חלקתי את הסירה עם אוסף צבעוני של אינדיאנים החוזרים מהעיר אל הכפר. הם ישבו מולי, מפטפטים בשפה לא מובנת, אוכלים אוכל מתוך קופסאות פלסטיק שקנו בעיר, ובסיום האכילה משליכים אותן אל הנהר – אותו נהר אליו לא יכנסו לטבילה ללא תפילת תודה… אבל זה בכפר. הכללים הללו אינם חלים על העיר.

אפוֹרה – כפר באמצע…

הגענו בשעת לילה מאוחרת. אינדיאנים אוחזי עששיות ליוו אותנו מהמזח אל הבקתה בה התארחנו. עצי ענק של יער גשם, צללים נופלים על השביל, קולות היער חיים וקרובים יותר משהורגלנו בהם בחווה בה חיינו בחודשים האחרונים. עבור תיירים רגילים היה זה מסתורין בלבד, עבורי מקור לחרדה שלא הרפתה ממני – אני, שלמדתי במשך שנים להכיר כל צמח ושימושיו, להכיר את דרכי החיות ביערות האירופאים ובישראל, מצאתי עצמי זר מוחלט – ללא אף חבר, צמח או חיה. האם כך מרגישים עירוניים כשהם יוצאים לטבע אפילו בישראל? נרדמנו לקול שאגות הקופים ומקהלת ציפורי הלילה.
בארבע בבוקר, עדיין חשיכה, התעוררנו בבעתה לקול מוסיקת טראנס ממערכת הגברה רבת עוצמה… הסתבר ששהינו ברחוב האחרון שעדיין לא חובר לחשמל. כך גילינו שהכפר היה באמצעו של המעבר הכואב מתקופת האבן למאה ה-20.

שרותי קומפוסט מחומר מקומי

הבית בו התגוררנו היה מכוסה בגג פח. זה מבחינתי הסמל האזורי למעבר מעושר מוחלט לעוני העמוק ביותר. הבית הסמוך היה עדיין מכוסה בגג קלוע מכפות דקל. גג יפהפה המגן מגשם, אינו מתחמם בשמש ובנוי מחומר מקומי, ללא השקעה כספית, וללא רווח לאף אחד מחוץ לכפר. עם סיום הבניה מן הסתם נערכה בכפר מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי השבט, אשר שתו בירה מותססת ברוק נשים הלועסות את לחם הקסאווה ויורקות לסיר גדול…טעים, זול, דופק את הראש ו… שום כסף לא מעורב. אבל כן מעורבת שם הרבה אהבה ושמחה.
גג פח הוא סיפור אחר. כדי לקנותו יש צורך ביצור "ערך מוסף" כלכלי – צריך לגדל "יבולי כסף" כדי לקנות את הפח, או בשפה פשוטה – לייצר יותר ממה שאדם צריך לעצמו כדי שיוכל להצטרף לכלכלת השוק.
כדי לקנות את לוחות הפח, הנמצא בתחתית סולם האיכות המערבי, נאלצו בעלי הבית לגדל יבולי קסאווה אותם מכרו לאינדיאנים העירוניים כדליקטס. השורש הזה, שהיה בעבר מקור המזון הזמין והטבעי שלהם, נאכל כיום בעיקר בעיר בעוד שהם אוכלים אורז זול המיובא מסין, וקונים בשאר הכסף גגות פח, סירי אלומיניום, מסורי שרשרת וסלי פלסטיק.

סבא אלברט הוא הקולע היחידי בכפר. הוא התושב היחיד בכפר של 2000 איש שיודע את מלאכת הקליעה המורכבת הדרושה כדי ליצר מטפי – מסננת קסאווה.
המטפי הוא מעין סל, הקלוע מצמח הוורימבו באוסף של דוגמאות מורכבות. את שורשי הקסווה הכתושים מניחים בתוך המטפי ותולים אותו על אחת מקורות התקרה. בלולאה הקלועה בתחתיתו משחילים סנאדה עליה אפשר לעמוד ולמתוח את הסל. המתיחה גורמת לסל להתארך ולהתכווץ, וסוחטת החוצה את המיץ הרעיל. דוגמת הקליעה היא כל הסוד – עליה להמשיך ולעבוד פעם אחר פעם, שומרת על צפיפותה המדהימה תוך שינוי קוטר ואורך שלא יאומנו. רק לאחר מכן אפשר להשתמש בשורש העמילני ולהכין ממנו מין "פת שמש", אותה אוכלים תושבי הג'ונגל באופן מסורתי כמקור פחמימות עיקרי.

סבא והמטפי

אף צעיר בכפר, כולל ילדיו ונכדיו של סבא אלברט, לא למד זה שנים את מלאכת הקליעה. כשימות סבא לא יוכלו אנשי הכפר לאכול קסאווה. עוד חיבור למיומנות חיים בסיסית ירד לקבר. עוד חוט הקושר אותם למקומם ינתק.

