונותיו של האדם להעלים את תחושת הריקנות בחומר שהם מייצרים, בעוד הערמות שבראשן נביאי שקר, סוחרי הרוח – מקימי הדתות הממסדיות – מנסות למכור לו "רוח" אותה אי אפשר לקנות.
הבעיה היא ששום חתיכת חומר לא תמלא את החור שבנפשנו, שכן חור זה נועד עם לידתנו למילוי ביעוד. זהו חור רוחני בה' הידיעה – אות הרוח המצטרפת לכל חתיכת חומר שאנו מנסים לצרוך – שכל ניסיונותינו להתחמק ממילויו יגמרו בעוד חולצה, עוד אוטו, או עוד טיול לחו"ל .
במיקרים רבים, מתוך הצורך ביעוד, מתחברים אנשים לחזון ברור של מנהיג כריזמטי ועוזרים לו לממשו. או לחילופין, הם נמשכים לטירוף הדומה מספיק לחזון, כמו במקרה של היטלר. נבואת שקר/טירוף מסוג זה ניתנים לזיהוי בקלות ע"י בחינת השפעתם על העולם: אם נתייחס לסיפור הפאזל, הרי שלא יתכן מצב בו חתיכה שפויה תפגע בחתיכות אחרות, שכן בכך היא מונעת את מימוש היעוד הכללי, ושלה כלול בתוכו. באותה נשימה ניתן לאמר שאם אנו מבינים את הפאזל כמשחק הבריאה, הרי שלא יתכן עיסוק בכל פעילות שהיא חוץ ממשחק הפאזל.
לעומת האדם תלוי-הפרמידה, בואו נבחן אדם המחובר ליעודו:
כבר בתחילת דרכו התברר לו שתפקידו הוא לטפח ילדים בעיתיים, להיות מחנך, נגר של רהיטים המכבדים את העץ ממנו הם בנויים, או…להציל את כל קופי הרזוס בעולם. לשם כך ילך וילמד זאולוגיה ואולי תואר נוסף במשפט בין לאומי. כמובן שציוניו יהיו מהטובים בכיתתו היות ויש לו סיבה פנימית וצורך בידע. במהלך לימודיו יפגוש בת זוג בה יזהה את ניצוץ היעוד אליה היא מחוברת, שכן המחוברים נמשכים זה לזה. את חייהם יעבירו בשותפות, בה יתמוך כל אחד בבן זוגו בדרך למילוי היעוד. למותר לציין, שלא תמצאו את בני הזוג הללו כל ערב במסעדה אחרת, או מול הטלוויזיה, בבריחה מעצמם. למותר להוסיף, שהם לא יתגרשו כשיעזבו הילדים את הבית…
כמובן שיהיה להם איפה לגור. העולם דואג לאלו החיים לפי החוקים הפנימיים. אבל עבורם בית יהיה רק מקום לפעול מתוכו, אוטו רק כלי להגיע לקופים המרוחקים ביותר ובגדים – מה שהאמא קונה פעם בשנה – אותו זוג ג'ינס וגופית טריקו כחולה (על בסיס היכרות אישית עם אחד מהם, אולם אין זה עומד בסתירה לקניתם לבד, ואפשר גם בוורוד…)
האם האדם הזה תמיד ימלא את אותה משימה בעולם במהלך חייו? אולי כן ואולי לא – היעוד הוא שדה אנרגטי בתוכו אנו חיים, והוא מעצב את המוסר, האתיקה, ודרך ההתבוננות שלנו. האינדיאני הזקן 'מתגנב לזאב' אמר שהיעוד אינו משתנה אלא בשעה שאתה מצוי "מטר מתחת לאדמה"…
אם אנו בוחרים להיות מחוברים ליעוד שלנו, למעשה אנו מחייבים את עצמנו לחיים של רגישות, פתיחות, והקשבה מתמדת, כדי לאפשר לעולם להשתמש בנו לצרכי הפאזל. התוצאה – ברור שחייו של האדם החי כך לא יהיו קלים בהכרח, אולם ודאי שהם יהיו מלאי אתגרים וסיפוק. בשכבו על ערש דווי לא יאלץ להודות בכלומיותם.

הכל צפוי והרשות נתונה?
משפט זה מבטא טוב מכל את קונספט היעוד. מרגע שהתחברנו – או קיבלנו את החזיון – הרשות נתונה לנו לחיות את יעודנו, או לברוח ממנו ולנוע ב"ארץ המתים המהלכים" כפי שכינו האינדיאנים את עולמו של האדם הלבן.
בעולם בו אנו חיים, הגיע האדם לשיא האינדיבידואליזציה ונראה שלרבים מהאנשים קל יותר להתחבר עם "הרשות נתונה" – הרי קיימות כל כך הרבה שיטות האומרות לנו "חייה את חלומך!" הדבר מזכיר לי את אי ההבנה שחוויתי בקרב רבים מחבריי הסניאסים של אושו בתחילת שנות השמונים. הם אמרו, "הרי אושו אמר: לך בעקבות לבבך, אז למה שלא נעשן, נזדיין, וזהו…" הבעיה אותה ניסיתי להציג כבר אז היתה שעל מנת ללכת בעיקבות לבבך, עליך ללמוד לשמוע אותו… קולו של הלב הוא קול היעוד, וכשנזהה קול זה הוא יהפוך לאור המקיף אותנו, ומאיר את העולם סביבנו.

מודעות פרסומת

4 תגובות

  1. יפה נכון ובעיקר עצוב

    3 באוגוסט 2012 בשעה 9:33 am

  2. שרון

    בע"ה
    מצח הנחש בקבלה ובחסידות זהו אותו המוח הקדמי שהוא השכל הטבעי(לכן זהו מקום הנחת התפילין של ראש ) זה הוא שאומר כל הזמו שאנחנו הבע"ח הכי מוצלח ומשוכלל בטבע שעושה ככול שעולה על רוחו ,אני ואפסי עוד ,אין אדון לו ,ומי יעצור בעדו, ואין מעליו בעל הבית ,זה חטא הנחש הקדמוני-זוהמת הנחש, שהחטיא את האדם (כמו להחטיא את המטרה) ומחטא זה לפי חז"ל באים שלושת העבירות החמורות ביותר :עבודה זרה, גילוי עריות ,שפיכות דמים. וכל הרעות החולות שלנו – רק לבושים להן ,ונובעות מהן כמעיין המתגבר,סליחה כביוב המתגבר,הלוואי ובע"ה נזכה סוף סוף לנצח ,במלחמה האין סופית שמתנהלת בתוכנו כבר אלפי שנים ,ונזכה לתקן את הנחש -להחזיר את השכל הטבעי להיות האמצעי הטוב ביותר כדי למלא את שליחותינו האמתית לפי רצון הבורא "אשר ברא אלהים לעשות" רש"י – לעשות=לתקן

    9 במאי 2016 בשעה 10:18 am

  3. ברק

    הדברים יפים ממש..
    תודה על חוכמת החיים…

    26 בדצמבר 2017 בשעה 1:10 am

  4. פינגבק: "חיבור" – מלאכת שבט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s