כדי להפוך חברה לתלויה כלכלית, עליך לשבור את רוחה – לגרום לה לחוות פחד וחוסר ביטחון קיומי בסביבתה – אותה סביבה בה שרדה משך אלפי שנים ללא שום בעיה. זאת הבינה התרבות המערבית.
איך תעשה זאת? נתק את האדם ממיומנויות הקיום הבסיסיות שלו, והצע לו חלופות זולות בטווח הקצר, אך יקרות בטווח הארוך. חשוב לזכור – הכסף צריך להישאר אצלך. אל תמכור לו חכה – מכור לו דגים בלבד, או יבולים מהונדסים גנטית… ואז, כשהבלבול והניכור יחדרו מספיק עמוק, נתק אותו משורש הידע שלו – מסיפוריו, אמונותיו וערכיו (והחלף אותם בדת כלכלית מהמבחר המצוי).
איך תעשה זאת? נתק בין הצעירים לזקנים נושאי הידע. כשימותו הזקנים, ימות איתם הידע, וגם השפה, בדרך כלל השריד האחרון לתרבות שהייתה (בעולם נכחדת שפה אחת מידי יום!).
תרבות היא כמו נסיעה במכונית – אם נסעת מספיק פעמים באותה דרך אתה לומד את קצב הסיבובים, העליות, הירידות, ויכול להגיב עליהם אפילו בעיניים עצומות. הידע שצברת בנסיעות הקודמות מאפשר לך זאת. אם ישימו כיסוי אטום על השמשה הקדמית תוכל עדיין להמשיך לנסוע קדימה על ידי התבוננות במראה המשקפת את הדרך שעברת.זו חכמת האבות – כל מה שיהיה כבר היה, כל מה שהיה יחזור ויהיה. כך זה בחברה החיה באותו מקום, לפי אותם חוקי טבע, ואינה שוברת את הכלים.
נתק את החוט – ואתה בשליטה.

סבא אלברט יודע שהוא מת מהלך – שריד אנכרוניסטי לתרבות שהייתה. הוא עדיין זוכר את סבו מדליק אש בעזרת מקדח יד. כשהדלקתי אש במקדח קשת הוא התלהב כל כך שמיד הלך הביתה לבנות לעצמו ערכה. כמובן שבנה אותה לגמרי לא נכון – ניסה להוסיף לטכניקה בת אלפי השנים, "מדף" שבנה עם קרש ומסמרים… האש לא נדלקה ואני מצאתי את עצמי מסביר לאינדיאני הזקן איך צריך לבנות ערכה. הוא הבטיח שאחרי שנעזוב הוא יעבור את הנהר בקאנו העץ החפור שלו, וימצא את העץ המתאים למטרה. "בפעם הבאה כשתבוא אראה לך שאני יודע להדליק אש."
בימים ישבנו עם סבא ולמדנו קליעה בחומרים ודוגמאות מקומיים. בתחילה התעלמו מאתנו בני משפחתו הצעירים, ולאחר מכן הסתכלו עלינו כעל משוגעים. הם לא הבינו מה עושים הלבנים עם הזקן. לאחר כמה ימים הם התחילו להתעניין, "כנראה שאם הלבנים מתמידים יום אחרי יום ובאים ללמוד ממנו – יש לדבר ערך…" עוד כמה ימים עברו וכמה מהם התחילו לשבת עמנו ולקלוע, נזכרים איך היו יוצאים עם סבא ליער."פתאום מופיע עדר חזירים, כולם מזנקים הצידה מהשביל ורק סבא מביט בשקט ובוחר את הקורבן. בבת אחת הוא נעמד, תופס את החזיר באוזניו ומרימו באוויר, אנחנו הילדים היינו רצים ושוחטים אותו…" דיברנו על ציד "של פעם" עם קשתות וחיצים. אנחנו, הזרים, התחלנו לעורר בהם עניין מחודש בדרכי אבותיהם.
בזמן שניסינו את ידינו בדוגמא קשה במיוחד, סיפר לנו סבא אלברט על אישה שבאה אליו לפני חמישים שנה עם סל ועליו קליעה בדוגמת תנין. היא אמרה שקיבלה את הסל מסבתה, והיות והוא כמעט מתפורר, היא רוצה שיקלע לה סל חדש. סבא ישב ופענח את הדוגמא המורכבת ולאחר כמה ימים קלע לאישה שני סלים זהים. "היא לקחה אותם איתה והלכה," הוא סיפר, "כמה שנים לאחר מכן עוד קלעתי את "התנין" לתוך סלים מפעם לפעם, ואז, לפני כמה שנים ניסיתי שוב וגיליתי שאני לא זוכר את הדוגמה…התנין מת בגללי." דמעות מאוד לא אינדיאניות הופיעו בעיניו.
אני חושב על כך שיכול להיות שהדוגמה שאבדה הייתה חלק מדוגמה תפקודית מורכבת יותר – כמו אחת מדוגמאות המטפי. מי יודע מה אבד באמת…

המחשבות הללו זורקות אותי לתקופת לימודיי מטום, תלמידו של 'מתגנב לזאב' – האפאצ'י שגודל ע"י סבו לאחר שהלבנים הרגו את הוריו. 60 שנה הוא אסף כל שבב ידע קדום שמצא, מנסה לעניין אינדיאנים אחרים להצטרף אליו, ללא הצלחה, ולבסוף – בחר להעביר את הידע שצבר לתלמיד לבן…?! אני מבין יותר ויותר את תפקיד "שומרי הגחלת" שיש לאנשים כמונו. נראה שאנו חיים בזמן בו רק אנו מבינים את הערך שיש לידע הקדום, ועלינו מוטלת המשימה להצילו ולשמרו כדי שנוכל להחזירו לבעליו המקוריים.

בערבים היינו יושבים בערסלים, וסבא היה מספר לנו סיפורים. בתחילה הוא בחן אותנו באגדות האחים גרים אותן שמע בילדותו בבית הספר. האגדות מתובלות בנופי יער הגשם, וכך מוצאת את עצמה הנסיכה בורחת מהדרקון האכזר אל ראשו של דקל ומשליכה עליו אגוזי קוקוס כהגנה עצמית. לאחר שעברנו בסבלנות את הבחינה, התחיל סבא לספר את הסיפורים האמיתיים, מלאים געגועים וכאב למה שהיה ואיננו.
הוא סיפר לנו על דודו שהיה מכשף וניסה לשכנע אותו ללמוד ממנו ולהמשיך את דרכו. סבא אלברט הצעיר היה יושב בקרחת היער, עיניו עצומות בחוזקה, שומע את קולותיהן של הרוחות אותן זימן הדוד, ומסרב לראותן, שכן ידע שכאשר יראה אותן לא תהיה דרך חזרה.
פעם אחת הציע לו הדוד להצטרף למסיבה אצל אנשי המים החיים מתחת לנהר. סבא פחד ולא הסכים, והדוד נכנס לנהר העמוק בצעידה ונעלם מתחת למים. סבא חיכה לו בחוץ רועד מפחד, רואה אורות מוזרים עולים ממעמקי הנהר. עם אור ראשון הופיע הדוד בהליכה מתוך המים, ביטנו נפוחה מאוכל, וסיפר לסבא שהפסיד ארוחה נהדרת.
כשעמד הדוד למות, הוא אסף את כל מחברות הכישוף שלו, ובהבינו שאין לו יורש – זרק אותן למחראה… סבא סיפר שבניו של הדוד ניסו להציל אותן מתוך החרא במשך שבוע.
ללא הצלחה.
סבא סיפר לנו על ישויות היער שאנשים מסוימים מסוגלים לאמצן ולשלוט בהן. הם יכולים לגרום להן לעשות עבורם הכול והסימן לכך הוא שגשוג בלתי מוסבר המופיע פתאום בחייהם.
הוא סיפר על יצורי היער הגדולים והשעירים (דמויי הייטי, איש השלג, עליו לא שמע מעולם) החוטפים נשים מהכפרים, ולפעמים משאירים אחריהם ביער מחסה דמויי קן ענק ומסביבו עקבות בגדלים בלתי אפשריים.
אבל מכל הסיפורים, המדהים ביותר קרה בצעירותו:
סבא היה אז בתקופת "הנדודים המחייבים" – דרכם של בני שבטו להתמודד עם מרד נעורים אפשרי הייתה לשלוח את בני העשרה לנדודים של כמה שנים ביער "כדי שיירגעו" ויחזרו מיושבים בדעתם. בנדודיו הגיע לגיאנה הבריטית שמעבר לנהר ומצא שם עבודה בחברת מכרות.
יום אחד ישב וחיכה לבוס בכניסה לעיר. "אסור היה לכושי או אינדיאני לדרוך בעיר," הוא סיפר, "אם היו תופסים אותך היו עלולים לקשור אותך לרכב ולגרור אותך עד שבשרך יתקלף…"
סבא ישב על גבעה בצילו של עץ והשקיף מלמעלה על העיירה, על בתיה הלבנים והיפים, רחובה הראשי והחנויות המרתקות שבו. פתאום הופיע "כאילו משום מקום" אינדיאני זר, והתיישב לצידו. לאחר מספר דקות של שקט לא נוח, פנה אליו האיש וללא היסוס אמר לו שהוא צריך עד למשימת חיסול אותה נשלח לבצע בעיר. הוא אמר שהוא רוצה שסבא יצפה בחיסול ויבוא עימו לברזיל להעיד שהמשימה אכן התבצעה.
סבא, אחוז חרדה, אמר שלהגיע לברזיל ייקח שבועות ובכלל הוא עובד… האינדיאני הבטיח שייקח אותו עימו בלילה לברזיל, ויחזירו למחרת בבוקר! כך הבין סבא שהאיש הינו ג'וקה – בן לשבט ברזילאי של משני צורה, המסוגלים להפוך לחיות ולהופיע בצורה חדשה בכל מקום שירצו, מרוחק ככל שיהיה. "כשפתח את התיק להציע לי סיגריה," סיפר סבא, יכולתי לראות חתיכות פרווה קטנות של חיות שונות – זה הכלי בו משתמשים הג'וקה כדי לשנות צורתם."
כשחש הג'וקה בחרדתו, הבטיח לו ששום רע לא יאונה לו. לאות הוכחה אמר שיביא לו מהחנות כל דבר שירצה. סבא, מפוחד יותר ויותר, סיפר לו על גורלו של האינדיאני האחרון שחשב שיוכל לקנות בירה בחנות של הלבנים. הג'וקה צחק ואמר שהוא עומד להראות לסבא את יכולותיו. הוא הוציא מתיקו ענף קטן, ואמר לסבא ללכת אחריו. בכל פעם שיראה מישהו, עליו להחזיק את הענף בינו לבין האיש, והוא יהיה בלתי נראה.
רועד מפחד, צעד סבא אלברט הצעיר אחרי הג'וקה, לא יודע ממי עליו לחשוש יותר – מחברו החדש או מהלבנים בעיר. לפתע זיהה את אחד ממנהלי העבודה, המוכר לו כאכזרי במיוחד, צועד לעברו. הוא רצה לפרוץ בריצה, אך רגליו קפאו וסירבו לציית, וכך, כל מה שנותר לו הוא להרים את המקל ולהחזיקו לפניו – בינו לבין הלבן. הדבר הבא שקרה הפחיד אותו אפילו יותר – הלבן צעד לעברו וחלף על פניו כאילו אינו קיים?!
מלא בתקוות הישרדות חדשה, הוא המשיך להשתמש במקל – החזיקו מול כל עוברי האורח ברחוב – איש לא שם אליו לב!
כמובן שחברו עדיין צעד עדיין לפניו, וסבא קלט פתאום שאותו לא רואים גם בלי מקל…
הם הגיעו לחנות, הג'וקה נכנס פנימה, עבר במעבר הצר שליד החנווני, המשיך לירכתי החנות, ושוב חלף על פני המוכר בדרכו החוצה, אלא שהפעם הוא נשא בזרועותיו ארגז בירה. איש לא שאל אותו דבר. הוא הצטרף אל סבא העומד ברחוב מאחורי המקל, ויחד הם יצאו מהעיר ללא הפרעה.
לסבא לא נותרה ברירה אלא להבטיח לו שיפגוש אותו בערב כדי להיות עד לחיסול.
"ברגע שהג'וקה נעלם, ברחתי על נפשי ועליתי על המשאית הראשונה שנסעה לכיוון המכרה. כעשרה ק"מ מהעיר קפץ מהיער ברדלס שחור ובמקום לברוח נעמד לפני המשאית. ידעתי מיד שזה הג'וקה – ראיתי בתיקו את חתיכת הפרווה הנדירה של הברדלס השחור. הוא נעץ בי מבט נוקב, וחזר בהליכה איטית אל היער." סבא הבין שהוא שוחרר מהתחייבותו. הוא המשיך לנדוד עוד כמה שנים טרם שחזר אל כפרו בסורינאם.

כשעזבנו את הכפר – בכינו.
גם אנחנו וגם סבא. הצייד הזקן, היחידי בכפר שעדיין יוצא לצוד בקשת וחיצים מעשה ידיו, חיבק אותנו, ללא כל ניסיון להסתיר את הבכי. הוא ידע שפגש אנשים שראו אותו וכיבדו אותו. אנשים שהעריכו את ניסיונו, את הידע שלו ואת סיפוריו, שבמידה רבה חש קרוב יותר אליהם מלבני משפחתו.
הבטחנו לחזור בעוד שנה, שנתיים, הבטחנו שנביא אותו לישראל – ארצו של ישוע מנצרת – אבל גם הוא וגם אנחנו ידענו שאלו מילים של פרידה…
את סבא אלברט לא ראינו שוב. שבע שנים עברו מאז בעת כתיבת שורות אלו. אולי הוא ממשיך לשרוד כל תאונה ופציעה כפי שעשה כל חייו, אולי מת…